ביקורת ספרותית על בדידותם של המספרים הראשוניים מאת פאולו ג'ורדנו
ספר לא משהו

---

לא אהבתי. סתם ספר עם שם מתחכם, שמתחיל בהבטחה גדולה ומסתיים בקול ענות חלושה.

הוא כתוב בשפה מאוד קלילה וזורמת, מסוג הספרים שמזכירים בסגנונם המפתה רבי-מכר כגון "רודף העפיפונים" או "חמשת רבעי התפוז", אלא שבניגוד להם, הספר הזה נורא מתאמץ כל הזמן. מתאמץ להיות מיוחד, מתאמץ לרגש, מתאמץ לדכא, מתאמץ לזעזע, ובסופו של דבר, לפחות בעיניי – נכשל קשות בכל ניסיונותיו, ומצליח לעשות רק דבר אחד: לעצבן.

הוא מתחיל טוב. שני הפרקים הראשונים מספרים סיפורים נפרדים וחזקים על שני ילדים שחוו טראומות קשות ששינו את חייהם. אלא שבהמשך, הספר הופך להיות פשוט ריכוז מוגזם ודוחה של יותר מדי מכל דבר: יותר מדי הפרעות נפשיות, יותר מדי תכונות אופי קיצוניות ורגשות מוגזמים, יותר מדי לקויות גופניות ויותר מדי חריגויות. יש בסך הכל כשתיים-שלוש דמויות מרכזיות בספר הזה, אבל שלל ההפרעות והתסמונות שהן סובלות מהן יכול היה להספיק בשקט לספר פסיכולוגיה עב כרס: אנורקסיה, מזוכיזם, שנאה עצמית, בעיות תקשורת, התמודדות עם נכות פיסית, נטיות הומוסקסואליות. מה לא. התוצאה מכבידה, מדכאת ובסופו של דבר גם די משעממת.

כמו תוכנו, כך גם כתיבתו: מוגזמת, מוקצנת ומעיקה. ג'ורדנו מרבה לתאר בהגזמה תחושות פנימיות ועושה שימוש נדיב ותדיר מדי בביטויים כגון "בבטנו נפערה תהום", "המוח שלו התמלא בדם", "שרפה התפוצצה לו בבטן". העדינות ואנדרסטייטמנט ממנו והלאה. הספר פשוט דחוס.

גם הקישורים היומרניים לנושאים מתחום המתמטיקה, כמו שכבר כתבו לפני, מגוחכים למדי ואינם תורמים הרבה מעבר להרגשה שהושקע פה מאמץ-יתר מצד המחבר הצעיר והנלהב להיות מיוחד ומקורי.

בקיצור – פסק הדין שלי: ספר יומרני, שטחי ועמוס שבמקרה הטוב יכול להתאים לבני נוער. לא יותר.

» ביקורות נוספות של קוראת הכל
» ביקורות נוספות על בדידותם של המספרים הראשוניים