• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ימים יגידו, אנה

ימים יגידו, אנה

מאת מירה מגן

הביקורת של אלון דה אלפרט

תמונה של אלון דה אלפרט
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
ביקורת נבחרת
ימים יגידו, אנה

ימים יגידו, אנה

מאת מירה מגן

הביקורת של אלון דה אלפרט

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
ביקורת נבחרת
תמונה של אלון דה אלפרט
הוצאה לאור:כתר
0
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/25
ביקורות על ימים יגידו, אנה
הבאה
מיכל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 6 שנים

“בסוף שכבת הציניות שאת מתהדרת בה תתקלף כמו גלד של פצע שהתאחה ותחשוף אותך במערומייך, עם כל הרגישות והפ”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•4 דקות קריאה

****


יש תקופות ממש גרועות, לפעמים. לא מספיק שחורף, וגשם, ופתאום אתה פשוט חייב להעלות מהאוב איזה ריב ישן ומיותר עם אשתך שמשפיע על כל האווירה בבית במשך שבועות, או שאת אומרת לחמותך משהו שמעורר כלבים ישנים, ופתאום התינוק שלך מפתח חום גבוה שפשוט לא יורד, ומדברים ברצינות על צמצומים ופיטורין בעבודה, ואז גם התריס למרפסת נדפק ויחד איתו מכונת הכביסה, ומגלים שהילדה לא הכינה שיעורים כבר שבועות והיא שיקרה לכם בעזות מצח, וגם הטוחנת ההיא שדמיינת שתסתדר מעצמה מתחילה לכאוב וכן, זה טיפול שורש.

לאט לאט הריקמה העדינה המדומיינת שממנה יצרנו את השריון שלנו אל מול המציאות מתחילה להיפרם, ואפשר פתאום להרגיש באיזו קלות החיים האלה יכולים ללעוס כל אחד מאיתנו ולירוק אותו הצידה בשאט נפש, וההבנה הזאת מחלחלת פנימה ומערערת את כל העולם. ואני אפילו לא מדבר על דברים יותר גרועים. אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.

ברגעים הרעים האלה, שאתה או את מתהפכים במיטות וחוששים להתעורר למחר בבוקר לעוד יום של נאחס, נורא קל פתאום לשכוח שיש עוד בני אדם סביבנו שיש להם קשיים משלהם. נכון, יש כאלה שמסוגלים לאמפתיה גם כשלהם עצמם קשה עד מאוד. הם יצליחו להרים את העיניים ולראות את הילדה הזאת שלא סתם משקרת ולא מכינה שיעורים, ולהוציא ממנה שיש ילדה בכיתה שלה שמתעללת בה מנטלית, או שחברות שלה צחקו על חשבונה לפני חודש ומאז קשה לה להתאושש ולסמוך עליהן שוב.

אני לא ממש כזה. תקוע בתחת של עצמי, אני בקושי בקושי מצליח לראות גם את האנשים הקרובים אליי ביותר. לפחות ככה אני מרגיש לפעמים. כשטוב לי, זה הרבה יותר קל כמובן. אבל לא תמיד טוב.

****

וכשזה קשה יותר, כשמשפחות נתקלות באירוע טראומטי שמטבעו מפרק את המבנים המשפחתיים שהתגבשו עד אותו רגע, משהו חדש, לא תמיד טוב יותר, נבנה על חורבותיהם. אי אפשר להמשיך כרגיל כשמישהו במשפחה מקבל סרטן או מת או נפצע בתאונה. הכול משתנה. כולנו כל כך פוחדים מהדברים האלה. רוצים לשמור על הקיים. אבל הקיים, מה לעשות, קיים בדיוק עד הרגע שהוא לא. אז מחזיקים מה שאפשר, ותכופות מגלים שמה שהחזקנו זה רק אוויר.

"ימים יגידו, אנה", מספר בכישרון לא מבוטל על מקרה כזה. משפחה לא שיגרתית במיוחד, שחיה בחורף בירושלים ובקיץ מנהלת מזנון על חוף הים בתל אביב, נקלעת למערבולת אירועים המתחילה בתאונת אופניים שבה נפצע אנושות הילד הצעיר במשפחה. התאונה הופכת את עולמו של כל אחד מבני המשפחה על פיו, וכך גם מערכות היחסים בין כולם נקרעות ומתאחות מחדש בצורה אחרת. אב המשפחה והאם שניהלו קודם לתאונה מערכת זוגית "פתוחה", שבה כל אחד יכול לצאת ולבוא כרצונו, עם מי שירצה, מגלים שזה כבר לא קל להם לשחרר, כמו בעבר. אנה, גיבורת הסיפור, ילדה צנומה עם שיתוק מוחין שהיתה האשמה בתאונה שקרתה לאחיה, אך היא אינה מגלה זאת לאיש, סוחבת שק גדול של רגשות אשמה בנוסף על המוגבלות הפיזית המשפילה שלה. אדיסו, נער אתיופי שעוזר למשפחה במזנון שעל החוף, מפתח התאהבות נעורים כלפי אנה ומביט במשפחה הנקרעת הזאת בייסוריו של מישהו שעם המשפחה ההרוסה שלו, אפילו למשפחה הקרועה הזאת הוא מייחל להשתייך.

מצד אחד, יש כאן ספר טוב. מירה מגן יכולה לתת שיעורים לשמי זרחין ב"איך כותבים עממי" מבלי שזה ירגיש מזוייף. הסיפור עצמו מעניין יחסית למרות שלא "קורה בו" כמעט כלום. הכול דיבורים ומחשבות, אבל יש בהן הרבה חכמה ועצבות ותקווה וקסם. אלא מה, שיש גם צד שני. כל המחשבות האלה, שהתרגלנו לשמוע כדוגמתן בספרים ישראלים בעיקר, כתובות כאן בשפה לא אחידה שמנסה להיות גם כמו שאנשים רגילים מדברים או חושבים, וגם בשפה גבוהה ומפותלת, ואז יש משפטים כמו "אלה, החיים שלהם הם כמו חגיגה אחת גדולה" או "הזיז את התחת שלו" או "מגיע לו שישקרו אותו", או "החיוך שהיה לו על הפה נפל כמו סלוטייפ שהורידו לו את הדבק", ובמקביל יש גם "הוא שרבב ראש וגפיים, ושרט את אניצי הקש שבסל. איש לא שמע, הם היו מרוכזים במיאון של תום ובהתפרצות הבלתי ראוייה של אמו" ו"הגרביים מתרפטים באופן לא-סימטרי, ורגלו השמאלית, עם כל השתדלותה, נגררת לעת עתה אחרי תאומתה החזקה ממנה". זה לא היה חייב להפריע לי, אילו לכל דמות היה מנעד מעט שונה של התבטאויות ומחשבות, אבל נראה שכולם מדברים גם ככה וגם ככה, כמעט באותו זמן. גם מילים גבוהות וגם עממיקו בכוח. הנער האתיופי חושב בדיוק כמו המתנחלת הדתיה, נניח. רק שאצלה יש גם "בעזרת השם". בסוף זה מרגיש כל כך מאולץ, שאפילו מירה מגן בעצמה כותבת על זה:"אם היה יכול, היה הולך לעמוד למראשותיו של העובר. מאיפה הביא את המראשותיו הזה, מאיפה יהיו לעובר מראשות?".

הסתקרנתי לקרוא את הספר הזה אחרי הביקורות שקראתי עליו, ואני לא מצטער שקראתי למרות שלושת הכוכבים שבחרתי לתת לו. הוא מעניין, ויש לו קסם, אבל באמת כמעט שלא התרגשתי בכלל למרות הפוטנציאל העצום שטמון בסיטואציה הנפיצה הזאת, שפשוט התמסמסה לה, לא ברור לי למה. זו בעייה, כשמאמינים רק בחלק מהזמן ורק לחלק מהדמויות. פאק באמינות, כולם יודעים, זה הדבר הכי בעייתי. גם בקורס קצינים, וגם בספרים.

****

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של הכוורן
הכוורן
תמונה של ענת
ענת
תמונה של שמחה
שמחה
תמונה של אורית זיתן
אורית זיתן
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
תמונה של אריאל
אריאל
50קוראים|גיל ממוצע51|66%נשים

על המבקר

תמונה של אלון דה אלפרט

אלון דה אלפרט

ותיק
חבר מזה 17 שנים
446 ביקורות•60 נבחרות•14,005 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות446
ביקורות נבחרות60
לייקים שקיבל14,005
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת153ספרות מקורית92מתח ריגול והרפתקאות84

דיון על הביקורת

14 תגובות
אורית זיתן
אורית זיתן•לפני 5 שנים

איזה יופי, כמו תמיד עונג לקרוא

הכוורן
הכוורן•לפני 8 שנים

תשמע , תענוג לנבור בביקורות ישנות שלך

קואלה
קואלה•לפני 12 שנים

בדיוק.

כאמור, אני אוהבת את חוסר האחידות בתוך הדמות. אבל אם חוסר האחידות זהה בקרב כל הדמויות, אז זאת באמת בעיה. שאלתי היא האם מדובר בקולן של הדמויות או של המספרת? ועוד שאלה היא האם הספר כל כך מצא חן בעיניי, שאני לא מוכנה לראות את הדברים כפי שהם? ;) אני לא זוכרת מספיק. רק הרושם נותר.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

אה, אז פה אני נאלץ ממש לא להסכים.

קוהרנטיות חייבת להיות, כדי שהדמות תהיה אמינה. כאן גם שפה גבוהה וגם סלנג עממי, משלבי שפה כאלה קורים כמעט אצל כל אחד. הבעיה היתה שלכולם היה את אותו סלנג ואותה שפה גבוהה, בלי שונות בין דמות לדמות כמעט למעט שימוש במילים אחרות במקצת.
קואלה
קואלה•לפני 12 שנים

אלון

התכוונתי לחוסר האחידות התוך אישית אליה התייחסת, ולא חוסר האחידות הבין אישית. אני מבינה את כוונתך בתאוריה. הייתי מתווכחת, אבל מרוב שנסחפתי עם הסיפור לא שמתי לב :)
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

אוקי, תודה. ואנה -

האחידות זה בדיוק מה שהפריע לי. כולם מדברים באותה שפה ואותו עולם דימויים, לא כל אחד עם השפה הייחודית שלו.
קואלה
קואלה•לפני 12 שנים

כמו תמיד ביקורת מצויינת

על אף חוסר ההסכמה :) דעתי היא שכל ה"ליד" שתיארת היה זה ששמר על הספר מפני קטשיות והפיכתו לבנאלי. וחוסר האחידות בצורת הדיבור והמחשבה שיקפה בעיניי מציאות הגיונית יותר משאחידות הייתה משקפת.
•לפני 12 שנים

הביקורת הנהדרת הזאת מפתה להוסיף כמה דברים על פרופורציות בחיים ועוד כל מיני...

אבל, במחשבה שנייה, לא אסחף ורק אומר שאני מסכימה איתך לגמרי לגבי התובנות מהספר ומהצגת הדמויות והמצבים. אהבתי והזדהתי עם הביקורת שלך ולא אהבתי את הספר - הוא יכול היה להיות יותר...
יערה
יערה•לפני 12 שנים

מה אתה חושב שלא טוב שגשם וחורף אפילו שכולם רצו חורף וגשם?

לי יניני
לי יניני•לפני 12 שנים

כתבת מקסים...

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

תודה, חני. אנחנו באמת קצת חסרי שליטה אמיתית, הא? הכול העמדת פנים.

טופי, אל תשאירי אותנו במסתורין. ונתי - הספר היה די חזק, אולי שפטתי אותו לחומרה כי בניתי עליו שיעשה לי יותר קוועצ׳ בבטן, והוא לא עשה. זה היה קצת ליד וקצת מתאמץ מדי. מערכת היחסים בין ההורים נראית פחות סבירה למי שנמצא בזוגיות מונוגמית, ולכן אני מתייחס אליה בספקנות מלכתחילה. אבל אני יודע שיש דברים כאלה, אז יאללה.
נתי ק.
נתי ק. •לפני 12 שנים

מסכימה איתך, אם כי עליי הוא השאיר רושם קצת יותר חזק.

הפאק באמינות מבחינתי היה בעיקר במערכת היחסים בין ההורים
טופי
טופי•לפני 12 שנים

ביקורת זו מדברת אלי במיוחד!

חני
חני •לפני 12 שנים

מה לעשות אלון אילו החיים שמרימים ומורידים אותנו. וכן ,מבינה בדיוק על מה אתה מדבר.

וכן כתבת שוב נפלא ומרגש.
14 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט

נמסיס

נמסיס

גרג הורביץ

****





משונה, פתאום קלטתי שזה ה״נמסיס״ השלישי או הרביעי שאני קורא. אפשר להיות יותר מקוריים, אבל ביחס לשאר הבולשיט שרץ פה בכמויות שאפשר לייצא, דווקא השם יחסית זניח.

גרג הורביץ היה בא לי טוב פעם, כשהחיים שלי היו אפילו עוד יותר במצב ״ייבוש/סחיטה״ מעכשיו, ולא יכולתי לקרוא שום דבר שדרש ממני מאמץ מנטלי מינימלי. זה כמו לראות סרט אומניות לחימה אינדונזי סטייל the raid, מלא דם וקטשופ וסכינים אקזוטיים, שלל זוויות מצלמה והבעות פנים זועמות ומופרכות. הספרים של הורביץ תמיד היו אוויליים נורא, אך הפעם הבולשיט היה מעל ליכולותיי, גם אם החיים שלי, כשאני חושב על זה, רחוקים ממצב נורמלי, איראן או לא איראן. דווקא בחיים האלה עם הממ״ד ואזעקות ליליות ומה יהיה, נדמה לי שכל שאר הדברים נדחקים החוצה, ומשהו בכוסאומו-יהיה-מה-שיהיה קצת מאלחש את הנפש שכמהה להרגיש קצת פחות, אבל אולי זה רק אני.
בכל אופן, גם בספר הזה כיתר הספרים בסדרה הארוכה, גרג הורביץ ממשיך לתקוע מקל בצלעותיו של אותו אווז המטיל ביצי זהב, אוון היתום-המתנקש-בעל-לב-הזהב, שנלחם באנשים רעים ובמקביל בשדים הפנימיים שלו. זה מוזר שזה כזה שיט כי הורביץ יודע לכתוב, הוא כמו שף שעובד במסעדת מישלן שפותח המבורגריה זולה בפתח-תקווה כי וואלה זה כסף והשכר דירה מצחיק. אני מזהה את הכתיבה הטובה מבעד למשפטים המופרכים, אילו הוא רק היה פחות מתאמץ לכתוב כמו אהבל על סמים, יש סיכוי שזה היה הרבה יותר טוב, לא יודע. פתאום בעקבות הדימוי שכתבתי כאן אני נזכר בכרמי מהסדרה המופתית ״הדוב״ שזה בדיוק מה שהוא עשה - עבד ב״נומה״ בקופנהגן ואז הלך לעבוד בסנדוויצ׳יה של אחיו בשיקגו. שמה זה עבד.

אולי עוד נפגוש את הורביץ באיזה פרס ספרותי מפונפן, אבל די עם היתום אחי. די. אולי זה כיף, אבל גם באמת נורא מטופש.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

****




וואלה, החיים שלי בתקופה הזאת, גם בניכוי איראן, הטילים, החטופים, המלחמה וכל הג׳אז הזה זה לא הדבר הכי אייאייאיי אם להתבטא בעדינות, ובכל זאת כשעברתי ליד חלון הראווה של סטימצקי ופתאום ראיתי את הספר הזה, אני חייב להודות שהרגשתי קפיצה קטנה ונשכחת של שמחה ועונג מול ספר חדש, של ״או! הנה משהו שיעשה לי טוב״.
אחרי ״לבד בתיאטרון המוות״, הספר הקודם והראשון של טרי הייז, שהעיף אותי ואולי את הרוב המוחלט של מי שקרא אותו, חיכיתי מאוד לספר נוסף שלו, ואני שמח לבשר שלמרות פסקת פתיחה תמוהה, עבודת תרגום מגושמת משהו, משפטים מרמזי-עתיד, בחירות מבניות מעצבנות ו״בטן״ עלילתית שלא באה לי טוב, הספר מצליח לעמוד איכשהו בסטנדרט של ״לבד ב...״, ולא נפל קורבן לסינדרום-הספר-השני הידוע לשמצה.
לקח לי קצת זמן להבין שקיין, הגיבור כאן הוא לא סקוט מרדוק מהספר הראשון, גם כי משהו בנימה ובניסוחים יותר ממזכיר את ״לבד ב...״. בדמות של מרדוק היה משהו קצת יותר מדי ג׳יימס בונדי וכל-יכול למי שמחפש ריאליזם למרות הז׳אנר המופרך-כנקודת-מוצא, ושמחתי לגלות שכאן, לפחות בחלק ניכר מהספר, זה פחות ככה.
ובכל זאת קיין הוא סוכן סי.איי. איי. שההתמחות שלו היא חדירה ל״אזורים אסורים לכניסה״. אירוני לקרוא את זה במקביל לצפייה בסרטונים אמיתיים של סוכני מוסד מאיראן, ובמיוחד שקיין מסתנן בין השאר גם לאיראן, ולא יכולתי שלא לחייך בזמן היותי בממ״ד כשקראתי בספר על הצורך של ״הטובים״ להתגבר על מערכת ההגנה האווירית של איראן - ועד כמה זה בלתי אפשרי. קיין מנסה להתחקות על עקבותיו של ארכי-מחבל מסתורי המכונה אבו מוסלים אל-טונדרה, מפקדה של מיליציה דאעשית על סטרואידים בשם ״צבא הטהורים״, אשר זומם טרה-פיגוע ראווה בארצות הברית בעתיד הקרוב.
אני אוהב ספרים כאלה. ריגול, ביון, המתח האבסורדי המתקיים בין טכנולוגיית-עילית של לוויינים, כלי טיס חמקניים, כלי נשק משוכללים ובינה מלאכותית לבין התכל׳ס המטונף, האנלוגי והמדמם של השטח. ״שנת הארבה״ סיפק במובן הזה את הסחורה, בגדול. זאת תוך כדי ניפוק משפטים מוכרים להחריד במיוחד בימים האלה, כמו למשל: ״...האייאתולות לא יבלעו את זה בשקט. הם יגררו אותנו לתוך עוד מלחמה שאי-אפשר לנצח בה. הם לא צריכים לנצח, אלא רק צריכים לחכות עד שנהיה מותשים ונוותר. אחרי שאלפים ימותו, נעשה את מה שאנחנו תמיד עושים: נכריז על ניצחון ונלך הביתה בלי שום דבר בידיים״.
בלי גלישה לספויילרים, אומר רק שהספר הזה לוקח מתישהו פנייה עלילתית חדה (ולטעמי האישי, מיותרת) מכפי שהז׳אנר מאפשר בדרך כלל, אבל בגלל שאני רב-חסד ויש בי סבלנות על-אנושית כמעט, סלחתי. עדיין הכול כתוב נהדר, מותח מאוד, למרות שאולי כדאי לחכות עד סוף המלחמה - אם אפשר - כדי שהמציאות לא תעלה על הדמיון בכל כך הרבה רבדים.

אנחנו חיים בזמנים משונים מאוד.


*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
משבר

משבר

רובין קוק

****





שוב ספר שמעורר בי את השאלה העתיקה, למה בכלל אני קורא?
כי הספר הזה לא ממש מעניין, לא במובנים שאני מחפש. הוא ספר די משונה, מין דרמה משפטית שנראית כאילו כתבו אותה כפרומפט, שמגוללת תביעה של רשלנות רפואית שמגיעה לסיומה ונפתרת ברובה על ידי אחד ג׳ק, רופא משפטי. כן, זה לא סתם נשמע כמו פרק בסדרה מתחילת שנות האלפיים על פתולוג שפותר פשעים, זה ככה בדיוק. ואז חייבים לשאול, מה זה נותן לי בחיים? למה קוראים את זה? זה כמו לנסוע באוטובוס לשום מקום. הנה, ישבתי, קראתי, 430 עמודים או משהו של אינפורמציה שמתורגמת באופן נוקשה וכמעט מילולי, אבל מה קיבלתי מזה?

שום תובנה מרחיקת לכת או אפילו לא מרחיקת לכת על החיים, על העולם שאנחנו חיים בו. לא על רפואה משפטית, לא על דרמה משפטית, לא שום דבר חדש על עורכי דין ועל אובג׳קשנים. סתם, סתם, סתם. אז למה? לא יודע. זה לא כל כך מעניין. מה קיבלתם מהביקורת הזו? כנראה שגם לא הרבה. זה לא משהו שישנה למישהו את החיים. מי אני בכלל?

אקזיסטנציאליזם בשבת בבוקר, קווים לדמותו.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

נלסון דה-מיל

****





שואל את עצמי אם אולי פג הקסם של ז׳אנר הריגול בתקופת המלחמה הקרה, שמוצה עד זרא אצל החבר׳ה האלה של ג׳ון לה-קארה, נלסון דה-מיל ולן דייטון. נדמה לי ששלושה עשורים אחרי נפילת חומת ברלין, העולם כבר השתנה מדי, וכבר אין באמת מקום או הצדקה להמשיך לחמוק מסוכני הק.ג.ב. אפורי העיניים והלב בסמטאות מוכות הצללים של מוסקבה, ברלין או וינה. היום העולם אחר, מתוחכם יותר, מפוכח יותר, ואולי גם מעורר חלחלה יותר, על אף האשליות הגדולות - שהתנפצו בינתיים בשנים האחרונות - שדי, העולם כבר שבע ממלחמות, ודאי החמות שבהן. השחקנים השתנו, ואף על פי שהביון עדיין בועט, ותמיד יבעט, הדברים כבר לא עובדים ככה. בעולם של מטבעות קריפטו ובינה מלאכותית, קצת מפגר לקרוא על מיקרופילם או התחמקות ממעקבים דרך בבואות בחלונות ראווה. מצד שני, עדיין כותבים וקוראים ספרים ממלחמת העולם השנייה, או הראשונה, אז אולי יש עדיין מה להגיד על כל זה. אני לא לגמרי בטוח. קשה להתחמק מתחושת הדז׳ה-וו בכמעט כל ספר בסוגה הזאת, כי אולי לא קראתי את הספר הספציפי הזה, אבל קראתי עשרה אחרים עם שינויים קלים.

הספר הזה יושב יפה במעמקי הז׳אנר. ליד מוסקבה יש מתחם סגור ונחבא מהעולם, והוא בית הספר לקסם אישי של הגברת איוונובה, שבו קצינים אמריקאים שנפלו בשבי בוייטנאם ונחשבים למתים מלמדים חפרפרות רוסיות לעתיד איך לחשוב, לדבר ולהתנהג כמו אמריקאים, לפני שיישלחו להיטמע במערכת בארצות הברית. כאמור, הרעיון הזה לא חדש, הוא כמו הפריקוול של הסדרה ״האמריקאים״, ולא ברור למה מצופה ממני כקורא ליפול מהכיסא בתדהמה על רשעותם ותחכומם של הרוסים, במיוחד לאור מה שמתרחש בימים אלה ממש ברוסיה ואוקראינה, ותכל׳ס בכל העולם. אני לא יודע מה כבר יכול להפתיע אותי, אבל ברור לי שגם היום, בהיותי שבע סרטים, ספרים, סדרות ומהדורות חדשות בטלגרם, עוד לא התוודעתי לקצה קצהו של הפוטנציאל האנושי לרוע.

ואף על פי כן, הספר לא רע. להוציא את כתמי-הגיל של ז׳רגון ותרגום עצי ותמוה (חנויות שבע-אחת עשרה, מרכולים ומשפטים כמו ״מה אתה? צופה ארור?״) הכתיבה בסך הכול סבירה, ויש בו נטייה ראויה להדגיש שקיים טשטוש מוסרי גם מהצד ״הנכון״, המערבי, האמריקאי, שאין ספק שמתקיים גם במציאות האמיתית שבה לעתים רחוקות, אם בכלל, יש אמיתות בינאריות מוחלטות.

לחובבי הז׳אנר, אם יש כאלה עדיין מתחת לגיל 65.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שריון האור

שריון האור

קן פולט

****





קן פולט שולף מהשרוול עוד רומן למשרתות, הפעם על רקע בחינת הבגרות בהיסטוריה שאליה אני לומד בעל כרחי עם ילדיי בימים אלה ממש ויכול לדקלם מתוך שינה כי העאמות האלה לא קולטים אם זה לא בפורמט של סטורי - שורשי עליית הלאומיות באירופה, עיור, חילון, המהפכה הצרפתית, המהפכה התעשייתית, עליית נפוליאון וכן הלאה. הכול יש פה.

הספר, כתמיד אצל פולט, סאגה נעימה לקריאה אך חפרנית רצח, פרי תחקיר מעמיק ומרשים שלו על התקופה של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, מתמקד בדמויות פיקטיביות בתחום טוויית הבדים מעיירה בדרום אנגליה, וכרגיל משבץ אותן היטב באירועים ההיסטוריים, באופן פורסט-גאמפי די מאומץ, אבל וואלה, לרוב זה עובד איכשהו כי בכל זאת פולט סופר מנוסה וחרוץ שיודע את מלאכתו.
תוך עשרים עמודים לכל היותר מבינים מי הטובים ומי הרעים. הרעים - בעלי אחוזות, אצילים, וכד׳ - הם רעים לתפארת, הטובים - בדרך כלל העניים - סובלים בשל היותם טובים, והמלחמה ביניהם (עם נצחונות קטנים לכאן ולכאן כדי לשמור על המתח) מתפרשים על פני כל הספר עד לנצחון הצפוי של הטובים על פני הרעים, לא בלי מחיר כמובן. בדרך העקלקלה אנחנו מתוודעים לחבלי המעבר מכלכלת כפר חקלאית וקהילתית בעיקרה למודל תעשייתי מהיר וחסר פנים ורגש, לחיכוכים המתבקשים בין שכבת האצולה להמון העממי מהמעמדות הנמוכים ובין הכנסיות למיניהן לקומון סנס החילוני, והשינויים הטקטוניים ברמה הבינלאומית, עד לעליית נפוליאון והקליימקס בקרב ווטרלו. פולט מלהטט בכל השדות האלה כמעט בלי להישמע דידקטי או מחנך מדי, אבל תוצאת הלוואי של לאחוז בחבל הזה משני קצותיו מתבטאת בדמויות סטריאוטיפיות בעלות מנעד רגשי דל, שמונעות אך ורק על ידי הסביבה או כתוצאה מדחפים גנריים כמו למשל תאוות בצע, שאפתנות, חרמנות או רדיפת צדק. את ליטרת הבשר לעולם הפרוגרסיבי פולט משלם בצורת תיאור סכמטי משהו של מערכת יחסים הומוסקסואליים ועוד אחת - עוד יותר סכמטית - לסבית, כשאלה מתקבלות איכשהו בהבנה ושתיקה על ידי הסביבה, אלא שבעוד היחסים ההטרוסקסואליים בספר מפורטים לעתים עד לרמה של מי עושה מה ואיך ואיפה ובאיזה גודל, ההומואים בעיקר ״חולקים יצוע באותה בקתה״ יחד ומדי פעם מתנשקים. נו, שוין, בואו לא נגזים.

כמו שכתבתי פעם על אחד מספריו האחרים של קן פולט - החווייה מהספר תלויה רבות באיך שמגיעים אליו. הוא יכול להיות רומן משמים למדי מבחינה ספרותית, ולחלופין ספר היסטוריה מרתק. אני די נהניתי, צלחתי בקלות יחסית את 600 ומשהו העמודים האלה, וגם אם לפעמים העברתי בטעות שני דפים במקום דף אחד, לא נראה שהפסדתי הרבה. ככה זה בהיסטוריה.



*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ללא חרטה

ללא חרטה

טום קלנסי

****




כן, היה אפשר לקרוא לספר "ללא חארטה" וזה היה עובד באותה מידה.

מדובר באחד הספרים המוקדמים של טום קלנסי, שמתרחש בזמן מלחמת וייטנאם, כשג'ק ראיין עוד היה ילד ולא נכנס לעניינים. כאן אנחנו מתוודעים לראשונה לג'ון קלארק שלמדנו להכיר ולאהוב בספרים המאוחרים יותר של קלנסי, שאחרי שאשתו מתה (של קלארק, לא קלנסי!) ואהובתו נרצחת באכזריות על ידי סוחרי סמים, הוא עושה שימוש ביכולותיו כ״כלב ים״ - איש הקומנדו הימי המסוקס שלסתו כמו מסותתת בסלע, ויוצא למסע נקם לניקוי האורוות. אני יודע, זה נשמע כמו סרט שראינו מאתיים פעם, ובכל זאת למרות שקראתי את הספר הזה כבר פעמיים בעבר, לפני עשור ומתישהו בגיל עשרים ושתיים - קלנסי עדיין עושה עבודה מצויינת ומגיש ספר מתח ופעולה מהמצויינים בז'אנר, אפשר ממש להרגיש את הלולאה מתהדקת, ואפילו שידעתי איך זה נגמר, נשארתי במתח עד העמוד האחרון. כולנו אוהבים לאהוב ויג'ילאנטים, מצ'רלס ברונסון ועד דקסטר, ואין מה לומר, המנה הזאת מוגשת חמה.

קלנסי, אם היה אפשר לסכם אותו בשתי מילים, הן היו ״אוקיי, בומר״. ההתייחסות שלו לנשים, סמים, זנות, שוטרים וגנבים היא כשל הפנסיונרים שכולנו מכירים, והתרגום, בהתאם, מיושן, נוקשה ומילולי. אנשים קוראים זה לזה בשמות-צופן, קלארק הוא רב-מלחים זוטר, הסמיתסוניאן הוא מוזיאון הטבע הסמיתסוני. funny זה מצחיק, ו"מזיין אותך, בנאדם!" זה... טוב, הבנתם כבר. לא ברור למה מישהו תרגם ככה ספרים בשנות התשעים, בשפה שנשמעה תיאטרלית בטח גם בשנות החמישים. של המאה ה-19. קלנסי גולש פעמים רבות מדי לתיאורי פיצ׳ריהם המגוונים והחדשניים של הספינה ההיא או המסוק הזה, אבל מאידך הוא בהחלט בהחלט יודע לספר סיפור, ותכל׳ס די בא לי לחזור לתקופות שהייתי בולע את הספרים שלו בלי להשאיר פירור. זה היה, נדמה לי לפחות, לפני שהעולם נהיה יותר משוגע ממה שקוראים עליו בספרים.

יאללה, בואו נראה מה נהיה עם העמוס הוכשטיין הזה. קורע אותי לחשוב שלפני כמה שנים הייתי מחליף איתו ״כיפים״ בהפסקה, כשלמדנו באותה כיתה בבית הספר הממלכתי דתי ״לדוגמא״ בירושלים. נו שויין, לפחות אחד מאיתנו הגיע למשהו בחיים, והוא כותב ביקורות ב״סימניה״.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

****





נדמה ששמענו, קראנו, ראינו הכול מכל כיוון, ובמיוחד על נושא כה שחוק (קולנועית, לפחות) כמסע בזמן. חלאס, דרכי הפרדוקסים כבושות לעייפה, ואם מדי פעם יוצא עוד סרט שזו התימה שלו, החידוש שבו עשוי להיות בעיקר במימד החזותי, ולרוב, כשזה לא מספיק, גם ברובד הקונספטואלי. בדרך כלל הספר או הסרט הזה יעודדו את המחשבה האינסופית ״מה הייתי עושה אילו״ (לוטו, אלא מה), או ״מה היה קורה אילו״ (היינו הורגים את היטלר או מזהירים את צה״ל בשישה באוקטובר, אלא מה), וגם פותחים בכל פעם מחדש את האיסורים המתבקשים מתוקף הפרדוקס (לא לפגוש את עצמי, לא לשנות את העבר, לא להרוג את הסבא שלי, אלא מה). הכיוון תמיד נמצא באיזשהו מנעד צפוי של פעולה, הרפתקה, וסכנה מוחשית, בדרך כלל לשלום העולם והמציאות עצמה.

