ביקורת ספרותית על ימים יגידו, אנה מאת מירה מגן
ספר מעולה

---

יש משהו בכתיבה של מירה מגן שאו שמתחברים אליו או שלא. אני מתהפנטת ממנה. עודף המטאפורות והתיאורים הנרחבים של הטבע והסביבה נעימים לי ומתלבשים יפה על הדמויות הסוערות שבספריה. גם בספר הזה, בדומה לוודקה ולחם המצויין, עומדת על שולחן הניתוחים, משפחה ישראלית. מדובר במשפחה אוונגרדית שונה ויוצאת דופן שבועטת במוסכמות ובכל מה שמותר ואסור בחברה ומרגיזה את כולם בעמידות שלה למרות שבירת הכלים והחריגה מחוקי המשחק המקובלים. במשפחה הזו יש אבא, מייק, גבר שנהנה מחופש מיני שנותנת לו אישתו אליה הוא תמיד חוזר, שחצי שנה חורך כיסא של אוטובוס כנהג בירושלים ובחצי השני גולה עם כל משפחתו לחוף הים בתל אביב לגור באוהל ולהפעיל מזנון. האמא, חלי, אישה חכמה, דעתנית, קשה וחופשייה שנלחמת על שלמות המשפחה שלה ועל שלמות ילדיה. הסיפור מתחיל בתאונה נוראית שקוראת לבן הקטן. תאונה שמשבשת את כל המרקם העדין של המשפחה ומאיימת על "החופש" שהינו נס על דיגלה. כעת צריכה המשפחה להתמודד עם הצרכים המיוחדים של ילד עם פגיעה מוחית, ילדה פגועה פיזית ונפשית ועוד בעיות שצצות. הסיפור מסופר בכל פרק מגרונה של דמות אחרת. התרגשתי במיוחד בפרקים שסופרו על ידי אדיסו, העוזר האתיופי בן ה-15 שמנהל רומן בוסרי עם הילדה הקטנה בלי שהוא או היא מבינים שזאת התאהבות. נקודת החולשה היחידה של הספר הוא שלא הצלחתי להאמין באמת שזוג כמו חלי ומייק יכולים באמת להתקיים באושר. נראה כמו פנטזיה על יחסים פתוחים...

» ביקורות נוספות של דבידו
» ביקורות נוספות על ימים יגידו, אנה