• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

מאת גבריאל גרסיה מארקס

הביקורת של נעמה 38

תמונה של נעמה 38
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

מאת גבריאל גרסיה מארקס

הביקורת של נעמה 38

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של נעמה 38
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1982
סדרה:ספריה לעם # 167/8
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
חלבי
לפני 14 שנים

“זה סיפור של כפר שכוח אל כשהחיים בו מתנהלים על גבול ההזיות יש בו דמויות עם חוכמה בלתי רגילה כשדמות הא”

7/96
ביקורות על מאה שנים של בדידות
הבאה
כרמל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 7 שנים

“נתתי לספר הזה את כל כולי, את כל הסבלנות שיש בי ואת כל ההכלה, ויצאתי מתוסכלת, במיוחד מאחר ואני קוראת”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•1 דקות קריאה

ביקורת? לא תמצאו פה, לא מתפקידי לבקר מאסטר פיס שכזה.
זה יומן מסע קטן , זכיתי להיות במחיצתה של המשפחה השערורייתית הזו פחות משבוע וזה הספק יפה ל100שנים.

והם אלה לימדו אותי שהכל בסדר, שכולם חוזרים להיות בודדים כשהאהבה נגמרת בדיוק כפי שהיו לפני שהחלה.

כלום לא זעזע אותי אצלהם, מה אפשר לבקש ממשפחה שסגורה בבית 100 שנה? הרי כולנו בעצם איזו בבואה או רפליקה של הורינו וכולנו בעצם הולכים באותם שבילים באותם דפוסים .
המשפחה הזו היתה המשפחה שלי לשבוע וזו היתה בשבילי זכות גדולה להכיר אותם ולעבור את המסע הזה, חתמתי אותו באהבה גדולה אליהם ובצביטה בלב שהכל נגמר, אבל הגעגועים יחזירו אותי לביקורי בית כל פעם שאתגעגע.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של skylark
skylark
מ
מוטי
תמונה של יקירוביץ'
יקירוביץ'
תמונה של LOL
LOL
תמונה של online poet
online poet
תמונה של suddenh
suddenh
תמונה של חוגי
חוגי
תמונה של yaelhar
yaelhar
18קוראים|גיל ממוצע42|44%נשים

על המבקרת

תמונה של נעמה 38

נעמה 38

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
93 ביקורות•5 נבחרות•1,373 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•פסיכולוגיה - כללי
תמונה של נעמה 38
נעמה 38
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות93
ביקורות נבחרות5
לייקים שקיבלה1,373
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת29ספרות מקורית10פסיכולוגיה - כללי3

דיון על הביקורת

3 תגובות
טופי
טופי•לפני 14 שנים

איזה יופי נעמה!!

עכשיו גמני מתגעגעת נראה שאקפוץ לביקור בית לראות מה שלום אורסולה...
אפרתי
אפרתי•לפני 14 שנים

ביקורת משעשעת ומקורית.

אנקה
אנקה•לפני 14 שנים

קצרה ולעניין ,נעמה. שאפו!

3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של נעמה 38

יארמה וקיילה

יארמה וקיילה

יצחק בשביס-זינגר

כמה חיכיתי לקרוא את הספר הזה, כמה זמן הוא ציפה לי על המדף כמו יין טוב שנשמר לאירוע מיוחד. והנה הגיע ראש השנה חג ומועד ולחיי נכנסת קיילה.
קיילה היא אחת הדמויות הטרגיות ביותר שיצא לי להכיר בעולם הספרות, מארקס והזונות העצובות שלו או האשה השבורה של דה - בובואר מתכתבות עם היגון שלה , אבל באנו לדבר פה על קיילה.
לפני כמה חודשים התאבדה בתלאביב זונה שלא נותר לה כלום בעולם מלבד היכולת למכור את גופה והיא החליטה לסיים את ייסוריה ולהמית את עצמה. גם קיילה זונה, אין לה טיפה של הערכה עצמית, אמון ביכולותיה או אפשרות ממשית לשנות לטובה את חייה ועדיין היא נאחזת בציפורניה בחיים הארורים שלה.
לעיתים זה הרגיש לי כמו לראות סרט טבע בנשיונאל ג'אוגרפיק על איילה נטרפת בידי להקת צבועים.