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. נניח בצד את העובדה שהגעתי אליו באיחור של משהו כמו שני עשורים, ששמעתי עליו אלף פעם, וקראתי סקירות אינספור. משהו בשם חסר הדמיון ובפרמיס הפושר שלו לא דירבנו אותי יותר מדי. יאללה, יש מישהי, בעלה נוסע בזמן, היא פגשה אותו לראשונה כשהייתה בת שש ומאז דרכיהם מצטלבות. פיהוק, פיהוק ועוד פיהוק. רומנים בסגנון הזה לא מעניינים אותי במצב רגיל, והתוספת הגימיקית-בפוטנציאל של המסע בזמן נראתה לי טרום הקריאה מאולצת ולא אטרקטיבית.

אבל מצאתי את הספר בספריית הרחוב, הוא התגלגל איכשהו לראש ערימת הספרים ליד המיטה, התחלתי לקרוא ומהר מאוד הבנתי כמה דברים ובראשם - ניפנגר כותבת היטב. אם זה לא היה מתקיים, הספר הזה היה עף בחזרה במהירות האור. אבל היא יודעת לכתוב, היא מדויקת ומעניינת. הסיפור מוקפד ולא סתמי והדמויות, יותר מזה שהן עגולות, הן סוף סוף עושות דברים שאנשים אמיתיים עושים, ולא רק מה שמניע את העלילה. זה דבר שכל כך חסר לי בספרים שאני קורא, ונעדר עד לא-קיים בספרים שיש בהם מימד פנטסטי או בדיוני. אני רוצה להרגיש שהדמות שלי היא לא רק אמיצה או פחדנית או חייבת להציל את דמות המשנה מתאונת דרכים לפני שיהיה מאוחר מדי כי מסע בזמן, אלא שיש לה חרדות ולבטים ועייפות תהומית וסקס גרוע ובחירות שגויות וחשבונות לשלם וריח מהפה ומשפחה מעצבנת ותחביבים לא קשורים לעלילה. אני רוצה להרגיש שהדמויות האלה יכולות להתקיים גם בלי הסיפור, וכאן בספר הזה יש את זה למכביר. נכון שאם לא היה כאן את רכיב המסע בזמן היינו נשארים עם סיפור אהבה חיוור למדי, אבל ככה החיים של רובנו, סיפורים לא מאוד מעניינים ודמויות עגולות...

אני חושב שזה מקורי ומרענן ובעיקר חשוב לכתוב ספר על מסע בזמן שהוא לא מותח, מפחיד או דיסטופי, אלא מרגש ועמוק ומורט וחכם, בלי להיות מעצבן (גם אם היה אפשר לנכש 15-20 אחוז מהספר בלי להפסיד הרבה) ובלי להיכנס לשאלות קיומיות קונספטואליות כשלעצמן אלא אקזיסטנציאליסטיות שנובעות אגבית גם מהנתון הזה. לא למה מסע בזמן ומה אפשר לעשות עם זה ואיך לא לפגוש את סבא, אלא אוף, קיבינימאט, זה המצב, השיבוש הגנטי הזה היא לא כוח-על, אלא מוגבלות שהורגת לי את החיים, מי אני בכלל, למה אני, כמה זה משוגע אם אני פוגש את אמא שלי בצעירותה ומנסה להבין איזה אדם היא הייתה, למשל, או איך אני שומר על מערכת יחסים כשאני מכיר את העתיד באופן חלקי ומקוטע, איך אני מוצא עבודה ומתפרנס כאילו רגיל או מסביר לקולגות שלי למה נעלמתי פתאום באמצע היום או הופעתי עירום כשבכלל לא הייתי אמור להיות פה. המנגנון הזה כמעט מנטרל לגמרי את השאלות הכה מתבקשות של ״מה הייתי עושה אילו״ ומאפשר להתמסר לסיפור עצמו, ממש כאילו הבעיה הגנטית של הגיבור לא הייתה מסע בזמן אלא משהו אקזוטי הרבה פחות.

אהבתי את הספר הזה מאוד, וגם התרגשתי בכמה מקומות, כמעט עד דמעות. זה לא קרה לי הרבה הרבה זמן.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ספר הבצלים הירוקים

ספר הבצלים הירוקים

אהוד בנאי

*****





לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב את אהוד בנאי. זכורה לי במעורפל הופעה אפופת עשן וערק ב״טרמינל״ המנוח בירושלים באמצע שנות התשעים, ואולי עוד איזה משהו ב״פרגוד״, אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף שהולך לכל ההופעות ויודע בעל-פה את כל המילים. כשיצא ״אהוד בנאי והפליטים״ ב-87׳ הייתי בסך הכול בן ארבע עשרה. גם אם לא הייתי נער מאוד מוזיקלי, דווקא התחברתי למלודיות ובעיקר למילים של ״עיר מקלט״ ו״זמנך עבר״, אבל רק כשיצא ״קרוב״ שנתיים אחר כך זה תפס אותי ממש. הקשבתי לרחוב האגס 1 ומיד הרגשתי בבית, ״פלורנטין״ הרטיטה את לבי למרות שהשיר הוא על רווקה מזדקנת, וכמהתי לאותה עלמה אירלנדית אפילו שבאותו זמן לא יצא לי ולו להריח בת מקרוב. הגעגוע, הכמיהה, הסיפור, החוויות הפשוטות בשירים נגעו ללבי הבוסרי בדרכים שלא יכולתי להסביר אז, ואני רק מתחיל להבין היום.

בניגוד לשניים מהילדים שלי, שמוזיקה שוצפת במחזור הדם שלהם כבר מגיל ארבע או חמש, אצלי מוזיקה היא לכל היותר מין פסקול, משהו שנשמע ברקע, שמלווה את הסיפור של החיים שלי אבל לא מכתיב אותו. ואף על פי כן, למרות שאצל אהוד המוזיקה, הגיטרה, המנגינות והפיוטים מתווים את מסלול חייו, כשאני קורא את המילים שלו - בכל שלושת ספרי הפרוזה שכתב - אני מרגיש שאני הוא, אני מרגיש ורואה את הזכרונות המוחשיים שלו ושלי מבעד לעיניו, שומע את התווים מבעד למילים ומתענג עליהם באמת, אולי בגלל שזה לא דיבור מוזיקלי, ובוודאי לא דיבור ספרותי עלילתי רגיל, אלא חלקיקים של חיים שאי אפשר לא להרגיש את האמת והטוהר והאהבה שבהם, וגם אם לא כתוב בהם כמעט דבר מבחינת תוכן - הם רוויים עד קצותיהם בכל מה שאינו מילולי ונמצא בכל ספר, סרט או חווייה שעשו לי משהו אי פעם.

אני לא מוזיקלי אבל כשאני קורא על החברות שלו עם מייקל צ׳פמן או הג׳ימג׳ומים עם חברים בראש פינה של שנות השבעים, אני מתרגש. אני לא דתי אבל יורדות לי דמעות כשאני קורא על המפגש החלומי בין לייזר (לאונרד) כהן לרב קרליבך, או על הסידור שמלווה אותו לכל אשר יילך. אני צעיר ממנו בעשרים שנה אבל חי בכל מאודי את הזכרונות שלו מבית אביו ודודיו, ומרגיש כאילו הם שלי, אולי בזכות היותם אוניברסליים ואנושיים כל כך, שהלב עולה על גדותיו.

קצרה היריעה לכתוב על החסד שעשה עמי כשהגיע לנגן לצד מיטתו של בני יהלי את השיר, ״אל תפחד״, וכשליוויתי אותו אחר כך אל המכונית, המתיק איתי כמה מחשבות על בתו, והיופי והפחד בגידול ילדים. אנחנו שומרים על קשר מהוסס, והלוואי הלוואי שהייתי יכול לכנות אותו ״חבר״. אולי ברמה הרגשית, האידיאלית, העליונה. לפני שנה וחצי כתב לי:
״אלון יקר
סיימתי ממש עכשיו לקרוא את ספרך "באוויר", קראתי אותו בנשימה עצורה, לפעמים ממהר מדי כי חייב להבין לאן זה מוביל...
ספר כל כך מרתק, מקורי, מטלטל. כתוב נפלא.
תודה גדולה ששלחת לי.
מקווה ששלומכם ושלום יהלי טוב.
חג שמח וכל טוב״


****

תוהה מה לכתוב לו עכשיו.

