ביקורת ספרותית על הטיגריס הלבן מאת ארווינד אדיגה
ספר טוב

---

בשנים האחרונות נראה שהולך ומתפתח ז'אנר, מדף נפרד בכוננית הספרים אשר הולך ומתמלא, כזה שניתן לקרוא לו בפשטות "ספרות הודו". קל מאד לתייג את "הטיגריס הלבן" כשייך בצורה ברורה למדף הנ"ל, אך לפני שעושים זאת כדאי לתת לספר קריאה קצת יותר מעמיקה.
במבט ראשון, הנושא המרכזי ב"הטיגריס הלבן" הוא אכן הודו:
הכפרים והכפריים הדלים, תאואת המים השמנה, מושכי הריקשות, טקס הקבורה ההינדית בשריפה על גדות נהר הגנגס והטבק ההודי של המורה הכפרי המותיר כתמים על קירות בית הספר הקטן - כולם מעלים ריח תבלינים חריפים ומראות של נופים אקזוטיים ורחוקים המתקשרים אך ורק עם הארץ ההיא.
במבט שני, הנושא המרכזי האמיתי ב"הטיגריס הלבן" הוא כלל לא הודו. אם יש משהו שהעלילה עוסקת בו במובהק ובהרחבה לכל אורכה - משהו שאינו עוצר בגבולות ניו דלהי וביחסי מעמדות ומשרתים/אדונים - זהו אופיו של הרוע האנושי, רוע מכוער המתגלם בחוסר צדק ובאנוכיות, כולם גלובלים להכאיב, כוללניים ונוגעים בצדדים החשוכים השוכנים בעמקי נפשו של כל קורא. זהו ספר המתאר במלאכת מחשבת את תהליך הניוון בנפשם של בני האדם, את הכרסום במידות המוסר וההתדרדרות, את כל הפטריות האפלות המבצבצות לאיטן כאילו בתהליך טבעי, אם על מנת לנהל מלחמת השרדות אכזרית ואם על מנת לספק תאוות אסורות ולהשתיק מצפון זועק. במובן הזה זהו ספר מבהיל, זאת מכיוון שהרוע הקיצוני כ"כ הנפרש בין דפיו מתואר בצורה הגורמת לו להראות אנושי להחריד.
ובמבט שלישי, "הטיגריס הלבן" הוא אכן ספר על הודו. יש בו עולם אחר: עולם שכמעט וכופה על יושביו לאבד את צלם אנושיותם; עולם היוצר ניגודים קיצוניים בין האינטרסים של בני משפחה אחת ומפנה את האחד נגד השני, את הסבתא נגד נכדה ואת האח נגד אחיו; עולם בו פושע בעל אמצעים יכול לנקוב לעצמו את עונשו, ואם ירצה יוכל גם להפטר ממנו לגמרי. בשביל תנאי קיום קיצוניים כל כך יש צורך בסביבת גידול מאד מיוחדת, סביבה שנקראת הודו, או יותר נכון אזורים מסויימים בהודו, כאלה הנקראים ע"י הדמות הראשית בשם ההולם "החשכה". אין הרבה סביבות אחרות בהן "החשכה" הזו תוכל לגדול ולשגשג כפי שהיא עושה בפרברי ניו דלהי ובכפרים הנידחים בהודו של "הטיגריס הלבן".

לסיכום, נראה שמחבר "הטיגריס הלבן" נהנה לקחת את העקרונות הבסיסיים ביותר המרכיבים את אישיותו של האדם המתורבת והמודרני ולנתץ אותם לרסיסים בסביבה בה העקרון היחיד הקיים הוא חוק הג'ונגל. התוצאה מפחידה ומדכאת וגורמת לנו להסתכל לרגעים אל תוך עצמנו בחשש, אבל נותנת לנשום בשקט ברגע בו מתנתקים מן העלילה ונזכרים שאין צורך לפחד משדים נסתרים, לפחות לא כאשר נולדים הרחק מן החשיכה השוכנת באזורים הנשכחים של הודו.
מומלץ, למי שמוכן לקרוא 298 עמ' של מציאות מדכדכת שהסופר לא עושה כל נסיון להפוך אותה לקצת פחות מכוערת.

» ביקורות נוספות של עתליה
» ביקורות נוספות על הטיגריס הלבן