קיילה נכנסה לתעשיית הזנות בגיל 15. וניצלת לכאורה ממנה בעזרת בעלה יארמה גנב בטלן והומוסקסואל בארון, שמעדיף לסרסר באשתו בעוד היא נאחזת בצפורניה בתפקיד עקרת הבית החסודה כדי אולי לחפש לעצמה טיפת כבוד והתחלה חדשה.
די מהר צבוע חדש מופיע לנעוץ בה את שניו והיא נקלעת לזרועותיו של מקס שהוא גם סרסור גם אנס וגם פדופיל.
לשום אשה בוורשה של אותה תקופה אין סיכוי להינצל ממלתעותיו , אך הגורל משתעשע בקיילה ומעביר אותה לזרועות של בן הרב השכונתי העונה לשם בונם, בונם בשל גילו הצעיר מתנהג כמו גור צבועים ומחזיק אותה כמאהבת ומוציא ממנה כל טיפה של תקווה או שמחת חיים .
בשביס לא עושה הנחות, אין פה לטעמי טיפת רומנטיקה, העצבות של קיילה , הרוע המתחלף בטמטום של הגברים בחייה לא נותן לה מנוח לא בוורשה ובטח שלא בניו יורק .
מה שכו קיבלתי ובשפע היא מנה יפה של פסימיזם מפוכח בכל הנוגע לגורלן של נשים בתעשיית הזנות /קורבנות אונס ואלימות או סתם נשים מוחלשות במצוקה.
נתראה בשמחות.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•נעמה 38
אמא ומשמעות החיים

אמא ומשמעות החיים

ארווין ד' יאלום

אמא ומשמעות החיים. כותרת מעולה לא? השילוב בין ההזדמנות ללמוד מיאלום ולסגור את הפינה השחורה הזו עם אמא שלי. מי צריך יותר מזה באמצע החיים.
באורח פלא, או בתבונה האינסופית של הגאון הזה, גיליתי שיאלום ממש מכיר את אמא שלי אבל בעצם הוא תאר את אמא שלו.
עם אמא כזו קשה להתמודד אז בעיקר חולמים, ויאלום אספן ופרשן חלומות מהטובים ביותר שיש. בזכותם הוא משיג גישה לדלתות נעולות ברבדים הקבורים של מטופליו. החלומות ילוו אותו כמשרתים נאמנים לכל אורך הספר, אך את האמא קוברים דיי מהר לטובת התמודדות עם אחד הנושאים הכואבים ביותר שיש בטיפול נפשי והוא עבודת האבל.

התהליך מכונה לעיתים בשפה הטיפולית "עבודה " ,מכיוון שהוא מביא למבחן את יכולת האדם להתמודד עם מציאות חייו שהשתנתה, בין אם אותו אדם גוסס ממחלה או אבל על אדם אהוב שאיבד בנסיבות טרגיות. תוצאת המבחן תלויה רבות ברמת הבריאות הנפשית החיובית שיש לאותו מטופל.
יאלום מתאר את הדרכים בהם בחר ללוות את אותה עבודת אבל. במיוחד במקרים בהם האבל הפך ללא נורמטיבי. מקובל שתהליך נורמטיבי של אבל נמשך כשנה אך הוא יכול להמשך יותר ולהגיע אף לשלוש שנים. יאלום מספר על מקרים בהם העסוק בעיבוד האבל ובעיסוק קוגניטיבי ורגשי במת הפסיק להיות מועיל והיתה קיימת סכנה אמיתית כי אותם אבלים יוכלו אי פעם להיפרד רגשית מהאדם שאבד כדי לחזור לאיזון נפשי תקין.

יאלום מתאר את הליווי הטיפולי הנחוץ בכל שלב בעבודת האבל. בראשון- כשהאבל בשיאו, תפקיד המטפל הוא בעיקר להיות לצד האדם האבל, לתמוך בו ולפשר לו ככל שניתן להכיל את הכאב. הכלת הכאב אפשרית כשנותנים לאדם לבכות, לדבר על הנפטר, לכאוב את הכאב במלוא עוצמתו מבלי להיבהל מהביטויים הרגשיים. בלי לנסות לבלום או להסיט אותו מכאבו.
בשלב הבא, כשחלה רגיעה בעוצמה הרגשית המלווה את האבל – מטרת הטיפול היא לעזור לו להתארגן מחדש בחיי היום - יום ולחזור בהדרגה לשגרה. כאן העזרה יכולה להיות אקטיבית ויאלום אכן בא בדרישות מאותם מטופלים - כמו ארגון הבית, פינוי חפצים, התמיכה והחיזוק מתקשרים גם לשינויים הצפויים שמזרזים את תהליך הפרידה מהנפטר. למשל, לחזור לצאת לבילוי בלי להרגיש אשמה .
למרות כל הקשיים שהיו מייאשים אולי מטפלים אחרים, יאלום מצליח גם בשיאי החושך אליו הגיעו מטופליו, לאפשר לאבל מקום "בטוח", שבו יוכל לשתף את המטפל בעולמו הרגשי ולעבד את הקשר הנמשך עם הנפטר. לא פעם תוך ניתוח ועיבוד קשרים נוספים עם דמויות משמעותיות שהאדם איבד במהלך חייו.
המשותף לכל המקרים המתוארים בספר מלבד עבודה טיפולית עם חלומות, הוא היכולת להמשיך את הטיפול ואת הברית הטיפולית גם במקרי קיצון בהם בכל תחומי החיים בולטת איזושהי קריסה, התפרקות המלווה בתגובות אבל וטראומה אינטנסיביות, עם ההלם וההצפה של כאב עמוק.
היכולת של יאלום להביא אותם אחרי טיפול ממושך לחוף מבטחים המבטיח הפנמה של האובדן השליטה במצב תושג רק כאשר יבשיל הרגע בו יהיו , שזורים החיים עם המת בעולם הפנימי לצד החיים בעולם החיצוני בלעדיו.


לא קל לקרוא על אבל, למדתי בעבר על עבודת האבל באספקט הטיפולי, אבל איכשהו מצאתי את הדרך, לייצר איזו הפרעת קשב / הסחת דעת, מיהרתי לשים את חומר הלימוד ומטלות הקורס מאחורי. אבל יאלום ברגישות והתבונה האינסופית מעביר את המסר שלו לכל המטפלים והעוסקים בדבר.

המסר העולה מכוון לסביבה הקרובה ולסביבה הטיפולית והוא שיש לקבל ולכבד את השונות של האבלים. תפקיד הסביבה הטיפולית הוא לעזור לכל אדם ולכל למצוא את המודל והנוסחה המתאימים להם להתאבל. למרות הקושי לאפשר את ההזדמנות או הלגיטימציה להתאבל באופן גלוי, להרגיש חלש וניזקק. אך תוך ליווי וקבלת תמיכה מקצועית מתאימה. מקום בטוח שבו יוכל לדבר לבכות, להתגעגע, אל האדם שאבד מבלי שינסו לעצור אותו ומבלי שיפחדו מהרגשות החזקים שהוא מעלה.

ובדיוק שנגמר לכם האוויר במעבר מהיר, אולי כמחווה ל"בהמות" חתולו המיתולוגי של בולגקוב יאלום משתף אותנו בסיוט על חתול דעתן ונקמני במיוחד עם רפלקציה עצמית מרשימה. וכיצד טיפול פסיכולוגי ממוקד , מצליח להפשיר גם שלגים של כעס אצל חתולים.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•נעמה 38
עפר ותשוקה

עפר ותשוקה

יורם קניוק

בדמי ימייך

קניוק כותב מתוך אהבת ציון, מתוך געגוע וערגה לארץ ששינתה פניה.
חזות האנשים נתקשחה והיוהרה שסיגלנו לעצמינו גזרה עלינו גורל מתיש. יש רגעים בהם ארץ ישראל יפה בעיניו ויש רגעים בהם היא אכזרית. פני תושביה מבוצרים ומלומדי כאב והם חוזרים ובונים שוב ושוב ישובי "חומה ומגדל". אבל מצרפים להם מסעדות יוקרה, ערבי בידור לוועדי עובדים עם תשלומים אסטרונומים למפורסתמים למינהם, ונבחרי ציבור שמהדקים חגורות של אחרים.
כבר אז בעיניו הוא צפה בתושבי הארץ הזו לובשים חולצות וורודות, נוסעים מאה חמישים קמ"ש, בונים וקונים ומוכרים ומרמים וכועסים.

ירושלים של ספדי.

