ביקורת ספרותית על הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו מאת דונלד הרינגטון
ספר מעולה

---

ספר שכיף לקרוא. שלוש מאות ומשהו עמודים מלאים ביופי, בהומור והרבה אמפתיה למין האנושי.
זה לא תמיד מובן מאליו שספר טוב הוא גם ספר מהנה. להפך, ספרות טובה לרוב מצריכה מידה מסוימת של סבל. בין אם זה להתייסר בגעגועים לסימן הנקודה במשפט של סאראמאגו, או להיקלע להתקף עיטושים מהאבק במרתפי הביורוקרטיה של קפקא, הסופרים הגדולים בהחלט נוטים לסמוך על הנטיות המזוכיסטיות של הקוראים שלהם.
העיירה הדמיונית "סטיי מור", שוכנת לה באזור הררי במדינת ארקנסו. התושבים שלה הם אנשים פשוטים, שעובדים קשה, ולא ממש פתוחים לשינויים ורעיונות חדשים. החיים בעיירה מתוארים לאורך כמאה ומשהו שנים, דרך סיפורה של שושלת אינגלדיו המהוללת. מייסד השושלת, ג'ייקוב אינגלדיו הוא גם מייסד העיירה (יחד עם אחיו נוח), המתיישב הראשון וראש העיר הראשון. לגבי נוח, הדבר העיקרי שאפשר לומר עליו זה שהוא היה חזק בקללות.
הרינגטון פותח כל פרק בתיאור של מבנה ארכיטקטוני, שמאפיין את התקופה ב"סטיי מור", ומשליך משם על מי שבנה אותו ואופי העיירה באותה תקופה. אבל כל התיאורים האלה מפספסים את רוח הספר. כי מדובר בספר שיש בו איזה קסם, קסם שתופס אותך ככל שהספר מתקדם.
לכל מקום קטן יש את הדמויות המיתולוגיות שלו. ההוא שאף פעם לא ישן, שתי סיבות לקרוא למישהו "דומי", האחיות שלא נפרדות, נוח והמבול, זוג שמתקשר באמצעות טלפתיה בלבד, ועוד ועוד. כמו כן תוכלו לגלות מה ההבדל בין הדוריסטים והג'לניסטים, מתי התחיל המנהג של יום שלישי השני בכל חודש ולמה אי אפשר לשחזר את הפיקניק הגדול.
מה שמצא חן בעיניי זה שאין כאן איזו רומנטיזציה של החיים הפשוטים והקשים. אמנם פה ושם מתגנבת לספר איזו נימה של געגועים, אבל הרינגטון לא חוסך מאתנו את כל הקשיים והייסורים הרבים של גיבוריו. כמו כן אין שום התנשאות כלפי הבורות והנאיביות הילדותית של תושבי חבל האורזק, אלא ליהפך, הם מתוארים עם הרבה כבוד, הבנה ואהבה.
בקיצור, אם בא לכם לקרוא ספר שיגרום לכם לחייך בהנאה, לצחוק במקומות הלא נכונים, והעיקר לפגוש הרבה דמויות מרתקות ובלתי נשכחות, אל תפספסו את הספר הנפלא הזה.

» ביקורות נוספות של עמיר
» ביקורות נוספות על הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו