על המדפים נחו ספרים רבים בשקט ובחן אופייני, כל אחד דומה למשנהו פרט לזמנים הנדירים ההם, שאדם שולף אחד מהם ואז, כבאפקט דומינו, כל השאר נוטים על צידם ואתה נשאר עם ספר אחד ביד. "הטיגריס הלבן", בחירה אקראית למדי, התבררה כנכונה ומעשירה. אם נשכח לרגע את השם העוצמתי ונתבונן בכריכה האחרית, נגלה שזו האחרונה משופעת בביקורות. וכמצופה, הן חולקות לאדיגה שבחים יוצאי דופן (ומצד שני, כל כך אופייניים לכל סופר חדש שכתב "יצירת מופת"). ואני מתארת לעצמי שהספר באמת ראוי להם, שהרי את קוראים ביקורת מהללת כעת.
מדובר, ככתוב בתקציר, על איש הודי היושב באישון לילה ואחרי חצות ועוסק בכתיבת מכתבים לבכיר בכירי הסינים שמתעתד לבקר בהודו בפרק זמן קרוב. הכוונה התמימה של הכותב, כפי שהיא מצטיירת בתחילה, היא להציג את הודו כמות שהיא באמת, דרך סיפור חייו רווי המכשולים שהחל בבוץ העוני ונגמר בבנייני פאר. כן, כן, כך מתחילים סיפורים הודיים רבים רבים ואחרי הכל, אין אחד שונה ממשנהו. אבל למרות הכל, הספר הזה עושה משהו. אינני יכולה להעיד כי הלך מחשבתי התהפך כאילו זרחה השמש במערב ושקעה במזרח, אך לא נשארתי אדישה.
האיש, המכנה עצמו "הטיגריס הלבן", מתאמץ מאד לשפוך אור שלילי על הודו כמקום נאלח שאנשיו מזוהמים כמו מימי הגנגס "הקדוש" הוא רוצה להתוודת שלא רק בכירי שלטון חוטים בשחיתות וברמאויות, ושגם האדם הקטן ומעורר הרחמים אינו תמים. ואכן, אסוציאציה כמעט מיידית למילה הודו היא "קדושה", וזה טבעי למדי בנוכחות שלושים ושישה אלף אלים הינודאים, שילוש קדוש, אללה ואלוה. אבל כשיחסי הכוחות במרומי הדת אינם שווים, מה יהא על הארץ מטה? בדיוק! הכותב מצייר תמונה שעליה כבר קראתם ואותה כבר בחנתם: האם תבחרו להאמין למקור הזה, שנשמע מהימן בשנאתו העזה מחד, ובצורך החולני שלו לסגור חשבונות מאידך?
דבר אחד שחשוב לי להבהיר הוא, שהכותב מחלק את הודו בצורה בלתי שוויונית לשני חלקים: האחד, חושך, המסמל את מסתרי העוני, שכונות הפחונים וצריפי העץ המטים לנפול – ולצדם, שכם אל שכם, האור: שכונות היוקרה ומגדלים חובקי רקיע של בעלי הממון המושחתים.
הסיפור מגלה עד כמה החיים בתת היבשת ההודית מסוכנים, כל מילה שנפלטת, כל מעשה פעוט מיד נבחנים על ידי החברה בגבה מורמת ותמיד יהיו כאלה שיצקצקו לשון. לעיתים קרובות, וזהו פרט מהווי המציאות, הגורל אינו דבר שניתן לשלוט עליו, ודוגמא מובהקת היא אירוסי נערה בעודה עובר בבטן אימה. הגורל הוא מילה נרדפת לקאסטה, מעמד, משמע – שאינו ניתן לשינוי וקובע סטריאוטיפים מוגדר, כזה שקובע מי אתה ומה אתה מבטן ומלידה, ללא אפשרות בחירה. 'חלומות' הם כמעט בגדר מילה גסה: אין אפשרות שניה, שלישית, רק יחידה שאין לערער עליה. חוק הג'ונגל שולט גם פה: עשירים הם החזקים, כסף הוא כוח, ידע הוא דבר מותרות שלא כולם ראויים לו, והעניים? יש כל כך הרבה מאלה שאין אפילו טעם להקדיש להם תשומת לב.
במהלך הסיפור, הרגשתי כאילו הודו היא עולם אחר ועוד לא הספקתי להתחבר לזוועות העוני בהם חיה רב האוכלוסייה. אך הייתי חייבת להכיר באמת, שזו כנראה התמונה השפויה ביותר שאמצא על המדפים כיום. בהודו, המאבק היומיומי, בניגוד למערב, לא כולל בתי משפט וכך-וכך נגד כך-וכך וכך-כך גבר על-כך. שם, החיים הם מאבק יומיומי, כל כך פשוט אך כל כך לא מובן מאליו. תרמילאים רבים מחפשים שלווה בת אלפיים וסמים בהודו וגילו מקום שמשווע להיות מערבי.
הספרים ההודיים של העת האחרונה מוצגות הדמויות כעניות, מסכנות, יתומות אבל עם חוכמת חיים מסוימת ועומק מסוים. הספר הזה לא שונה כל כך מאחרים, היות והמספר מצליח להישמע אפילו שנון בדברו - אבל הודו שהוא מציג היא הודו אחרת מכפי שהמערב יודע. מקום שבו הכול סובב סביב אני, עצמי ואנכי. עזבו אתכם ממקדשים לאחד ממיליוני האלים ההינדיים, מבוליווד, מעוני ויתמות, מ'נמסטה' זה מה שנקרא בפיו 'האור'- וכעת,
ברוכים הבאים להודו.
ברוכים הבאים להודו שהסתתרה במצולות הגנגס, במעמקי המקדשים הנידחים, במשרדי יזמים אפופי חושך. ברוכים הבאים להודו החשוכה. אמנם התמונה המצוירת היא של ארץ ענייה ובלתי חופשית שנשלטת במרות מבית ומחוץ, ואכן זה כנראה לא רחוק מהמציאות. סוף סוף קול שפוי שמתאווה לספר את האמת על הודו שלא הכרתם.
הספר מלא בתובנות מרתקות אודות החיים בהודו. והתובנה הגדולה מכולן היא שחוכמת רחוב היא הדבר החשוב ביותר שבחייו של הודי. בסופו של דבר הודו היא לא מדינת ג׳ונגלים אקזוטיים אלא כלוב תרנגולות צר מימדים שכולם חיים בו מכורח הנסיבות ביודעם שאין דרך לצאת ממנו (אפילו אם יוצאים מהמדינה, צרות האופקים של ההודי הממוצע תכשיל אותו והודו לא תצא מראשו) והם מוכרחים לחיות בהרמוניה. ולא, אין הכוונה שעולמם מאושר. וזו האמת.
בקריאתכם, תשאלו את עצמכם: מדוע הבחור כותב את מכתביו? מדוע הוא מתעקש לחשוף את פניה האמיתיות והמכוערות של מולדתו? מדוע הוא מלגלג על בעלי הרשויות? מדוע הוא מפנה את דבריו דווקא לבכיר ממשלת סין? נראה היה לי כאילו הטיגריס משתדל לתרץ את נסיבות שהותו בהודו, כאילו החיים הועידוהו לחיי מותרות בארצות הברית או אירופה. כאילו, כמו ב"נער החידות", הוא נשאל שאלות על עובדות החיים ותובנות שהפיק מחייו, ועליו לענות תשובה עמוקה ומפורטת על חייו. עוד לא תפסתי: האם זו אוטוביוגרפיה? ביוגרפיה? יומן או מכתבייה? מה המגמה של הסיפור? הרבה תשובות ישנן, אמת. אבל אין תשובות לשאלותיי.
ברוכים הבאים להודו האמיתית.