קניוק כותב על משה ספדי שהיה אחד מהארכיטקטים שנבחרו לבנות ולתכנן את ירושלים. הוא הוא כותב על ספדי ועל ירושלים מתוך אהבה גדולה וכמיהה . ארץ ישראל זורמת בדמו של ספדי במידה דומה של עפר ותשוקה כפי שהיא חיה וזורמת אצל קניוק. כל האנשים עליהם בחר לכתוב , דומים לו, בעלי אותה השקפת עולם ולכולם אין מקום ונחלה בישראל של שלהי חייו של קניוק.
ספדי האמין שנחוץ יחס ישיר בין ביתו של אדם לחלום שלו . יופיים של הבתים נובע על ידי שאיפות האנשים החיים בהם. אדם רוצה עץ, מרחב, מקדש פרטי וחברה. ביתו של אדם אנו פרק חתום אלא תהליך, סדר חדש לאנשים שיצאו מכפר קטן ומצאו עצמם בערים גדולות, גדולות מדי.
ספדי שאף שהרובע היהודי בעיר העתיקה , צריך להיות מקום בו גרים, מגדלים ילדים ולא מוזיאון לעבר. רחבת הכותל הייתה צריכה להיות מוקפת גם במוסדות חילוניים כמו בית משפט כדי שהחלל ייצג את כל העם.
תנועת העבודה
יופייה של ארץ ישראל הוליד פער ושחיתות המציפה את אדמתה, אנשים שקופים שאינם מתעניינים בחלוצי הארץ. אותם אנשים כבר אינם חיים בקיבוץ אלא בשכונות מלאות עשרות אלפי עמלים שאין להם די כסף לשים על השולחן לחם, סוכר ביצים וחלב.
כבר אז כשכול זה רק החל לבצבץ , היה צריך להתרחש חשבון נפש של תנועת השמאל, כבר אז הם היו לדברי קניוק ספוגים שומן רב מדי , והתפעמות עצמית מוגזמת.
קניוק השכיל לראות את חוסר היכולת של שר הנוסע לחו"ל על חשבונו של הפועל מהשכונות, לראות או להתעניין בעוני, הכעס והזעם שהחל מצטבר בקריית מלאכי, ירוחם ובעצם בשישים אחוז משטחה של ארץ ישראל.
השמאל כשל לראות איזו אש לכודה בתוך השנאה של אותם תושבי הפריפרייה הרואים כיצד נגמרו הסוכריות שזרקו להם בעוד שהאחרים התחלקו בנדל"ן ובאוצרות הטבע.
כבר אז, הקיבוצים נותרו עם חזון עשוק ושכונות העוני שקעו בניוון אכול ייאוש. בארץ בה אף אחד לא רוצה לבטח אותה בביטוח חיים.


שבטי ישראל

יש ביננו אנשים שונים ודיעות שנות, אבל כאשר פורצת הסכנה אנחנו מתגבשים למשפחה אחת. והמשפחה הזו שוב ושוב מחליטה להפוך את הייאוש להדר ולהמר על קלף אחד שוב ושוב, כי בדרך הזו אולי נזכה בכל או בלא- כלום.
את קניוק זה הפחיד, המשפחה אהובה עליו , אך שום עיר או ארץ אינה שווה את הדם הנשפך בשבילה. הוא קורא להלך בפיקחון בין סלידה ותועבה שפיתחנו לעצמנו כעם עברי של שלהי אושוויץ. לכל אחד מאיתנו יש דעה משלו לגבי איבת ערבים, לגבי השלום ולגבי דברים שעשינו. הדמוקרטיה שומרת עלינו בשארית כוחה כדי שיוכלו לחיות פה לדבר ולבקר את מי שהוא אתה ואתה הוא.
גם אז וגם היום, מלחמה תמיד תישאר דבר עיקש משולל לקח, מיותר ובלתי רצוי. אנחנו רוצים לנצח במלחמה שאין בה הגיון. אבל לניצחון אסור להיות , כפי שהיה בעבר הקרבה נשגבת שבשבילה מוכנים אנשים צעירים למות שוב ושוב על רקע צלילי דמגוגיה וסיסמאות המייצרות דור לוחמים חדש ספוג כבוד עוצמה והקרבה הכרחית.
הדור הבא של הלוחמים שלנו צריך לחיות עם זיכרונות נטולי דמגוגיה וראיית עתיד נטולת מניפולציות והדם צריך להישאר קדוש בתוך הורידים ולא ספוג ברגבי האדמה.

עפר ותשוקה
ספר של פוקנר. צרוב במילותיו של קניוק. שניהם סופרים שכל חייהם ניסו לספר אותו סיפור. האיש הקשור בכל עבותות אהבתו ויראתו לאדמה קשה וזועמת המהלכים בה בריות נשגבות ומסכנות שמהם ואליהם ברח כל ימיו.

ספר חובה? לא. מומלץ לקרוא? אם אתם מתגעגעים לקניוק ולדור הנפילים שכבר לא יהלכו פה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נעמה 38
האחוזה

האחוזה

יצחק בשביס-זינגר

סוף כל סוף הוליכו אותי דרכיי לספרו של בשביס "האחוזה". אם כבר מחפשים דיל טוב לחופשת הפסח. הקדשתי יותר זמן להבין ולעכל מה התהליך שעבר על בשביס בפרק הזמן בין בריאתו של קלמן גיבור האחוזה להרמן ומרעיו מספריו המאוחרים יותר.

