ביקורת ספרותית על הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו מאת דונלד הרינגטון
ספר טוב

---

הרבה נכתב כאן על הספר הזה ואין לי חידושים מרעישים ובכל זאת-
אני מסכימה עם "קוראת הכל" שהספר מזכיר במבנהו את 'מאה שנים של בדידות' של מארקס . הוא מזכיר במשהו גם את ספריו של מאיר שלו (כפי שהוזכר באחת הביקורות).
את 'מאה שנים של בדידות' קראתי בשנות העשרה שלי כשזכרוני היה חד כתער ויכולתי לשייך כל חוזה אאורלינו, אאורלינו חוזה ורמדיוס למקומם הנכון ולזכור מי עשה מה ולמה. לא נראה לי שאני מסוגלת לחזור על הפרוייקט, גם אם באותן שנים נשכחות קראתי אותו מספר פעמים.
אני אוהבת את מארקס וגם את שלו (ואני לא ממש כורכת אותם יחד) אבל בתכלס רק כשרונם הרב גורם לי להימשך לסיפורים על מרק עוף מיתולוגי שמוגש על ידי דמויות מיתולוגיות וגורם לאנשים בעלי תכונות על לעוף/ ללכת כסהרורים אחרי ריחו של לחם/ להזיל דמעות מתוקות וכיוצא בזה. הם פשוט טובים בלכתוב סיפורים מהסוג הזה ולצייר את הדברים באופן מאוד מוחשי ובתור מי שגדלה במשפחה די מיתולוגית אני אפילו מוצאת שמץ של מקום להזדהות או לפחות להנהון מבין.

אז גם כאן יש סיפור על משפחה שבעלייתה ונפילתה, המקבילה לעלייתו ונפילתו של מקום מגוריה, מסמלת כל מיני דברים-
א. יחי החיים הפשוטים. הקידמה (קיד- מה) הרסנית.
ב. כמאמר הלהקה (המיתולוגית אף היא) "דם, יזע ודמעות":
What goes up must come down / spinning wheel got to go round
אם כי כאן זה לא בדיוק גלגל , יותר בכיוון של קשת (Arc), מוטיב חוזר בספר.
ג. מלבד עקרון הקשת, החיים נעים במין מעגליות של פנים המשפיע על חוץ המשפיע על פנים המשפיע על חוץ ומכאן עניין הארכיטקטורה- האופן בו האדם בנה את המבנה ששרת אותו עד שהשתנו צרכיו החומריים והנפשיים והוא בנה מבנה אחר ששרת אותו וכן הלאה וכן הלאה.
בקיצור נשמע ספר כמעט מיסטי, במיוחד אם נוסיף שפע של דמויות בעלות תכונות לא ממש אנושיות ואירועים לא ממש טבעיים.

אבל (ציטוט):
"שום דבר לא קרה לתירל, אפילו לא מוות, למרות שייתכן שהוא ימות עד שתקראו את זה; יש לקוות שלא, אלא אם כן הוא צחק על חוסר התועלת של החיים במידה כזו שהוא הבין שההומור שבחוסר התועלת של החיים הוא בדיוק הסיבה שהחיים יקרים, ובהעריכו אותם, הוא איבד אותם."

אז זהו כל העניין. הספר צוחק מלמעלה על הכל. לא בלעג מבטל. צחוק חביב וחכם, שהוא לב ליבו של הסיפור וזה מה שעושה אותו כל כך כייפי.
זוהי מיתולוגיה שלא לוקחת שום דבר ברצינות. להפך. "העולם מצחיק, אז צוחקים". אני מאמינה בזה בכל ליבי.
ישנם הרבה קטעים ממש מבריקים (כמו הזוג שמתקשר בטלפתיה) וישנן כמה בדיחות מוכרות (כמו הילד שלא דיבר עד גיל שמונה עשרה כי לא היה לו משהו חשוב להגיד).

התרגום מוזר אבל מאוד מוקפד וממש עובד. אחרי קריאת חצי ספר מתחילים לדבר בניב האוזרקי מתורגם לעברית.
מזכיר את ספרי הילדים המתורגמים מאנגלית, בהם הקוקנים הפכו כל ה"א לאל"ף.

ובקשר לפורמט ולפונט- אני מתה על פונטים חדשים ו"שפע" הוא אחלה. הדפים בצבע ממממ שמנת? וניל? המאורכים גורמים לספר ממש ארוך להכנס לשלוש מאות ומשהו עמודים, שזה נחמד. נראה שמישהו שם לב למה שהוא עושה, שגם זה נחמד. שהרי א.ג.ש.י. נמצא בפרטים הקטנים.

מי זה א.ג.ש.י.? תקראו - תדעו. או שתצטרפו לבונים החופשיים.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו