ביקורת ספרותית על התלקחות - משחקי הרעב #2 מאת סוזן קולינס

---

כיבוי אורות. שקט באולם... חושך.
אור נדלק על הבמה... אפשר להתחיל בביקורת.
"אהמ, אהמ. אהמ, אהמ." האנשים בקהל משתיקים זה את זה.
"הספר 'התלקחות' הוא ספר נוער, ההמשך של 'משחקי הרעב', ספר שמאוד אהבתי. אתם צריכים תזכורת?" אני שואלת את הקהל. "לא!" "כן!" "על מה מסופר?" הם עונים.
"טוב, אני אסביר. הספר מתרחש בעתיד, במדינת פאנם שקמה על חורבות אמריקה הצפונית, במיקומה הנוכחי של ארצות הברית." אני אומרת. "פאנם מחולקת לשנים עשר מחוזות שמקיפים עיר בירה משוכללת ועתירת טכנולוגיה בשם הקפיטול. כל שנה, כעונש על התקוממות המחוזות נגד הקפיטול, חובה על המחוזות לשלוח שני מיועדים, בן ובת, להילחם בזירה עד המוות. מי ששורד אחרון מנצח וזוכה בתהילה." קולות זעזוע ו"אהה!" מהקהל.
"טוב, קטניס אוורדין ופיטה מלארק, שאנחנו עוקבים אחריהם בסדרת הספרים הזו, נבחרו ממחוז 12 והם המיועדים. בזירה הם מחליטים להציג עצמם כמאוהבים, אבל לא ברור מה הגבול בין המציאות להצגה. הם שורדים ומנצחים, אבל רק תעלול מלוכלך של קטניס (בימוי של התאבדות של שניהם) גורם לכך שהם שורדים ביחד. בספר הזה אנחנו פוגשים אותם שוב. הם גרים בבתים מפוארים ונהנים מהחיים, אבל קטניס יודעת שהקפיטול לא יסלח לה על התעלול."
אני נושמת עמוק וממשיכה. כמה אפשר להגיד בלי להרוס להם את ההפתעה שבקריאה?
"הם צריכים לצאת לסבב הניצחון. סבב הניצחון הוא רצף משעמם של טקסים שנועד להזכיר למחוזות את משחקי הרעב. השנה היא השנה ה-75 למשחקים, וזה אומר שהגיע הזמן לגמול רבעוני."
"גמול רבעוני?" ממלמלים קולות שונים.
"בגמול הרבעוני נערכת גרסה מיוחדת של משחקי הרעב. הקפיטול מכין הפתעה מיוחדת למחוזות, שנוגעת לזירה או למיועדים. מה יהיה בגמול הזה, איש אינו יודע."
הקהל עוצר את נשימתו.
"קטניס ופיטה חוששים. קטניס יודעת שמרד מתחיל להתפתח, והיא גם יודעת שאם זה יקרה האצבע המאשימה תופנה אליה. עליה לשכנע את האנשים במחוזות באהבתה המטורפת לפיטה. זה קשה לה מאוד והיא מבולבלת. כאן אני אסיים ואעבור לביקורת על הספר."
קולות מאוכזבים מהקהל.
"טוב, אני נוהגת לפתוח כל ביקורת בכמה מילים טובות. העריכה מעולה, החלוקה לפרקים ולפסקאות נהדרת, העימוד טוב ואין שגיאות כתיב או דפוס. זה עוזר מאוד לקריאה."
מחיאות כפיים סוערות.
"לגבי העלילה אני אהיה זהירה. אני לא רוצה להרוס לכם. אני אגיד רק שיש בה המון, אולי יותר מדי, נקודות שיא. אני יכולה להוסיף שלעיתים יש תחושה שסוזן קולינס ממהרת, והעלילה קצת חפוזה. בספר יש המצאות מבריקות. משהו נוסף שבולט מאוד, הוא שלעיתים קולינס בוחרת בהמשך הצפוי ולא בהמשך שיכול להוביל לסיבוך מעניין של העלילה."
קולות תמיהה.
"נקודה מסוימת שהפריעה לי, ואפשר לציין אותה בזהירות, היא ההתנהגות של פיטה מול היימיטץ' וקטניס ושל היימיטץ' וקטניס מולו. פיטה מצידו רוצה להגן על קטניס, וקטניס והיימיטץ' רוצים להגן עליו. בשלב מסויים בספר פיטה יכול למלא שני תפקידים (כשתקראו תבינו), ובשניהם הוא יכול להגן על קטניס. אבל קולינס בוחרת לבנות את העלילה כך שפיטה יצטייר כאילו הוא רוצה להציל את קטניס גם במחיר חייו, אף על פי שבעזרת ניתוב שונה של העלילה היא יכלה להשאיר את שניהם בחיים ממש בקלות. זה היה חוסך הרבה פיתולים בעלילה, וגם הרבה דם והרג. הנקודה הזו הפריעה לי מאוד, כי היא הופכת את הדמות של פיטה למעט שטחית. חבל."
"נו, יש לי הצגה בשלוש! קדימה כבר, תסיימי!" מישהו צועק.
"זה לא היה ממש מנומס," אני מציינת ומחווה בראשי כלפי האיש שצעק, "אבל אתה צודק. העלילה מפותלת מדי, וקצת קשה לעקוב אחריה. אבל למרות זאת מרתק לקרוא את הספר ונשאבים לתוכו. סוזן קולינס מפתיעה גם בפעם השנייה והשלישית.
הערה חשובה ומשמעותית: הסוף מותח, אבל קצת מאולץ."
"פווו..." נושף האיש שצעק בקוצר רוח.
"טוב, טוב. אני נהניתי מהספר, למרות כל מה שציינתי. אני חושבת שכן יש איזו שהיא ירידה ברמה של קולינס מבחינת העלילה, אבל-" האיש קם ומנסה לצעוק שוב. "סדרנים, בבקשה..." מעיר איש הקול מלמעלה. הסדרנים מוציאים את האיש מהאולם ואוספים את התיק שלו. זה מזכיר לי מעט את אוכפי השקט בספר. "אבל, זה ספר טוב! כשתקראו אותו תשכחו מכל מה שאמרתי, תישאבו אליו! תאמינו לי, הוא שווה את הזמן שלכם. תודה!"
מחיאות כפיים סוערות נשמעות. אני יורדת מהבמה, מחטטת בתיק שלי ושולפת משם עותק של הספר. אני יוצאת החוצה, אל מאחורי הקלעים, ועוברת לאולם המבואה, שם האיש מחכה. "קח," אני מושיטה לו את הספר, "פתח בעמוד 61 והתחל לקרוא עד עמוד 62. זה מה שהזכרת לי, ואני מקווה שתמצא במקרה הזה לפחות שמץ של דמיון. אולי זה יגרום לך אפילו להזהות עם הסיפור."

נ.ב-פתחו גם אתם בעמ' 61, ומצאו את קווי הדמיון...

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על התלקחות - משחקי הרעב #2