בראשית ברא בשביס את קלמן.
קלמן יהודי טוב, שומר ומוקיר את המסורת אבל לא עילוי בתורה או קרוב לזה. מכיוון שיש לו חוש עסקי לא רע בכלל הוא נבחר להיות בעליו של ארמון יאמפולסקי לאחר שבעלי האחוזה סולק .
מה שמוזר הוא שיש לו אשה תקנית( לפי התקן) שעונה לשם זלדה וארבע בנות . בגיל ארבעים הצרה הכי גדולה שלו היא שהוא היהודי העשיר ביותר באיזור.

כל קוראיו המסורים של בשביס כבר יכולים לחוש בקצות אצבעותיהם שמשהו מוזר הולך פה..
אבל זכרו שבשביס כאן רק בתחילת דרכו מבחינת עיצוב הזהות הגברית בכתביו, ולכן הסממנים המאפיינים מופיעים כדמויות אורח, שמלוות את קלמן כברת דרך, נוגעות לא נוגעות , משאירות את חותמן ומתפוגגות לאופק לא ברור.
בשביס לא חוסך ברמזים, הדמויות עוסקות כל אחת בדרכה בתורת האבולוציה של דארווין , והצורך להתקדם למודל של עולם משכיל ומודרני נוסח פאריז ואירופה המערבית.
כנראה מתוך אהבת גויים עמוקה , הגברים הגויים הם הדרעקים האמיתיים והם חסרי הקסם או הבינה שיש לדמויות הגבריות היהודיות . גם הקידמה מבחינתם מתועלת ל אחוזי וודקה שערורייתים והשקפה זוגית פמינסטית כי מוצא נשותיהם מן הקוף, ימיי הביניים עברו אז אין טעם ללבוש שחור וצריך להפוך את פולניה להרים של זבל מלאכותי וארובות!הם גם הראשונים שמסגלים לעצמם את המנהג הבשביסי הכל כך מוכר לאסוף סביבם שלל מאהבות חלקן כמעט ילדות ולשקר לכולן.

אבולוציית הדמות הגברית /יהודית על פי בשביס מתחילה בקולגה עיסקית בשם ואלנברג שהצליח די טוב בזכות עצמו ואפילו וויתר על יהדותו על הדרך( אבל קלמן עוד לא מפותח מספיק להבין את הרמז שבשביס שותל לו וממשיך בחייו. ) הכסף קונה לקלמן חיים טובים , עיקר עניינו בשידוכים משובחים לבנותיו . ובדאגה ממה שלא ניתן למנוע – כלומר מהתהליך האבולוציוני שאותו יהיה חייב לעבור. אז כל מה שנותר לו לעשות הוא להמשיך למלמל ולהאנח" הסר שטן מלפנינו " בתקווה כי זה מה שיעצור את הרהורי החטא.
לכאורה נראה כי קלמן מצליח לא להיכשל , לא מתפתה למשרתות, בוחר בעל למופת לבתו הבכורה ויש האומרים אפילו קונה לעצמו מושב בגן עדן עם הממון שבכיסיו.

אבל אז הוא בוחר להכניס למשפחתו נער צעיר בשם עזריאל לעזריאל יש ניחוח רע של אפיקורסות , הוא תוהה לעצמו האם הקרפיון שנפרס לארוחת ערב שבת חש ייסורים באותה שעה. עזריאל גדל בתחושה בה עדיף לו ללמוד כיצד נברא העולם מאשר את כתבי הקודש . והוא חושק בנשים אחרות אבל שומר אמונים לבתו של קלמן לה הוא נשוי. וקלמן שלנו באדיבותו של בשביס לאן שולח אותו ? הרחק הרחק מעולם היהדות המסורתית ומסגנון חייו של קלמן ומשפחתו , לחיקו של שותפו העיסקי ואלנברג המומר כדי שיעלה אותו על הדרך המהירה לאן שקלמן כלכך חושש להגיע אליו.

לכאורה יוחנן חתנו השלישי חולק עם קלמן את אותה השקפת חיים . הוא עילוי בתורה , וזוכה להערצת החסידים ומשרה מבוקשת במארישנוב. הרי זה הפנטזיה הקלמנית בשיאה! לא משנה כי זה לא יעזור לו, יוחנן מתנגד לתואר זה כאילו הציעו לו לבלות את חייו להיות סגור בכלוב של דובים רעבים. ומעדיף להשחית את מירב זמנו בצלילה כפייתית במקווה .

