ביקורת ספרותית על הטיגריס הלבן מאת ארווינד אדיגה
ספר טוב

---

ספר מוזר..
הומלץ לי בחום - אבל לא אהבתי..
ועם זאת אתחיל מהחלק האובייקטיבי.. מחזקותיו המובהקות שלו..

הספר משלב בו שני חלקים - חלק אחד שהוא תיאור המציאות הנוראית של העניים בהודו, חיים אומללים, ממש אומללות אינסופית, משולבת עם אכזריות העשירים שם, עם שחיתות הממשל, טבע האדם הרקוב שנבנה בתנאים אלה, וחוסר תקווה מוחלט.. וכנראה כל זה תיאור איכותי ואותנטי.. מאוד מתסכל וקשה לקריאה..

החלק השני דווקא לוקח על עצמו אמירה חשובה להפליא ו"כיפית" להפנמה, והיא - "חיפשת מפתח כל הזמן, אבל הדלת הייתה פתוחה!".. ( כאן חשוב לי להדגיש שאני מתעלמת לחלוטין מדרך פריצת הגבול שנבחרה בעלילת הספר כדוגמא, שהיא לא קבילה בעליל - ואני מצידי מנסה להתמקד רק בעובדה שפריצת גבולות שכזאת היא אפשרית). עובדת האפשרות שבעצם כל אחד מאיתנו יכול לשנות את חייו, ולא משנה כמה חייו הם חושך - יש לו את הכלים הפנימיים שלו לשבור את המציאות המחרידה בה הוא חיי ולפרוץ החוצה.. לא יודעת אם נכון או לא, גם לא מחדש במיוחד - אבל אם יש משהו שייתן לעולם שלנו סיכוי להשתפר זה דווקא המנטרה הזאת.. בין אם תרצה לנסות לבנות עולם טוב יותר ותלחם בשביל זה, בין אם תבוא ממשפחה ענייה ולא משכילה ותחליט שאתה שובר את הגבולות ועובד קשה ולומד ופורץ החוצה, ובין אם אסוציאציה עצובה מאוד אחרת שפתאום צצה לי אחרי קריאת הספר, וזה משפחות שלא מצליחות להחליט להתגרש למרות ששניהם ( או לפחות אחד מהם ) חי בסיוט מתמשך, וכן - אפשר פשוט לשבור את הגבולות ולעזוב.. מי אני שאדבר על זה - אבל אנשים מאוד קרובים לי עברו משהו כזה - ואני יודעת בוודאות, החיים שהיו להם בפנים היו חושך אמיתי.. אדיגה כותב יפה
..(אחרי שעשיתי את מה שעשיתי, עם אינסופי הסיכונים שעדיין יש לי בעקבות המעשה..)"הסיוט האמיתי שרודף אותך הוא מסוג אחר לגמרי. אתה מתהפך במיטה וחלום שלא עשית את זה- שלא היה לך אומץ, ו... שאתה עדיין.. ואז אתה מתעורר. אתה מפסיק להזיע. קצב הלב מתייצב. כן עשית את זה!! "

אז אם יש שני "קווי עלילה" כה מוצלחים בעיני למה בעצם כל כך לא אהבתי את הספר..
מכמה וכמה סיבות.. הסיבה הראשונה סובייקטיבית לחלוטין - מניסיוני הקודם בקריאת ספרים יש כנראה מכסה של תיאורי חרא (אמיתי - לא מטאפורי) שאני יכולה לספוג תוך כדי קריאת ספר.. זאת פעם שניה שהרגשתי שאני תובעת.. ממש.. ( הראשונה הייתה בספר "על העיוורון" - שבו סבלתי פי 10 או פי 40, אבל הוא היה ספר מופת, אז לפחות היה בשביל מה. כאן, איפשהו באזור התיאור של גברים שיושבים על גבול השכונה ועושים צרכיהם בשורה, כשהגיבור מצטרף אליהם ואז הם צוחקים צחוק חזק שטני ומשותף מאיזו בדיחת כרש גורלית ונופלים עם הפנים לאדמה ועם ישבניהם הלא מנוגבים כלפי מעלה הרגשתי שאני תובעת תביעת סרק..).. כביכול ההצדקה לסבל הקורא היא בעצם "מי אתם שתתלוננו - אנשים חיים בתוך זה.. אז שתקו ותסבלו בשקט יא-מפונקים!!".. אבל אם הסופר ניסה לגרום לי להרגיש רחמים והזדהות לאוכלוסיית הודו הענייה - אני רק בעד, נראה לי מאוד חשוב - אבל אז למה הוא מצייר אותם לא מוסריים להפליא, לא עקביים, בזים לחולשת אדוניהם הלא רבים מהסוג הלא מפעיל נגדם כוח, ועוד ועוד תופעות לא סימפתיות שהקשו עלי להזדהות עם הגיבורים האומללים של הספר.. אולי בשביל להמחיש מה החיים המחרידים האלה גורמים לאנשים הוא יצר את הרוב המוחלט של הדמויות העניות של הספר רקובות לגמרי.. ( כולל הגיבור הראשי עד שעובר שינוי ).
הדבר השני שבהתחלה היה דווקא יתרונו של הספר וזאת צורת הכתיבה המתבדחת של הסופר, שעם המשך הקריאה וההעמקה שלו במציאות המחרידה שלהם מרגישה כמו איזו בדיחה גרועה מתמשכת, עם הומור בטעם רע, והרגישה לי כך לפחות 100 עמודים באמצע, עד שהוא עובר ל"שלב ב", נהיה קצת אופטימי יותר, ואני בזכות זה מקבלת כוחות חדשים ליהנות מההומור ביחד איתו..

ואם זה לא מספיק, מה עוד? הבזבוז על המושג המבריק "טיגריס לבן" - שנולד רק פעם אחת בכל דור, רעיון מבריק לספר על אחד שהיה אמור להיות יחיד ומיוחד ועושה משהו לא יאמן ופורץ גבולות לא טריביאליים בכלל שאיש מסביבו לא עשה... רק שזה ממש לא יכול בעיני להיות מיוחס לגיבור הספר הזה.. וכאן אני מגיעה לבעיה המרכזית.. הסופר טוען שניתן לפרוץ את המציאות ההודית המחרידה ולעבור בהודו של היום מעוני בוצי וקטלני למצב מוסרי, אנושי, מלא תקוות - אבל הסופר עצמו לא מצא את הטריק.. הוא לא באמת מצא חיבור הולם, אפילו שביל אחד קביל של פריצת גבול זה.. ואני באמת לא חושבת שמה שהוא מתאר במעשה הגיבור עצמו הוא אופציה.. הוא היה הופך לטיגריס לבן בזכות דרך ייחודית שבה היה עושה את המהלך - אבל הדרך היתה תרתי-משמע לא דרך..

אז מה יש לנו פה - ספר עם שתי חוזקות עצומות - תיאור מבריק ואותנטי כנראה של ההודו האומללה, וניסיון לתת תקווה לתיקון..
על רקע ספר ללא טוויסטים עלילתיים, עם גיבור לא עקבי שלא יכל לעבור משלב א של הספר לשלב ב ( בתחילת הספר הגיבור דפוק, לא עקבי, לא מוסרי - בסופו זה בחור בעל אידאלים גבוהים וכוונות טובות להפליא שהולך לשנות את העולם לטובה.. למה מה קרה?.., וכל זה על עוד רקע של צעקות חרישיות שלי עם עצמי תוך כדי הקריאה - "יאללה! שייגמר כבר!..". קראתי אותו בכל מקום, בערבים, בלילות, בבקרים ( אני קוראת לאט ), הוא היה על נושא חשוב מדי כדי לעזוב באמצע, באמת - אם היכן-שהו אנשים חיים ככה אני בטח יכולה להפסיק להיות מפונקת ולעשות את המעט של להיחשף לאמת הכואבת, אבל ממש רציתי שכל זה כבר יהיה מאחוריי..

למה 4? כי כשאני אוהבת את הספר מאוד מאוד אני יכולה לתת לו 5 בלי קשר לאיכותו הספרותית - אבל דווקא אם אני לא אוהבת אותו, אני לא מרגישה את הזכות לתת לו ציון על פי הטעם הסובייקטיבי שלי - אלא בוחנת אותו לפי ערך ספרותי אובייקטיבי ככל האפשר, ואדיגה לוקח נושא מספיק חשוב בשביל שלספר יהיה ערך ספרותי, לא משנה כמה הביצוע טעון שיפור ומלא חורים..

» ביקורות נוספות של ג'ניה
» ביקורות נוספות על הטיגריס הלבן