ביקורת ספרותית על מאה שנים של בדידות - ספריה לעם # 167/8 מאת גבריאל גרסיה מארקס
ספר בסדר

---

כתוב בשפה יפיפייה וציורית. עשיר באירועים, דמויותיו מיוחדות, עלילותיו ססגוניות, והוא שופע דמיון, הומור ותרבות דר' אמריקאית תוססת... ובכל זאת, אני נאלצת להודות כאן בקול רפה: לא נהניתי. השתעממתי. התעייפתי. שמחתי שנגמר.

בחיי, סיימתי את הספר רק לפני יומיים, אבל אם תבחנו אותי עכשיו בשאלות על מה עלה בגורלם של בני משפחת בואנדייה המטורללים ובאי-ביתם, אני אכשל כישלון חרוץ. אין לי מושג איזה אאורליאנו / חוסה ארקדיו גידל תרנגולי-קרב ואיזה הרביע פרות... לא זוכרת איזו רמדיוס עלתה לשמיים בסערה ואיזו נמקה בחדר במנזר... והכי גרוע מבחינתי זה ש-I COULDN'T CARE LESS

הפער הזה שבין היותו של הספר יצירת מופת כל כך נחשבת ומפורסמת מצד אחד, ובין הקושי האישי שלי לקרוא בו ולהישאר מרוכזת, בין ההבנה התיאורטית שלי שהספר הוא אחד הספרים האהובים בעולם, ובין ההרגשה בפועל, שאין לי סבלנות אליו והוא משעמם אותי נורא, הביאה אותי לנסות לחקור ולחפור בתוך עצמי להבין מה בטעם האישי שלי לא מאפשר לי ליהנות ממנו.
ואני חושבת שאני יודעת את התשובה: קודם כל, ספר שבכל רגע נתון אחד הגיבורים בו יכול להצמיח זנב וקרניים וזה לא יעורר תמיהה גדולה מדי מצד אף אחד, זה ספר שקשה לי להתחבר אליו. שנית, הספר הוא סרט-נע של דמויות: 20 אאורליאנו, 5 חוסה-ארקדיו, 3 רמדיוס ואורסולה אחת... אין סוף של טיפוסים שונים ומשונים באים והולכים, נכנסים ויוצאים, נולדים ומתים, ולי יש הארד דיסק קטן ונגמר לי המקום בזיכרון.

הכל יכול לקרות כאן, אין גבולות משום סוג שהוא. לא כוחות הטבע, לא פסיכולוגיה ולא היגיון. כל אחד מאלפי הגיבורים יכול לקשור את עצמו לעץ ולדבר עם רוחות רפאים, או לעלות בסערה השמיימה... חלק מהרעיונות אולי משעשעים, אבל אין כמעט אף דמות שאפשר להזדהות עמה. הכל יותר מדי מופרע וקיצוני בשביל שיהיה לי איכפת. (הרגשתי דברים דומים כשקראתי את 'פונטנלה' של מאיר שלו. האמת שיש המון דמיון בין שני הספרים. מי שאהב אחד מהם, חייב לקרוא את השני...)

מה שכן, אני מודה שהידע שלי בהיסטוריה של דרום אמריקה בכלל ושל קולומביה בפרט אינו מהמשובחים. אני מתארת לעצמי שלספר יש רבדים רבים והמון משמעויות בהקשרים היסטוריים ופוליטיים שנעלמו מעיני ככה שאני שופטת את הספר רק על פי מידת הנאתי ממנו. שטחית ככל שתהיה.

בקיצור, לא התחברתי אבל לפחות הצלחתי לסיים, זה גם משהו, אחרי כמה כישלונות לעשות את זה בעבר. מי שאוהב ספרים מהסוג הזה, יאהב את הספר הזה מאוד. אני לא כל כך.

» ביקורות נוספות של קוראת הכל
» ביקורות נוספות על מאה שנים של בדידות - ספריה לעם # 167/8