****

״בערב הראשון אחרי שהסתיימה השבעה על אמי, אבא ואני נשארנו לבדנו בדירה שהתרוקנה מהמוני האנשים שהכניסו לתוכה כל כך הרבה חיים וחום. אליהו אחי הבכור חזר לפנימיית בן שמן, שם עבד כמורה לספרות. הבית היה שקט מאוד. אבא ישב על הספה בסלון, בוהה באוויר, על פניו זקן בן שבוע. אריה בחורף. הוא כל כך אהב את אמא, חשבתי, מה יהיה עכשיו. ואז הוא קם ואמר: אני הולך לטגן לנו כרובית.״

ספר נפלא נפלא.




*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
נינג'ה לבן

נינג'ה לבן

אריך ואן-לוסטבאדר

****





כשראיתי את ״נינג׳ה לבן״ בספריית הרחוב חטפתי אותו מיד, כאילו היה ארטיק של ״ויטמן״. את הספרים האלה בדיוק הייתי גומע בנעוריי מכריכה לכריכה, תוך יום או יומיים גג. בימים הרחוקים ההם, לפני נטפליקס והנישואים והילדים והמשכנתא, כשחיזבאללה עוד הייתה מיליציה חביבה וחומייני היה עוד טרי, המתח העיקרי שהיה לי בחיים הגיע מהדמיון, דרך ספרים של סופרים כמו ואן לוסטבאדר, טרווניאן, פרדריק פורסיית, לדלום (או לודלום, עד היום לא ברור) או קן פולט. כמה עונג, כמה עמוק הייתי צולל, כמה מהר שכחתי מהעולם.

חששתי שאולי קראתי אותו כבר פעם, אבל המילים בגב הספר יכלו לתאר כל דבר ולא נשמעו לי מוכרות. אם כן, רווח נקי. דחקתי הצידה כל מיני ספרים מתוחכמים ורציניים שכרגע גדולים עליי, והתרווחתי על המיטה עם החתול המגרגר, בתהייה אם החווייה שלי תדמה במשהו למה שהיה פעם.

ההתחלה הייתה קשה. למרות שהספר הזה נכתב בשנת 90׳ ותורגם לעברית ב-93׳, התרגום ארכאי להחריד (כיאה לספרים מפעם) וגרם לי לרצות לגרד את העיניים מבפנים מרוב גלגולי עיניים, ועוד לא התחלתי לדבר על עשרים שלושים דימויים (שחוקים עד דק) בעמוד. CIA ו-FBI מתורגמים כס.י.א. ו-פ.ב.י., השרירים משורגים דרך קבע, השיחות נסובות על דא ועל הא, השיער שחור כעין הלילה או כפחם, השמיים הם פלדה ממורקת, השיער בגון החול הזהוב, על הפנים ניסכות הבעות נזעמות, הנשים נאנקות בתשוקה - או מיטלטלות באביונה אם מתעקשים, הרשע מושחת ואפלולי והטוב מפוסל, אכזרי בקטע טוב ונאמן כאל. אין ולו פסקה אחת בספר שכתובה כמו שאנחנו רגילים לקרוא היום. התבאסתי, לא אכחד (הא!).

אבל החזקתי מעמד, ואחרי כמה עשרות עמודים, פתאום שמתי לב שהשפה המיושנת ואפילו הפאתוס המוגזם באקסטרים (בכל זאת, ספר על נינג׳ות וזה) כבר לא מאוד מפריעים לי, ושבמקביל אני נשאב כבעבר לסיפור ולתוכן, מתמלא מתח במקומות המותחים ומתחרמן בחלקים האירוטיים שכתובים בכלל בכלל לא רע, אביונות בצד. מצד אחד יש בספר ובסגנון הכתיבה משהו נאיבי וניואייג׳י שנות-השבעים-סטייל, אבל בניגוד לצפוי מספר פעולה (עם נינג׳ות, כאמור) - הוא לא יורד ממש לתהומות שטחיים של סרטים של ואן דאם או צ׳אק נוריס, אלא מתקיים בנקודת ההשקה שבין פולקלור, היסטוריה, מיסטיקה, אלימות ורוחניות. לא ברמה של שוגון, נגיד, אבל גם לא ברוס לי. בנוסף פוגשים בדרך כל מיני מטעמים בלתי צפויים, כמו למשל ריגול תאגידי ופיתוח של מחשבים עם אינטיליגנציה מלאכותית, לא פחות. אם חושבים על סוף האייטיז, עם התסרוקות המנופחות, הפיצוצים האקסטרווגנטיים, המוזיקה והגסות הסגנונית שדבקה בכל ז׳אנר, מדובר בלא פחות ממאכל גורמה.

בשליש האחרון של הספר, אפילו החתול הרגיש שאני במתח והפסיק לגרגר. בניגוד למנהגי, נדמה לי שאת הספר הזה לא אחזיר לספריית הרחוב אלא אשמור אותו אצלי, ואולי אקרא בו שוב בעוד עשרים שלושים שנה, מי יודע.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט

ביקורות נוספות על "ימים יגידו, אנה"

ימים יגידו, אנה

ימים יגידו, אנה

מירה מגן

בסוף שכבת הציניות שאת מתהדרת בה תתקלף כמו גלד של פצע שהתאחה ותחשוף אותך במערומייך, עם כל הרגישות והפגיעות שמסתתרות מאחוריה. אבל בניגוד לעור החדש והלבן שמתגלה מאחורי הגלד, מאחורי שכבת הציניות שלך יתגלו המון כאב ושברון לב.

אירוע טראומתי שנגרם בעטיו של רגע אחד קטנטן, אירוע שמפרק את יסודותיה הלא יציבים בלאו הכי של משפחה ישראלית, הוא העומד במרכז הספר הרגיש והיפהפה הזה. הוא כתוב נהדר, עם משלבים לשוניים רבים ומגוונים, כולל משלבים נמוכים שמובאים בשפה עממית, שלא לומר עילגת, אך בכישרון רב ובחן אינסופי ועם הגיגים ומחשבות שכל כך קל להזדהות איתם: על שבריריותם של החיים, על ייסורי מצפון ורגשות אשם, על הרצון להיאחז במה שיש גם כשלמעשה לא נותר כמעט כלום, על הגורל ועל השרירותיות של החיים, על שנייה אחת שמורידה לתהום מסלול חיים שממילא לא בדיוק התנהל על מי מנוחות, על התקווה שבכל זאת מתקתקת בלב שאולי בסוף איכשהו יהיה יותר טוב.

בסוף שכבת הציניות שאת מתהדרת בה תתקלף כמו גלד של פצע שהתאחה ויחשוף את רגישות היתר שאת מתאמצת להסתיר. אם זה קורה בגלל ספר טוב ניחא, אבל אם זה קורה בגלל אירוע שמתרחש בחייך שלך, זה כבר הרבה פחות נעים. אבל כמו התקווה ההיא, שפועמת ולא מרפה בלבבותיהם הרגישים של גיבורי הספר הזה, בסוף בטח יהיה טוב. ואולי לא? אההה! הנה גלד ציניות חדש עוטף את הפצע.
ימים יגידו, אנה, ואולי דווקא הלילות החשוכים, הם אלה שיספרו לך שטוב כבר לא יהיה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•מיכל
ימים יגידו, אנה

ימים יגידו, אנה

מירה מגן

מכירים את ההרגשה הזו שאתם מקבלים מחברים המון המלצות חמות על ספר מסוים, ולא סתם המלצות – אלא המלצות בנוסח "אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בחיי", ולא סתם חברים – אלא חברים שאתם סומכים על טעמם הספרותי, ואז אתם ניגשים לספר בהרגשה שאתם הולכים לקרוא איזו יצירת מופת או משהו, ובסוף אתם מגלים שהספר, לא נעים להגיד, פשוט גרוע... לא רק שאתם עצמכם מתאכזבים, אלא שאתם גם מאכזבים את החברים הממליצים, שמחכים לשמוע את התלהבותכם מהספר המעולה (יעני).

לצערי, הספר הזה הוא דוגמה קלסית לכך.

