ביקורת ספרותית על ימים יגידו, אנה מאת מירה מגן
ספר לא משהו

---

מכירים את ההרגשה הזו שאתם מקבלים מחברים המון המלצות חמות על ספר מסוים, ולא סתם המלצות – אלא המלצות בנוסח "אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בחיי", ולא סתם חברים – אלא חברים שאתם סומכים על טעמם הספרותי, ואז אתם ניגשים לספר בהרגשה שאתם הולכים לקרוא איזו יצירת מופת או משהו, ובסוף אתם מגלים שהספר, לא נעים להגיד, פשוט גרוע... לא רק שאתם עצמכם מתאכזבים, אלא שאתם גם מאכזבים את החברים הממליצים, שמחכים לשמוע את התלהבותכם מהספר המעולה (יעני).

לצערי, הספר הזה הוא דוגמה קלסית לכך.

מה לא אהבתי בספר?
• כמעט ואין עלילה. יש המון מחשבות והגיגים, אבל אם אתם בוחנים מה התפתח בספר בין עמוד 20 לעמוד 300, אז התשובה היא כמעט כלום. לא יודע, אבל עם כל הכבוד לדברי הגות, בספר פרוזה חייבת להיות עלילה. אילו הייתי רוצה לקרוא דברי הגות, הייתי לוקח איזה ספר עיון פילוסופי. בספר פרוזה אני רוצה לקרוא סיפור. זה הכל.
• אותנטיות מזויפת. יש כאן ניסיון די מגוחך בעיניי לתת לדמויות לנהל דיאלוגים בצורה עממית, לפעמים ממש עם שיבושים קשים, ויחד עם זאת יש גם המון משפטים מליציים, שלא רק שהם נשמעים לי כמי שמנסים להיות "ספרותיים" בכח, אלא שלפעמים הם מובאים אפילו על ידי אותן הדמויות שמדברות בצורה עילגת, וזה כבר ממש מגוחך. מי שאומר "כוססס אמק" (עמוד 84) משתמש גם במילים כמו "מלח הארץ" (עמוד 85), וזה סתם דוגמה קטנטונת.
• מירה מגן מנחיתה על הגיבורים שלה יותר מדי צרות, צרות צרורות וקשות במיוחד, ונתקלתי בזה כבר בכמה ספרים שלה. לא נראה לי כל כך אמין. יותר מדי תאונות ופגעים ומחלות ועינויי גוף ונפש קורים לדמויות שלה, והבומבסטיות הדיכאונית הזו נראית לי קצת מזויפת, כמו מי שמנסה להלביש עלילה קודרת על הדמויות כדי להצדיק את הנושא שבו עוסק הספר, וכפי שכתוב כאן בגב הספר – "הטלטלה המתחוללת במשפחה בשל עריצותו של המקרה. התאונה, שרק השחפים היו עדים לה, מרסקת חלומות ומאיימת לפרום את הרקמה המשפחתית". איזה באסה.

מה אהבתי בספר?
• את העטיפה היפה.

בשורה התחתונה: דינה, עמי ויוני, חברים יקרים, לא נעים לי לאכזב אתכם אחרי ההמלצות החזקות שלכם, אבל לא אהבתי בכלל. (וכמה טוב שדינה, עמי ויוני לא חברים בסימניה ולא קוראים את זה...)

» ביקורות נוספות של קצר ולעניין
» ביקורות נוספות על ימים יגידו, אנה