ביקורת ספרותית על הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו מאת דונלד הרינגטון
ספר טוב

---

סיפורם הספק-הזוי, ספק-ריאליסטי של שישה דורות בני משפחה אחת של מתיישבים בעיירה דמיונית (שמבוססת על עיירות דומות אמיתיות) בדרום ארצות הברית. החל באב המייסד האגדי שייסד את העיירה, המשך בבניו, וכלה בנכדי-נכדיו. וכל זאת על רקע של מאורעות אמיתיים מתולדותיה של ארצות הברית.

או בקיצור: "מאה שנים של בדידות", שמתרחש בדר' ארה"ב ולא בדר' אמריקה... מפליא בעיני שאני הראשונה שעומדת על הדמיון בין שני הספרים, או שאולי מישהו כבר כתב את זה ופספסתי... בכל מקרה, בעיני הדמיון הזה רב מכדי להיות מקרי.
שני הספרים עוסקים במשפחה אחת לדורותיה, ומגוללים בחן רב ועם המון הומור מעשיות משעשעות שאופייניות להיסטוריה המקומית ולטיפוסים שהתפתחו בה.
גם כאן, הכל מתחיל מאיש אחד שמקים את ביתו באמצע שומקום ובעקבותיו נבנית עיירה שוקקת-חיים שהולכת ודועכת עם הזמן. גם כאן יש את דמות הרוכל שמגיע אחת לזמן מה ובאמתחתו המצאות משונות מהעולם הגדול, שמדהימות את בני העיירה התמימים ומוציאות אותם משלוותם. (אלא שבספר הזה ההמצאות הן אמיתיות לגמרי ולא "שטיחים מעופפים"). גם כאן יש את מלחמת האזרחים ששואבת אליה חלק מבני המשפחה, וגם כאן יש מי שהופך לנערץ בזכותה... ובכלל, משפחת אינגלדיו, דומה כל כך למשפחת בואנדייה, גיבורת ספרו המפורסם של גבריאל גרסיה מרקס, בשיגעונות, במחלות, בסיפורי האהבה ואפילו בנדודי השינה, שבלי לדעת דבר על הרקע של המחבר, אני בטוחה ש'מאה שנים של בדידות' הוא הספר האהוב עליו, והוא ניסה ליצור גרסה צפון אמריקאית לאותו רעיון... ובגדול – הוא מצליח.

מי שלא השתגע על "מאה שנים.." , כמוני, צפוי למצוא ב"ארכיטקטורה..." את אותם החסרונות: ריבוי מעייף של דמויות, סיפורים שבשלב כלשהו מתנתקים לחלוטין מהמציאות, ואוסף של טיפוסים מוזרים והתנהגויות הזויות. אבל מצד שני, הספר הזה, כנראה בזכות היותו חדש יותר, קל יותר לקריאה, שפתו קולחת ושנונה, יש בו את היבט החביב והמקורי של התבוננות על התפתחות העיירה דרך התפתחות המבנים שלה, והוא הרבה פחות 'כבד'. בייחוד בחציו הראשון. כל עוד נצמדים לדור הראשון של המשפחה, הספר לא יכול היה להיות יפה יותר. הוא מצחיק, נוגע ללב, חכם ומקסים. נהניתי הנאה צרופה מכל רגע. התחלתי לחשוב במושגים של יצירת מופת...
אך למרבה הצער, ככל שמתקדמים, ונולדים ילדים, ומתרבים השמות, והדמויות יוצאות להן מהתנור כשהן חצי-אפויות, קסמו של הספר הולך ומתעמעם. הסיפור הופך ליותר הזוי, פחות מצחיק, פחות מרגש, והרבה הרבה פחות מעניין. את הרבע האחרון בקושי גמעתי. ממש כמו רץ מרתון שמדדה לקו הסיום בשארית כוחותיו. למען האמת, במחשבה לאחור, הרגע שבו על פי הכתוב 'סטיי-מור' מתחילה להתדרדר, זה גם הרגע שבו הספר עצמו מתחיל לדעוך...

לסיכום, לאוהבי "מאה שנים של בדידות" – ספר חובה. אתם בטוח תאהבו. לכל השאר, אני מאוד ממליצה על החצי הראשון המופלא והמקסים, אבל איפשהו באמצע, הספר ממצה את עצמו. אולי עדיף להפסיק אז ולהישאר עם טעם טוב...

» ביקורות נוספות של קוראת הכל
» ביקורות נוספות על הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו