****


יש תקופות ממש גרועות, לפעמים. לא מספיק שחורף, וגשם, ופתאום אתה פשוט חייב להעלות מהאוב איזה ריב ישן ומיותר עם אשתך שמשפיע על כל האווירה בבית במשך שבועות, או שאת אומרת לחמותך משהו שמעורר כלבים ישנים, ופתאום התינוק שלך מפתח חום גבוה שפשוט לא יורד, ומדברים ברצינות על צמצומים ופיטורין בעבודה, ואז גם התריס למרפסת נדפק ויחד איתו מכונת הכביסה, ומגלים שהילדה לא הכינה שיעורים כבר שבועות והיא שיקרה לכם בעזות מצח, וגם הטוחנת ההיא שדמיינת שתסתדר מעצמה מתחילה לכאוב וכן, זה טיפול שורש.

לאט לאט הריקמה העדינה המדומיינת שממנה יצרנו את השריון שלנו אל מול המציאות מתחילה להיפרם, ואפשר פתאום להרגיש באיזו קלות החיים האלה יכולים ללעוס כל אחד מאיתנו ולירוק אותו הצידה בשאט נפש, וההבנה הזאת מחלחלת פנימה ומערערת את כל העולם. ואני אפילו לא מדבר על דברים יותר גרועים. אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.

ברגעים הרעים האלה, שאתה או את מתהפכים במיטות וחוששים להתעורר למחר בבוקר לעוד יום של נאחס, נורא קל פתאום לשכוח שיש עוד בני אדם סביבנו שיש להם קשיים משלהם. נכון, יש כאלה שמסוגלים לאמפתיה גם כשלהם עצמם קשה עד מאוד. הם יצליחו להרים את העיניים ולראות את הילדה הזאת שלא סתם משקרת ולא מכינה שיעורים, ולהוציא ממנה שיש ילדה בכיתה שלה שמתעללת בה מנטלית, או שחברות שלה צחקו על חשבונה לפני חודש ומאז קשה לה להתאושש ולסמוך עליהן שוב.

אני לא ממש כזה. תקוע בתחת של עצמי, אני בקושי בקושי מצליח לראות גם את האנשים הקרובים אליי ביותר. לפחות ככה אני מרגיש לפעמים. כשטוב לי, זה הרבה יותר קל כמובן. אבל לא תמיד טוב.

****

וכשזה קשה יותר, כשמשפחות נתקלות באירוע טראומטי שמטבעו מפרק את המבנים המשפחתיים שהתגבשו עד אותו רגע, משהו חדש, לא תמיד טוב יותר, נבנה על חורבותיהם. אי אפשר להמשיך כרגיל כשמישהו במשפחה מקבל סרטן או מת או נפצע בתאונה. הכול משתנה. כולנו כל כך פוחדים מהדברים האלה. רוצים לשמור על הקיים. אבל הקיים, מה לעשות, קיים בדיוק עד הרגע שהוא לא. אז מחזיקים מה שאפשר, ותכופות מגלים שמה שהחזקנו זה רק אוויר.

"ימים יגידו, אנה", מספר בכישרון לא מבוטל על מקרה כזה. משפחה לא שיגרתית במיוחד, שחיה בחורף בירושלים ובקיץ מנהלת מזנון על חוף הים בתל אביב, נקלעת למערבולת אירועים המתחילה בתאונת אופניים שבה נפצע אנושות הילד הצעיר במשפחה. התאונה הופכת את עולמו של כל אחד מבני המשפחה על פיו, וכך גם מערכות היחסים בין כולם נקרעות ומתאחות מחדש בצורה אחרת. אב המשפחה והאם שניהלו קודם לתאונה מערכת זוגית "פתוחה", שבה כל אחד יכול לצאת ולבוא כרצונו, עם מי שירצה, מגלים שזה כבר לא קל להם לשחרר, כמו בעבר. אנה, גיבורת הסיפור, ילדה צנומה עם שיתוק מוחין שהיתה האשמה בתאונה שקרתה לאחיה, אך היא אינה מגלה זאת לאיש, סוחבת שק גדול של רגשות אשמה בנוסף על המוגבלות הפיזית המשפילה שלה. אדיסו, נער אתיופי שעוזר למשפחה במזנון שעל החוף, מפתח התאהבות נעורים כלפי אנה ומביט במשפחה הנקרעת הזאת בייסוריו של מישהו שעם המשפחה ההרוסה שלו, אפילו למשפחה הקרועה הזאת הוא מייחל להשתייך.

מצד אחד, יש כאן ספר טוב. מירה מגן יכולה לתת שיעורים לשמי זרחין ב"איך כותבים עממי" מבלי שזה ירגיש מזוייף. הסיפור עצמו מעניין יחסית למרות שלא "קורה בו" כמעט כלום. הכול דיבורים ומחשבות, אבל יש בהן הרבה חכמה ועצבות ותקווה וקסם. אלא מה, שיש גם צד שני. כל המחשבות האלה, שהתרגלנו לשמוע כדוגמתן בספרים ישראלים בעיקר, כתובות כאן בשפה לא אחידה שמנסה להיות גם כמו שאנשים רגילים מדברים או חושבים, וגם בשפה גבוהה ומפותלת, ואז יש משפטים כמו "אלה, החיים שלהם הם כמו חגיגה אחת גדולה" או "הזיז את התחת שלו" או "מגיע לו שישקרו אותו", או "החיוך שהיה לו על הפה נפל כמו סלוטייפ שהורידו לו את הדבק", ובמקביל יש גם "הוא שרבב ראש וגפיים, ושרט את אניצי הקש שבסל. איש לא שמע, הם היו מרוכזים במיאון של תום ובהתפרצות הבלתי ראוייה של אמו" ו"הגרביים מתרפטים באופן לא-סימטרי, ורגלו השמאלית, עם כל השתדלותה, נגררת לעת עתה אחרי תאומתה החזקה ממנה". זה לא היה חייב להפריע לי, אילו לכל דמות היה מנעד מעט שונה של התבטאויות ומחשבות, אבל נראה שכולם מדברים גם ככה וגם ככה, כמעט באותו זמן. גם מילים גבוהות וגם עממיקו בכוח. הנער האתיופי חושב בדיוק כמו המתנחלת הדתיה, נניח. רק שאצלה יש גם "בעזרת השם". בסוף זה מרגיש כל כך מאולץ, שאפילו מירה מגן בעצמה כותבת על זה:"אם היה יכול, היה הולך לעמוד למראשותיו של העובר. מאיפה הביא את המראשותיו הזה, מאיפה יהיו לעובר מראשות?".

הסתקרנתי לקרוא את הספר הזה אחרי הביקורות שקראתי עליו, ואני לא מצטער שקראתי למרות שלושת הכוכבים שבחרתי לתת לו. הוא מעניין, ויש לו קסם, אבל באמת כמעט שלא התרגשתי בכלל למרות הפוטנציאל העצום שטמון בסיטואציה הנפיצה הזאת, שפשוט התמסמסה לה, לא ברור לי למה. זו בעייה, כשמאמינים רק בחלק מהזמן ורק לחלק מהדמויות. פאק באמינות, כולם יודעים, זה הדבר הכי בעייתי. גם בקורס קצינים, וגם בספרים.

****

בסוף שכבת הציניות שאת מתהדרת בה תתקלף כמו גלד של פצע שהתאחה ותחשוף אותך במערומייך, עם כל הרגישות והפגיעות שמסתתרות מאחוריה. אבל בניגוד לעור החדש והלבן שמתגלה מאחורי הגלד, מאחורי שכבת הציניות שלך יתגלו המון כאב ושברון לב.

אירוע טראומתי שנגרם בעטיו של רגע אחד קטנטן, אירוע שמפרק את יסודותיה הלא יציבים בלאו הכי של משפחה ישראלית, הוא העומד במרכז הספר הרגיש והיפהפה הזה. הוא כתוב נהדר, עם משלבים לשוניים רבים ומגוונים, כולל משלבים נמוכים שמובאים בשפה עממית, שלא לומר עילגת, אך בכישרון רב ובחן אינסופי ועם הגיגים ומחשבות שכל כך קל להזדהות איתם: על שבריריותם של החיים, על ייסורי מצפון ורגשות אשם, על הרצון להיאחז במה שיש גם כשלמעשה לא נותר כמעט כלום, על הגורל ועל השרירותיות של החיים, על שנייה אחת שמורידה לתהום מסלול חיים שממילא לא בדיוק התנהל על מי מנוחות, על התקווה שבכל זאת מתקתקת בלב שאולי בסוף איכשהו יהיה יותר טוב.

בסוף שכבת הציניות שאת מתהדרת בה תתקלף כמו גלד של פצע שהתאחה ויחשוף את רגישות היתר שאת מתאמצת להסתיר. אם זה קורה בגלל ספר טוב ניחא, אבל אם זה קורה בגלל אירוע שמתרחש בחייך שלך, זה כבר הרבה פחות נעים. אבל כמו התקווה ההיא, שפועמת ולא מרפה בלבבותיהם הרגישים של גיבורי הספר הזה, בסוף בטח יהיה טוב. ואולי לא? אההה! הנה גלד ציניות חדש עוטף את הפצע.
ימים יגידו, אנה, ואולי דווקא הלילות החשוכים, הם אלה שיספרו לך שטוב כבר לא יהיה.

מכירים את ההרגשה הזו שאתם מקבלים מחברים המון המלצות חמות על ספר מסוים, ולא סתם המלצות – אלא המלצות בנוסח "אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בחיי", ולא סתם חברים – אלא חברים שאתם סומכים על טעמם הספרותי, ואז אתם ניגשים לספר בהרגשה שאתם הולכים לקרוא איזו יצירת מופת או משהו, ובסוף אתם מגלים שהספר, לא נעים להגיד, פשוט גרוע... לא רק שאתם עצמכם מתאכזבים, אלא שאתם גם מאכזבים את החברים הממליצים, שמחכים לשמוע את התלהבותכם מהספר המעולה (יעני).

לצערי, הספר הזה הוא דוגמה קלסית לכך.

מה לא אהבתי בספר?
• כמעט ואין עלילה. יש המון מחשבות והגיגים, אבל אם אתם בוחנים מה התפתח בספר בין עמוד 20 לעמוד 300, אז התשובה היא כמעט כלום. לא יודע, אבל עם כל הכבוד לדברי הגות, בספר פרוזה חייבת להיות עלילה. אילו הייתי רוצה לקרוא דברי הגות, הייתי לוקח איזה ספר עיון פילוסופי. בספר פרוזה אני רוצה לקרוא סיפור. זה הכל.
• אותנטיות מזויפת. יש כאן ניסיון די מגוחך בעיניי לתת לדמויות לנהל דיאלוגים בצורה עממית, לפעמים ממש עם שיבושים קשים, ויחד עם זאת יש גם המון משפטים מליציים, שלא רק שהם נשמעים לי כמי שמנסים להיות "ספרותיים" בכח, אלא שלפעמים הם מובאים אפילו על ידי אותן הדמויות שמדברות בצורה עילגת, וזה כבר ממש מגוחך. מי שאומר "כוססס אמק" (עמוד 84) משתמש גם במילים כמו "מלח הארץ" (עמוד 85), וזה סתם דוגמה קטנטונת.
• מירה מגן מנחיתה על הגיבורים שלה יותר מדי צרות, צרות צרורות וקשות במיוחד, ונתקלתי בזה כבר בכמה ספרים שלה. לא נראה לי כל כך אמין. יותר מדי תאונות ופגעים ומחלות ועינויי גוף ונפש קורים לדמויות שלה, והבומבסטיות הדיכאונית הזו נראית לי קצת מזויפת, כמו מי שמנסה להלביש עלילה קודרת על הדמויות כדי להצדיק את הנושא שבו עוסק הספר, וכפי שכתוב כאן בגב הספר – "הטלטלה המתחוללת במשפחה בשל עריצותו של המקרה. התאונה, שרק השחפים היו עדים לה, מרסקת חלומות ומאיימת לפרום את הרקמה המשפחתית". איזה באסה.

מה אהבתי בספר?
• את העטיפה היפה.

בשורה התחתונה: דינה, עמי ויוני, חברים יקרים, לא נעים לי לאכזב אתכם אחרי ההמלצות החזקות שלכם, אבל לא אהבתי בכלל. (וכמה טוב שדינה, עמי ויוני לא חברים בסימניה ולא קוראים את זה...)

לקרוא ספר על ילדים פגועים זו לא בדיוק בחירה נכונה לקריאה בחופשה. על המרפסת היפהפיה מול נוף גלילי, בן זוגי היה שקוע בספר מתח משעשע, מצחקק לעצמו מדי פעם או שורק בהתפעלות ואילו אני ניגבתי את הדמעות שזלגו מעיני.
אנה בת השלוש עשרה סובלת משיתוק מוחין קל, שנגרם כתוצאה ממחסור חמצן רגעי במהלך הלידה. היא ילדה איטליגנטית, פקחית ומלאת כוונות טובות, אך חסרת קואורדינציה ועל כן יש דברים שאסור לה לעשות ואחד מהדברים האסורים האלה הוא משאת נפשה - לרכב על אופניים.
יש לה לאנה ימים טובים. בימים הטובים היא חשה כמו כל ילדה אחרת וביום טוב אחד כזה היא מחליטה לעשות מעשה. היא מחכה שאחד מהרוחצים בחוף הים יכנס למים וישאיר את אופניו על החוף ומגשימה חלום. על מנת שאחיה הקטן, תום בן החמש לא ילשין, היא מרכיבה אותו על הסבל. ואז היום הטוב הופך לרע - ראשו של אחיה נחבט במזח "ומאותו הרגע משתנה הכל: טעם הלחם, גובה השמים, צבע הים".

אמנם הספר נקרא "ימים יגידו אנה", הוא ספר על המשפחה יותר מאשר על אנה עצמה. משפחה מיוחדת, מוזרה קצת - ילדה עם בעיות קואורדינציה, ילד עם דימום במוח בבית חולים, ילדה אחת יפה יותר מדי וזוג הורים שמנהלים מערכת יחסים פתוחה וכל זה כאשר במשך חמישה חודשים בשנה הם עוזבים את ביתם בירושלים ומנהלים מזנון על חוף הים בתל אביב.

הספר נגע בי בעיקר בפחדים ההוריים שלי, הפחד שמשהו יקרה לילד שלך, החוסר אונים שלך והצורך להאחז במשהו. ריחמתי על אנה, שעל כתפיה הצרות רבצו טונות של רגשות אשמה, על תום הקטן שהפגיעה הפרה את חייו השלוים, על ההורים שחייהם מתנפצים לרסיסים בין רגע ועל נעמי, הילדה היפה שלאף אחד אין זמן אליה. עם זאת, הדמות שהתחברתי אליה יותר מכל, חיבבתי אותה ואיחלתי לה חיים טובים הרבה יותר היא דמותו של אדיסו, הנער האתיופי שעוזר להם בהפעלת המזנון. נער זה, בן החמש עשרה, שהחיים לא חייכו אליו יותר מדי, ניכן בשלל האיכויות האפשריות לאדם - תבונה, לב זהב, יכולת להקשיב ולסתום את הפה כשצריך, חמלה ונאמנות.

הבעיה היחידה שלי בספר הייתה האמינות של מערכת היחסים של בני הזוג. אני מניחה שקיימים הזוגות שמנהלים מערכות יחסים פתוחות, אבל איכשהו דווקא הדמויות האלה, כפי שהצטיירו מתיאורים בספר, לא נראים לי האנשים שיכולים לצאת מזה בשלום.
כאמור ספר טוב ומומלץ, אך לא בחופשה:-)

על המקריות בחיים, הגורל שיכול לשנות הכל בשנייה. קבלה והשלמה. מי שזורמים עם החיים ומי שלא. על סוד קשה, אשמה והסתרה.
לחלי ומייק לא הלך. נהג אוטובוס בקו 18 בירושלים שידע פיגועים. נוסעת שבתחנה הסופית הוציא לה ריס מציק מהעין עם טישו ואחרי שנים מצאו עצמם עם שלושה ילדים. אנה הבכורה בת 13 שנקראה על שם הסבתות אָהובה וחנָה שהגורל תעתע בה, כמה שניות של מזל נאחס כשנולדה וחבל הטבור סביב צווארה ומחסור בחמצן שהותירו אותה קטנה לגילה, בלי קורדינציה (במקור), הברכיים שלה נתקלות זו בזו בהליכתה. נעמי היפה 'פשוטה כמו מים' ובן הזקונים תום בן החמש שהיה בסדר עד המקרה הנורא, שמצא עצמו בשנייה של מזל מחורבן מוטל על המזח, מכה חזקה בראש ונדפקה הקופסה. עכשיו בבית חולים ומקווים לשיפור.
מייק זורם. מה שבא, בא. ככה החיים. כמו שהכיר את חלי שאם מתעצבנת פותחת פה, שלא נדע. בחורף נוהג באוטובוס בירושלים ובקיץ עובדים בתל אביב, במזנון ליד הים מוכרים אוכל ושתייה למבלים שחלקם תיירים המלהגים על 'סֶטֶלמֶנטס' ו'אוקיוּפּייד טריטורי'. שונים בתכלית משרה ונחשון, אחותה וגיסה של חלי. מתנחלים בשומרון עם שבעה ילדים, השמיני בדרך וכביסה בלי סוף. את מייק המפעל הציוני הזה מעניין כקליפת השום. כולה אדמה, רגבים ואבנים. החבר'ה האלה בכתום עם ציצית, שביס והאלוהים שלהם. מפגינים עם אש בעיניים בעד ארץ ישראל השלמה והשטויות האלה. כל השומרון לא שווה את הילד או הילדה.
ישנם הפרנסה, אנה חסרת הקורדינציה ותום בבית חולים, החתול קרניאל והצב פיזיו. נעמי שנשלחה לקיץ לדודים בהתנחלות להרחיקה מהקושי, רק ילדה. ישנה גם תהילה חסרת הגבולות העושה עיניים למייק, לוקחת כסא חינם עד שלחלי נמאס מהקרצייה ושולחת אותה לכל הרוחות. עוזר להם אדיסו, נער אתיופי ממשפחה גדולה קשת יום שתמורת עשרים שקל לשעה חותך ירקות ומכין שקשוקה. רגעים קטנים על רצף החיים כמו זה בו מייק בהחלטה רגעית בבית החולים אומר למוכרת בארומה 'אני עם האוטובוס גמרתי'.
ולבסוף באה ההתפרקות מאשמה. קשה, כואבת ומטהרת.
וכולם עומדים ומיידים אבנים בצפרדע של האשפה והשוטר שבא להרגיע מצטרף אחרי שחלי פותחת עליו פה ומריעים "כיפאק היי היי היי"
מירה מגן במיטבה. שנונה וחריפה, חודרת לנפש גיבוריה המיוסרים. תובנות על החיים וכמה האדם קטן ביקום, שמונים שנה והסיפור נגמר. המקריות, הגורל המתעתע, שחורים ולבנים, אלוהים. לא עושה חשבון ולא נרתעת מ'כוססס אמו' ו'בת זונה'. שורות משירי ארץ ישראל.
הנה מה טוב ומה נעים, כל העולם כולו גשר צר מאד. והוא באמת כזה.
"שני פסיכים, מטגנים חביתות, חותכים עגבניות, סופרים גרושים ולא רואים את הילדים שלהם ממטר"
יופי של ספר.

יש משהו בכתיבה של מירה מגן שאו שמתחברים אליו או שלא. אני מתהפנטת ממנה. עודף המטאפורות והתיאורים הנרחבים של הטבע והסביבה נעימים לי ומתלבשים יפה על הדמויות הסוערות שבספריה. גם בספר הזה, בדומה לוודקה ולחם המצויין, עומדת על שולחן הניתוחים, משפחה ישראלית. מדובר במשפחה אוונגרדית שונה ויוצאת דופן שבועטת במוסכמות ובכל מה שמותר ואסור בחברה ומרגיזה את כולם בעמידות שלה למרות שבירת הכלים והחריגה מחוקי המשחק המקובלים. במשפחה הזו יש אבא, מייק, גבר שנהנה מחופש מיני שנותנת לו אישתו אליה הוא תמיד חוזר, שחצי שנה חורך כיסא של אוטובוס כנהג בירושלים ובחצי השני גולה עם כל משפחתו לחוף הים בתל אביב לגור באוהל ולהפעיל מזנון. האמא, חלי, אישה חכמה, דעתנית, קשה וחופשייה שנלחמת על שלמות המשפחה שלה ועל שלמות ילדיה. הסיפור מתחיל בתאונה נוראית שקוראת לבן הקטן. תאונה שמשבשת את כל המרקם העדין של המשפחה ומאיימת על "החופש" שהינו נס על דיגלה. כעת צריכה המשפחה להתמודד עם הצרכים המיוחדים של ילד עם פגיעה מוחית, ילדה פגועה פיזית ונפשית ועוד בעיות שצצות. הסיפור מסופר בכל פרק מגרונה של דמות אחרת. התרגשתי במיוחד בפרקים שסופרו על ידי אדיסו, העוזר האתיופי בן ה-15 שמנהל רומן בוסרי עם הילדה הקטנה בלי שהוא או היא מבינים שזאת התאהבות. נקודת החולשה היחידה של הספר הוא שלא הצלחתי להאמין באמת שזוג כמו חלי ומייק יכולים באמת להתקיים באושר. נראה כמו פנטזיה על יחסים פתוחים...