אי אפשר שלא לשים לב לדפוס, קלמן דוחף במו ידיו כמעט את כל מי שבסביבתו לאורח חיים "שערורייתי" המפנה גב לסגנון חיים שבהם הוא מנסה להיאחז בצורה מעוררת רחמים.
כדי להסביר לאחרון המפקפקים כי המודל הגברי החדש כבר בדלת יחד עם בשורת הקידמה המערבית , אנו נתקלים בתיאור גסיסתו של הרבי הגדול ממארישנוב על ערש הדווי:" לפני האור היה חושך.סמאל קודם לבראשית... מי את ? נעמה? להתחתן איתך? איננו זיווג.."אומנם הרבי לא שורד את התוהו ובוהו שניגלה לו ומי באמת רוצה לגלות דקה לפני מותו שהשדים והחושך מחכים לו אחרי מאות שנות לימוד תורה ?

אבל בנקודה זו קלמן "הגולם" בוקע מסבך התנגדויותיו ומציג לנו את אשתו השניה קלרה. אם קלמן לא יהפוך לפרפר , אז לפחות יש לנו את קלרה . כן היא דמות נשית אבל , ראו איך בשביס מתאר אותה: " קלרה הצעירה המושכת ובעלת המוח הגברי". התאווה מנחמת אותו שגורלו נגזר משמיים לשאתה לאשה . ומכאן ואילך קלרה פורסת כנפיים גדולות ומציגה לעולם בצבעים עזים כיצד דמות הגבר של בשביס מתנהג , חושב וחושק.
וקלמן ? קלמן גולם מלא געגועים לזמנים קדומים.." בכל זאת, הרהר קלמן, היו גם חטאים. כיצד יתכן הדבר לא יכול להבין.."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נעמה 38
אי הארגמן

אי הארגמן

מיכאיל בולגקוב

בולגקוב חובש הפעם את הכובע השני שלו , כובע המחזאי אולי האהוב עליו ביותר. אי הארגמן הוא פרודיה ארוכה מדי ולעיתים מתבוססת בבוץ של עצמה, בתקופה בה עדיין לא ממש מומלץ לירוק על המנהיג הרוסי הקרוב למקום מגוריך ישר בפרצוף ( התקופה הזו מסתבר עדיין לא הגיעה עד עצם היום הזה).

העלילה ברמת המאקרו משעשעת ולא מחטיאה את מטרתה, נציג האליטות מגיע לאי הארגמן השוכן באיזו פריפרייה לפגוש את המקומיים המורכבים מאתיופים, אוכלוסיה של לבנים ועוד אוכלוסיה בעלי גוון בלתי מוגדר. למנהיג יש לפי מיטב המסורת וחוש ההומור האלוהי כנראה , שם מטופש עם ניחוח מוכר סיזי בוזי.
אם אמשיך לחתוך את עוגת הרבדים הבלתי נדלית של בולגקוב , נמצא פה רובד נוסף של קבוצת אירופאים המקיימים יחסי דיפלומטיה ומסחר עם אוסף פראים שבראשם עומד המנהיג סיזי בוזי . הגרמנים היו פה והתייאשו, אחר כך הצרפתים ואז הלורד התורני. כשאוכלוסיית הפראים תוססת עקב חוסר שביעות מהשלטון הנבחר, כל מי שהוא לא אתיופי מבקש להימלט להתגורר באירופה, אך לתהליכי הגירה יש הגיון משלהם ולא אלאה אתכם בפרטים המייגעים.

משום שבולגקוב רוצה להפוך את העלילה הזו לעוגת שכבות, אז יש פה עוד יציקה של תככי התיאטרון הרוסי. מי המממן , מי כותב את המחזה ומי קובע איך יציגו את דמותו של המנהיג על הבמה וישארו חיים למחרת בבוקר. אבל מכיוון שהרעיון הוא לכתוב פארודיה על חלטורה תיאטרלית הקורא לטעמי נופל בין הכיסאות. זאת מכיוון שבולגקוב כל כך התאמץ אז הוא כתב מחזה גרוע במיוחד ואז עטף אותו בשכבת פארודיה. וכל זאת על מנת להעביר את הקורא תהליך של צנזורה עצמית כדי למצוא חן בעיני המצנזר הרשמי, וכך הכותב מסרס את עצמו ומעלה מחזה מגוחך בעל ניחוח מזלזל מתוך כניעה לטעם הקהל ולמדיניות הצנזור.

אני באופן אישי סולדת מצפייה בקרבות מכל סוג שהוא, ובולגקוב פה הזכיר לי את כל הגאונים שרואים מיקרופון בכל תרחיש ציבורי כלשהו , ופתאום הם מצמיחים להם כנפיים של רד בול ועפים על עצמם והמיליה שלהם , כמה הם מתת האל לאנושות וכמה זמנם של האחרים קצוב והם לא שייכים וזה רק עניין של זמן שכל מי שהוא לא אני פשוט יתאדה מפה .
בלגקוב מנהל קרב בצורה של עוגה שמותירה לקוראיו טעם רע בפה. העלילה מסורבלת ועיסתית קצת, אין מערכת יחסים אמינה בין דמות נשית לגברית, בולגקוב מוסיף פה כל מיני חומרי גלם לא קשורים ולא אופה אותם עד הסוף ואז מנסה להאכיל את הקהל עוגה שאני חושדת שלא ניסה לטעום אותה בעצמו.

אבל ויש אבל , הסופר הזה גאוני . ולכן אסלח לו על הטעם הלא אפוי ואמשיך את חיי בפריפריה עם סיזי בוזי והר הגעש בו אנו חיים.

לפני 11 שנים•נעמה 38
סיפורן של הקורטיזנות

סיפורן של הקורטיזנות

סוזן גריפין

ספר שישב לי על השולחן יותר מחודשיים עד שהתיישבתי לכתוב עליו, הספר הזה זמזם לי באוזן לא להתעלם , יותר נכון הוא זמזם לי קטעים נבחרים משיר של אפרת גוש בשם "קרב איגרוף" אבל אני עוד אחזור לקטע הרלוונטי לספר בסוף הסקירה .

ספר על קורטיזאנות. שכולו נסיון ראוי לעצב נרטיב חדש למגזר שלם של נשים שגודלו להסתמך על היכולות שלהן וכל מה שאלוהים העניק להן כדי לזכות בבטחון פיננסי והזדמנות להמלט מחיי עוני ודיכוי.
אלו נשים שהצליחו לצבור כוח והשכלה בתקופה שחלק ניכר מהמגדר עסקו בעבודות שחורות כמשרתות ומנקות או בילו את כל חייהן כרכוש של אביהן ובעליהן.

להבדיל ממעמדן הבעייתי כיום , בין המאות ה16- 18 באירופה נשים אלו הצליחו להגיע להישגים נאים ביותר כבעלות השפעה ניכרת בתחום הפוליטיקה , ניהול עסקים וצבירת רכוש נדל"ני ברחבי אירופה., לדוגמא את יחסי הציבור למרסל פרוסט ניהלה העלמה לור היימן שקישרה אותו לאנשים הנכונים בזמן הנכון.
לואי החמש- עשרה אף הוא בחר להתייעץ ברוב חוכמתו עם מאדם פומפדור בענייני פולטיקה ויחסי חוץ. נשמע מעשה חכם יתר מלהחזיק את שולה זקן או את הקיסרית המשוגעת מקיסריה לא??

ז'ון מוריס כותב בספרו "העולם של וונציה" שבסוף המאה ה- 16. היו 2900 אצילות ו11600
קורטיזאנות בעיר. כנראה שהן ידעו מה הן עושות ואם כך הדבר נשאלת השאלה , למה הן זכו לתואר המפוקפק זונות צמרת,
למרות שהן לא חיו בבתי בושת, אלא בזוגיות אלטרנטיבית בדירות פאר או טירות עצומות עם גברים בעלי הון והשפעה ומעמדן היה במרבית המקרים זהה לנשים נשואות.

רגע, יכול להיות בגלל שהן לקחו לעצמן חופש ועצמאות מינית??? האם בגלל זה הן מוכתרות כזונות? האם זה התואר שתקבל אשה שעומדת על רצונותיה האישיים לעצב את חייה בדרך עצמאית ונועזת כשמליוני נשים אחרות מדוכאות עד עפר?
נכון את המשאבים הכספיים הן קיבלו מבני זוגן אך הטיבו לנהל ולהגדיל את הונן הרבה אחרי שמערכת היחסים הסתיימה או במקביל להונו של הגבר.
אולי היתה להן אז אופציה אחרת להשיג משאבים כספיים, כאשר כל המשאבים מרוכזים באותה תקופה אצל הגברים? לא הא.. אז מה פה הבעיה תסבירו לי?

עכשיו בואו תעשו איתי קפיצה להווה, אני יכולה לספור בחברה הישראלית אי אלו נשים שחיות להן עם גברים אמידים, והן דמויות בולטות בתקשורת , בבידור בדוגמנות מה לא.
פה יש לי בעיה קטנה, אני חוששת שחלק מן הנשים יפות האלו גודלו להתבסס ולמכור את היופי שלהן כדי להשען כלכלית ו"לתפוס בעל עשיר" . אם הן נשארות ברמת הצעצוע זו תופעה מעצבנת אחרי עשרות שנים של מאבק פמינסטי מתמשך. אבל אם ניקח לדוגמא אשה מסוימת שעלתה לארץ בחוסר כל וחיה לה כיום עם אוליגרך , המאפשר לה לנהל עסקים ולהתפתח כאשה עצמאית וחביבה למדיי ( לחלוטין לא בבון) אז בואו נחסוך ממנה תארים מפוקפקים ומתנשאים , נזכור שהיא שייכת כנראה לזן הקורטיזאנות ונברך אותה בברכת הדרך YOU GO GIRL.
או כמו שאפרת גוש מטיבה לנסח: .
"בכל כוחך...
תצחקי, תשאגי, תפגעי
תפצעי, תתלשי, תדפקי
שלא תשתקי לעולם יותר עוד.
תילחמי, תהלמי, תצעקי,
תשגעי, תדרשי, תכבשי
שלא תתביישי לעולם יותר עוד."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נעמה 38
כשניטשה בכה