מה לא אהבתי בספר?
• כמעט ואין עלילה. יש המון מחשבות והגיגים, אבל אם אתם בוחנים מה התפתח בספר בין עמוד 20 לעמוד 300, אז התשובה היא כמעט כלום. לא יודע, אבל עם כל הכבוד לדברי הגות, בספר פרוזה חייבת להיות עלילה. אילו הייתי רוצה לקרוא דברי הגות, הייתי לוקח איזה ספר עיון פילוסופי. בספר פרוזה אני רוצה לקרוא סיפור. זה הכל.
• אותנטיות מזויפת. יש כאן ניסיון די מגוחך בעיניי לתת לדמויות לנהל דיאלוגים בצורה עממית, לפעמים ממש עם שיבושים קשים, ויחד עם זאת יש גם המון משפטים מליציים, שלא רק שהם נשמעים לי כמי שמנסים להיות "ספרותיים" בכח, אלא שלפעמים הם מובאים אפילו על ידי אותן הדמויות שמדברות בצורה עילגת, וזה כבר ממש מגוחך. מי שאומר "כוססס אמק" (עמוד 84) משתמש גם במילים כמו "מלח הארץ" (עמוד 85), וזה סתם דוגמה קטנטונת.
• מירה מגן מנחיתה על הגיבורים שלה יותר מדי צרות, צרות צרורות וקשות במיוחד, ונתקלתי בזה כבר בכמה ספרים שלה. לא נראה לי כל כך אמין. יותר מדי תאונות ופגעים ומחלות ועינויי גוף ונפש קורים לדמויות שלה, והבומבסטיות הדיכאונית הזו נראית לי קצת מזויפת, כמו מי שמנסה להלביש עלילה קודרת על הדמויות כדי להצדיק את הנושא שבו עוסק הספר, וכפי שכתוב כאן בגב הספר – "הטלטלה המתחוללת במשפחה בשל עריצותו של המקרה. התאונה, שרק השחפים היו עדים לה, מרסקת חלומות ומאיימת לפרום את הרקמה המשפחתית". איזה באסה.

מה אהבתי בספר?
• את העטיפה היפה.

בשורה התחתונה: דינה, עמי ויוני, חברים יקרים, לא נעים לי לאכזב אתכם אחרי ההמלצות החזקות שלכם, אבל לא אהבתי בכלל. (וכמה טוב שדינה, עמי ויוני לא חברים בסימניה ולא קוראים את זה...)

לפני 9 שנים•
★★★★★
•קצר ולעניין
ימים יגידו, אנה

ימים יגידו, אנה

מירה מגן

לקרוא ספר על ילדים פגועים זו לא בדיוק בחירה נכונה לקריאה בחופשה. על המרפסת היפהפיה מול נוף גלילי, בן זוגי היה שקוע בספר מתח משעשע, מצחקק לעצמו מדי פעם או שורק בהתפעלות ואילו אני ניגבתי את הדמעות שזלגו מעיני.
אנה בת השלוש עשרה סובלת משיתוק מוחין קל, שנגרם כתוצאה ממחסור חמצן רגעי במהלך הלידה. היא ילדה איטליגנטית, פקחית ומלאת כוונות טובות, אך חסרת קואורדינציה ועל כן יש דברים שאסור לה לעשות ואחד מהדברים האסורים האלה הוא משאת נפשה - לרכב על אופניים.
יש לה לאנה ימים טובים. בימים הטובים היא חשה כמו כל ילדה אחרת וביום טוב אחד כזה היא מחליטה לעשות מעשה. היא מחכה שאחד מהרוחצים בחוף הים יכנס למים וישאיר את אופניו על החוף ומגשימה חלום. על מנת שאחיה הקטן, תום בן החמש לא ילשין, היא מרכיבה אותו על הסבל. ואז היום הטוב הופך לרע - ראשו של אחיה נחבט במזח "ומאותו הרגע משתנה הכל: טעם הלחם, גובה השמים, צבע הים".

אמנם הספר נקרא "ימים יגידו אנה", הוא ספר על המשפחה יותר מאשר על אנה עצמה. משפחה מיוחדת, מוזרה קצת - ילדה עם בעיות קואורדינציה, ילד עם דימום במוח בבית חולים, ילדה אחת יפה יותר מדי וזוג הורים שמנהלים מערכת יחסים פתוחה וכל זה כאשר במשך חמישה חודשים בשנה הם עוזבים את ביתם בירושלים ומנהלים מזנון על חוף הים בתל אביב.

הספר נגע בי בעיקר בפחדים ההוריים שלי, הפחד שמשהו יקרה לילד שלך, החוסר אונים שלך והצורך להאחז במשהו. ריחמתי על אנה, שעל כתפיה הצרות רבצו טונות של רגשות אשמה, על תום הקטן שהפגיעה הפרה את חייו השלוים, על ההורים שחייהם מתנפצים לרסיסים בין רגע ועל נעמי, הילדה היפה שלאף אחד אין זמן אליה. עם זאת, הדמות שהתחברתי אליה יותר מכל, חיבבתי אותה ואיחלתי לה חיים טובים הרבה יותר היא דמותו של אדיסו, הנער האתיופי שעוזר להם בהפעלת המזנון. נער זה, בן החמש עשרה, שהחיים לא חייכו אליו יותר מדי, ניכן בשלל האיכויות האפשריות לאדם - תבונה, לב זהב, יכולת להקשיב ולסתום את הפה כשצריך, חמלה ונאמנות.

הבעיה היחידה שלי בספר הייתה האמינות של מערכת היחסים של בני הזוג. אני מניחה שקיימים הזוגות שמנהלים מערכות יחסים פתוחות, אבל איכשהו דווקא הדמויות האלה, כפי שהצטיירו מתיאורים בספר, לא נראים לי האנשים שיכולים לצאת מזה בשלום.
כאמור ספר טוב ומומלץ, אך לא בחופשה:-)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
ימים יגידו, אנה

ימים יגידו, אנה

מירה מגן

על המקריות בחיים, הגורל שיכול לשנות הכל בשנייה. קבלה והשלמה. מי שזורמים עם החיים ומי שלא. על סוד קשה, אשמה והסתרה.
לחלי ומייק לא הלך. נהג אוטובוס בקו 18 בירושלים שידע פיגועים. נוסעת שבתחנה הסופית הוציא לה ריס מציק מהעין עם טישו ואחרי שנים מצאו עצמם עם שלושה ילדים. אנה הבכורה בת 13 שנקראה על שם הסבתות אָהובה וחנָה שהגורל תעתע בה, כמה שניות של מזל נאחס כשנולדה וחבל הטבור סביב צווארה ומחסור בחמצן שהותירו אותה קטנה לגילה, בלי קורדינציה (במקור), הברכיים שלה נתקלות זו בזו בהליכתה. נעמי היפה 'פשוטה כמו מים' ובן הזקונים תום בן החמש שהיה בסדר עד המקרה הנורא, שמצא עצמו בשנייה של מזל מחורבן מוטל על המזח, מכה חזקה בראש ונדפקה הקופסה. עכשיו בבית חולים ומקווים לשיפור.
מייק זורם. מה שבא, בא. ככה החיים. כמו שהכיר את חלי שאם מתעצבנת פותחת פה, שלא נדע. בחורף נוהג באוטובוס בירושלים ובקיץ עובדים בתל אביב, במזנון ליד הים מוכרים אוכל ושתייה למבלים שחלקם תיירים המלהגים על 'סֶטֶלמֶנטס' ו'אוקיוּפּייד טריטורי'. שונים בתכלית משרה ונחשון, אחותה וגיסה של חלי. מתנחלים בשומרון עם שבעה ילדים, השמיני בדרך וכביסה בלי סוף. את מייק המפעל הציוני הזה מעניין כקליפת השום. כולה אדמה, רגבים ואבנים. החבר'ה האלה בכתום עם ציצית, שביס והאלוהים שלהם. מפגינים עם אש בעיניים בעד ארץ ישראל השלמה והשטויות האלה. כל השומרון לא שווה את הילד או הילדה.
ישנם הפרנסה, אנה חסרת הקורדינציה ותום בבית חולים, החתול קרניאל והצב פיזיו. נעמי שנשלחה לקיץ לדודים בהתנחלות להרחיקה מהקושי, רק ילדה. ישנה גם תהילה חסרת הגבולות העושה עיניים למייק, לוקחת כסא חינם עד שלחלי נמאס מהקרצייה ושולחת אותה לכל הרוחות. עוזר להם אדיסו, נער אתיופי ממשפחה גדולה קשת יום שתמורת עשרים שקל לשעה חותך ירקות ומכין שקשוקה. רגעים קטנים על רצף החיים כמו זה בו מייק בהחלטה רגעית בבית החולים אומר למוכרת בארומה 'אני עם האוטובוס גמרתי'.
ולבסוף באה ההתפרקות מאשמה. קשה, כואבת ומטהרת.
וכולם עומדים ומיידים אבנים בצפרדע של האשפה והשוטר שבא להרגיע מצטרף אחרי שחלי פותחת עליו פה ומריעים "כיפאק היי היי היי"
מירה מגן במיטבה. שנונה וחריפה, חודרת לנפש גיבוריה המיוסרים. תובנות על החיים וכמה האדם קטן ביקום, שמונים שנה והסיפור נגמר. המקריות, הגורל המתעתע, שחורים ולבנים, אלוהים. לא עושה חשבון ולא נרתעת מ'כוססס אמו' ו'בת זונה'. שורות משירי ארץ ישראל.
הנה מה טוב ומה נעים, כל העולם כולו גשר צר מאד. והוא באמת כזה.
"שני פסיכים, מטגנים חביתות, חותכים עגבניות, סופרים גרושים ולא רואים את הילדים שלהם ממטר"
יופי של ספר.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•ראובן
ימים יגידו, אנה

ימים יגידו, אנה

מירה מגן

יש משהו בכתיבה של מירה מגן שאו שמתחברים אליו או שלא. אני מתהפנטת ממנה. עודף המטאפורות והתיאורים הנרחבים של הטבע והסביבה נעימים לי ומתלבשים יפה על הדמויות הסוערות שבספריה. גם בספר הזה, בדומה לוודקה ולחם המצויין, עומדת על שולחן הניתוחים, משפחה ישראלית. מדובר במשפחה אוונגרדית שונה ויוצאת דופן שבועטת במוסכמות ובכל מה שמותר ואסור בחברה ומרגיזה את כולם בעמידות שלה למרות שבירת הכלים והחריגה מחוקי המשחק המקובלים. במשפחה הזו יש אבא, מייק, גבר שנהנה מחופש מיני שנותנת לו אישתו אליה הוא תמיד חוזר, שחצי שנה חורך כיסא של אוטובוס כנהג בירושלים ובחצי השני גולה עם כל משפחתו לחוף הים בתל אביב לגור באוהל ולהפעיל מזנון. האמא, חלי, אישה חכמה, דעתנית, קשה וחופשייה שנלחמת על שלמות המשפחה שלה ועל שלמות ילדיה. הסיפור מתחיל בתאונה נוראית שקוראת לבן הקטן. תאונה שמשבשת את כל המרקם העדין של המשפחה ומאיימת על "החופש" שהינו נס על דיגלה. כעת צריכה המשפחה להתמודד עם הצרכים המיוחדים של ילד עם פגיעה מוחית, ילדה פגועה פיזית ונפשית ועוד בעיות שצצות. הסיפור מסופר בכל פרק מגרונה של דמות אחרת. התרגשתי במיוחד בפרקים שסופרו על ידי אדיסו, העוזר האתיופי בן ה-15 שמנהל רומן בוסרי עם הילדה הקטנה בלי שהוא או היא מבינים שזאת התאהבות. נקודת החולשה היחידה של הספר הוא שלא הצלחתי להאמין באמת שזוג כמו חלי ומייק יכולים באמת להתקיים באושר. נראה כמו פנטזיה על יחסים פתוחים...

לפני 14 שנים•
★★★★★
•דבידו
ימים יגידו, אנה

ימים יגידו, אנה

מירה מגן

ספר יפהפה, פיסת חיים של משפחה ממוצעת ממרכז הארץ ,שטלטלה עזה מפירה את האיזון העדין , את השלווה והשגרה ששררו בה . כל אחד מבני המשפחה מתמודד בדרכו שלו עם המצב הקשה שנוצר עקב תאונה שארעה לבן הצעיר במשפחה, תום ,אח לאנה ולנעמי ואשר בגינה משתנים חייהם של בני המשפחה. מה שיפה כל כך בספר הוא סגנון הכתיבה הפשוט לכאורה שכן מירה מגן חודרת אל נימי הנפש של גיבוריה וחושפת את הרבדים העמוקים של הרגשות והמחשבות עד לדקויות בשפה קולחת ,יומיומית המחברת את הקורא אל הדמויות וגורמת להזדהות איתן.
קראתי את שני ספריה האחרים: וודקה ולחם ו- פרפרים בגשם ואני מבחינה בחוט מקשר בין שלושתם. התרשמתי שהסופרת מירה מגן מחוברת היטב למציאות הישראלית ובוחרת לספר על חיי משפחה שיש בה מצוקה כלשהי ובדרך מופלאה ועוצמתית היא שוזרת את חיי המשפחה המורכבים הללו בסביבה , בשכנים ,במכרים ,בקשרים שמצד אחד יש בהם הרבה מן הנתינה ומצד שני -משהו מן המוזרות והייחודיות והדמויות- צבעוניות ומעניינות .
נהניתי מאוד מהספר ואני ממליצה בחום לקרא אותו וליהנות כמוני מספר מקור איכותי.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•שקדנית
ימים יגידו, אנה

ימים יגידו, אנה

מירה מגן

מאוד אהבתי.
דוגמא טובה לאיך הכתיבה היא זו שעושה את כל הספר. הסיפור עצמו פה הוא לא ממש חזק וזו לא העלילה שמושכת אותך אלא איך הדמויות מביעות את עצמן.
כל פרק מסתכל על אותם ארועים מנקודת מבט של דמות אחרת וזה פשוט מקסים ומרגש.
המחשבות של הדמויות לדעתי פשוט חכמות, ישנם משפטים שקראתי ואמרתי לעצמי: "כמה נכון..."
זוהי כתיבה כשרונית בהגדרתה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אוהבת לקרוא
ימים יגידו, אנה

ימים יגידו, אנה

מירה מגן

ספר קריאה המתאר 4 חודשים בחייה של משפחה שהגורל לא האיר לה פנים.זהו ספר של התמודדות.אנה במרכז ההתמודדות, אבל לכל אחד מבני המשפחה יש את הנסיון או המאבק שבו כל אחד מנסה "לעבור את הנהר מגדה אחת אל הגדה השניה" כאשר בדרך כלל הם חיו רק בצד אחד של הנהר.
הספר מסתיים בתקווה ובאופטימיות שהעתיד ("ימים יגידו") יהיה טוב יותר מהעבר, בגלל שכל אחד מגיבוריו מחליט: "לרדת מעל גב הנמר שעליו הוא נמצא" ולעמוד פנים מול פנים מול "הנמר".
הסיום מרשים מאד,מרגש וערוך היטב.הספר מסיים בנקודת אופטימיות מקסימלית.
לסיכום יצירה מצויינת שכדאי מאד לקרוא.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•דן-1
ימים יגידו, אנה

ימים יגידו, אנה

מירה מגן

ספר מעולה. מאוד אהבתי את הנושא: סיפור על משפחה ישראלית מהמעמד הבינוני ומטה ומורכבות הדמויות הייחודית. זה הספר הראשון של מירה מגן שקראתי ומאוד התרשמתי מהכתיבה שלה. מה שכן, משהו בספר (מבחינת החלוקה לפרקים ואפילו השפה) מאוד הזכיר לי את הספר "שום גמדים לא יבואו". זה גם ספר מעולה אבל לא התחברתי אליו ולדעתי הכתיבה של מירה מגן טובה יותר מזו של הסופרת שכתבה את "שום גמדים לא יבואו". בנוסף, מאוד לא אהבתי את העטיפה (הן הקדמית והן האחורית) של "ימים יגידו, אנה". לדעתי היה הולם ונכון יותר לשים על העטיפה איזה ציור מורכב של ז'אן מישל באסקיאט, למשל, ולא את התמונה שמופיעה על העטיפה הזאת. ותחשבו על זה...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מעריץ להקת הרוק