ספר יפהפה, פיסת חיים של משפחה ממוצעת ממרכז הארץ ,שטלטלה עזה מפירה את האיזון העדין , את השלווה והשגרה ששררו בה . כל אחד מבני המשפחה מתמודד בדרכו שלו עם המצב הקשה שנוצר עקב תאונה שארעה לבן הצעיר במשפחה, תום ,אח לאנה ולנעמי ואשר בגינה משתנים חייהם של בני המשפחה. מה שיפה כל כך בספר הוא סגנון הכתיבה הפשוט לכאורה שכן מירה מגן חודרת אל נימי הנפש של גיבוריה וחושפת את הרבדים העמוקים של הרגשות והמחשבות עד לדקויות בשפה קולחת ,יומיומית המחברת את הקורא אל הדמויות וגורמת להזדהות איתן.
קראתי את שני ספריה האחרים: וודקה ולחם ו- פרפרים בגשם ואני מבחינה בחוט מקשר בין שלושתם. התרשמתי שהסופרת מירה מגן מחוברת היטב למציאות הישראלית ובוחרת לספר על חיי משפחה שיש בה מצוקה כלשהי ובדרך מופלאה ועוצמתית היא שוזרת את חיי המשפחה המורכבים הללו בסביבה , בשכנים ,במכרים ,בקשרים שמצד אחד יש בהם הרבה מן הנתינה ומצד שני -משהו מן המוזרות והייחודיות והדמויות- צבעוניות ומעניינות .
נהניתי מאוד מהספר ואני ממליצה בחום לקרא אותו וליהנות כמוני מספר מקור איכותי.

ספר קריאה המתאר 4 חודשים בחייה של משפחה שהגורל לא האיר לה פנים.זהו ספר של התמודדות.אנה במרכז ההתמודדות, אבל לכל אחד מבני המשפחה יש את הנסיון או המאבק שבו כל אחד מנסה "לעבור את הנהר מגדה אחת אל הגדה השניה" כאשר בדרך כלל הם חיו רק בצד אחד של הנהר.
הספר מסתיים בתקווה ובאופטימיות שהעתיד ("ימים יגידו") יהיה טוב יותר מהעבר, בגלל שכל אחד מגיבוריו מחליט: "לרדת מעל גב הנמר שעליו הוא נמצא" ולעמוד פנים מול פנים מול "הנמר".
הסיום מרשים מאד,מרגש וערוך היטב.הספר מסיים בנקודת אופטימיות מקסימלית.
לסיכום יצירה מצויינת שכדאי מאד לקרוא.

ספר מעולה. מאוד אהבתי את הנושא: סיפור על משפחה ישראלית מהמעמד הבינוני ומטה ומורכבות הדמויות הייחודית. זה הספר הראשון של מירה מגן שקראתי ומאוד התרשמתי מהכתיבה שלה. מה שכן, משהו בספר (מבחינת החלוקה לפרקים ואפילו השפה) מאוד הזכיר לי את הספר "שום גמדים לא יבואו". זה גם ספר מעולה אבל לא התחברתי אליו ולדעתי הכתיבה של מירה מגן טובה יותר מזו של הסופרת שכתבה את "שום גמדים לא יבואו". בנוסף, מאוד לא אהבתי את העטיפה (הן הקדמית והן האחורית) של "ימים יגידו, אנה". לדעתי היה הולם ונכון יותר לשים על העטיפה איזה ציור מורכב של ז'אן מישל באסקיאט, למשל, ולא את התמונה שמופיעה על העטיפה הזאת. ותחשבו על זה...