“משאלת לב התואר זבנית, (SHOPGIRL) כשם הספר של סטיב מרטין, מעיד לכאורה על בחורה צעירה ופשוטה, הנמצאת בתחתית הסולם התעסוקתי והחברתי, ללא צפיות גדולות מהחיים, אבל תופתעו למירבאל, בחורה צעירה, נחמדה ואפילו משכילה ושנונה, יש משאלת לב משלה, להיות במקום אחר. מצד שני שמדברים על זבנית, מושג מנדטורי שעבר זמנו, הוא מתורגם אצלי אוטומטית למקפלות מארץ נהדרת, באופן שהוא הצליח לעורר אצלי חיוך אחד גדול.”

“יש משהו בקומיקאים ושחקנים שבוחרים לוב בתפקידים קומים, שכשהם כותבים ספר עלילתי זה חייב להיות טבול במעט בדידות ועומק. סטיב מרטין מצליח לתאר דמויות אמינות כצופה מלמעלה, ולמרות שאין דרמה אמיתית ישנו שינוי קל באורח חיי כל הדמויות המעורבות, מה שמתואר בשנינות מצליחה שלעיתים מזכירה סרט. האבחנות הדקות על מחשבותיה או הבנתה של דמות זו או אחרת מתוארים בחן ולפעמים גרמו לי לצחוק בקול רם, אבל אם הייתי מעמידה א”

“סטיב מרטין הוא, מסתבר, כותב שיודע לתאר מרקם עדין של רגשות אצל הדמויות המורכבות שהוא בונה. למרות שהוא לא ממש מצליח לסיים את הספרים שלו (אלא אם סוף מארץ האגדות נחשב בעיניכם), ההתחלה-אמצע-לקראת הסוף- בהחלט שווים קריאה. אחרי שעברנו את שלב השורה התחתונה, אוכל לספר על מיראבל, בסוף שנות העשרים של חייה, עובד כמוכרת בקניון אופנה, במחלקת בית הקברות – מחלקת הכפפות. מיראבל "היגרה" לבברלי הילס מאי שם בוורמו”

“ספר כיפי וקצרצר (כל ספר שאינו עולה על 300 עמודים לפחות נחשב לקצר מבחינתי). לקח לי כשעתיים בסה"כ לקרוא אותו ואני חושבת שקיבלתי תמורה נאה לזמן שלי. זהו סיפורו של גבר בעל חרדות ונוירוזות שכמעט ואינו יוצא מביתו, סיפור יפה ועצוב גם יחד. ישנן הברקות פה ושם, מקוריות, הומור - בעיקר כי הגבר מודע לכך שהוא נוירוטי וצוחק על עצמו, סוף קיטשי הולם, ובעיקר ישנה תחושה של "איזה מזל שאני נורמלי" כשדברים שאנו תופסי”

“משאלת לב התואר זבנית, (SHOPGIRL) כשם הספר של סטיב מרטין, מעיד לכאורה על בחורה צעירה ופשוטה, הנמצאת בתחתית הסולם התעסוקתי והחברתי, ללא צפיות גדולות מהחיים, אבל תופתעו למירבאל, בחורה צעירה, נחמדה ואפילו משכילה ושנונה, יש משאלת לב משלה, להיות במקום אחר. מצד שני שמדברים על זבנית, מושג מנדטורי שעבר זמנו, הוא מתורגם אצלי אוטומטית למקפלות מארץ נהדרת, באופן שהוא הצליח לעורר אצלי חיוך אחד גדול.”

“יש משהו בקומיקאים ושחקנים שבוחרים לוב בתפקידים קומים, שכשהם כותבים ספר עלילתי זה חייב להיות טבול במעט בדידות ועומק. סטיב מרטין מצליח לתאר דמויות אמינות כצופה מלמעלה, ולמרות שאין דרמה אמיתית ישנו שינוי קל באורח חיי כל הדמויות המעורבות, מה שמתואר בשנינות מצליחה שלעיתים מזכירה סרט. האבחנות הדקות על מחשבותיה או הבנתה של דמות זו או אחרת מתוארים בחן ולפעמים גרמו לי לצחוק בקול רם, אבל אם הייתי מעמידה א”

“סטיב מרטין הוא, מסתבר, כותב שיודע לתאר מרקם עדין של רגשות אצל הדמויות המורכבות שהוא בונה. למרות שהוא לא ממש מצליח לסיים את הספרים שלו (אלא אם סוף מארץ האגדות נחשב בעיניכם), ההתחלה-אמצע-לקראת הסוף- בהחלט שווים קריאה. אחרי שעברנו את שלב השורה התחתונה, אוכל לספר על מיראבל, בסוף שנות העשרים של חייה, עובד כמוכרת בקניון אופנה, במחלקת בית הקברות – מחלקת הכפפות. מיראבל "היגרה" לבברלי הילס מאי שם בוורמו”

“ספר כיפי וקצרצר (כל ספר שאינו עולה על 300 עמודים לפחות נחשב לקצר מבחינתי). לקח לי כשעתיים בסה"כ לקרוא אותו ואני חושבת שקיבלתי תמורה נאה לזמן שלי. זהו סיפורו של גבר בעל חרדות ונוירוזות שכמעט ואינו יוצא מביתו, סיפור יפה ועצוב גם יחד. ישנן הברקות פה ושם, מקוריות, הומור - בעיקר כי הגבר מודע לכך שהוא נוירוטי וצוחק על עצמו, סוף קיטשי הולם, ובעיקר ישנה תחושה של "איזה מזל שאני נורמלי" כשדברים שאנו תופסי”