כשניטשה בכה

ארווין ד' יאלום

שני ענקי דור נפגשים על מנת לסייע זה לזה. ברוייר רופא מחונן וככל הנראה אבי אבות הריפוי בדיבור , או כפי שהוא מכונה כיום פסיכואנליזה ובימים ההם באוסטרית עממית ניקוי ארובות.
מכיוון שפסיכואנליזה נחשבה אז כרעיון חסר תקדים ותועלת שותפו הנאמן של ברויר הוא עוזרו הנאמן (פיליאס פוג הוינאי) הידוע כזיגי או כפי שקהל קוראיו הנאמן של יאלום מכיר אותו פשוט כפרויד, רק שאז ברויר לא יודע שהוא גם על סיפה של מהפכה היסטורית בתולדות הטיפול באנשים וגם מטפח את פרויד כעוזרו הנאמן.

וכך אל סף דלתו של של ברוייר מובל במניפולציות נשיות משובחות גאון נוסף הפילוסוף פרידריך ניטשה. המאמין כי המוטו "דע את עצמך" היא תכלית בפני עצמה. ומבלה את חייו כמסע מייסר של ביקורת עצמית נטולת פשרות שהתבטאה מן הסתם במיגרנות מזעזעות.

שני הגברים מתחילים לדבר את עצמם כמעט עד מוות, הם מביטים ארוכות בתהום רק כדי לגלות כפי שניטשה יודע שהתהום מביטה בהם חזרה. ולא רק ניטשה בוכה שניהם בוכים , על כל מה שדפוק בימים ההם ובזמן הזה.
ברוייר בוכה כי הוא במשבר גיל ה40, נמאס לו מאשתו, נמאס לו לערוך ניסויים קלינים ביונים, והוא חושק במטופלת צעירה, רק שאין לו את האומץ להעז והוא מסתפק במזמוזים רפואיים.
גם ניטשה בוכה בעודו חושב ( אבל באמת) מחשבות ברומו של עולם, על אמת, מוסר וחינוך מגיעה אותה עלמה יפיפיה ומלמדת אותו מה זאת אהבה אבל מהסוג הרע של המתרס והשאירה אותו שבור לב ומיואש.
אבל מכיוון שהבחור גאון הוא מבלה את שארית זמנו בלחשוב על עוד 100 סיבות אחרות למה החיים שלו לא שווים פרוטה הוא מוצא את הנחמה הגדולה באופציית ההתאבדות..

אין פה עזרה ממשית לאף אחד מהצדדים, ההצלחה משקרת לשניהם, ברוייר אישיות מבריקה בזכות עצמה , מוצא את הדרך שלו להמשיך את חייו בהשראת שיחותיו עם ניטשה .
אני כקוראת חשתי שקיבלתי שחרור משיעורי טיפול של יאלום ונשארתי לקרוא ספר בספריה . וניטשה המסכן שלנו שכלכך אוהב נשים ( " בבואך אל האשה הבא את השוט") בוכה כי גם אלוהים אין לו , והייאוש שידיעה זו העניקה לו טלטל את עולמו עד קץ חייו. ומה על התקווה? היא התגלמות הרוע כי היא רק מאריכה את ייסוריו.
כבר בטיפול הראשון הטיפול הפסיכואנליטי מקרטע אפעס , נקודת המוצא היתה ותמיד תהייה בין השאר הרצון להיות טובים יותר, לסלק את השעמום , לזכות בהערכה עצומה גם מצדם של מי שלא מעניינים אותנו בכלל, לזכות ולכבוש בסערה את לב האשה שכבשה אותם ולהיות מסוגלים לא לרצות דבר מכל מה שהוזכר פה. ולכן לטעמי זה מסע של מילים, ( או משחק של דמעות אם תרצו) מסע עם נופים מעוררי השרה אבל ניטשה כבר כתב את הסוף:" כל פילוסופית חיים של בן אדם מסתירה פילוסופיית חיים אחרת, כל דעה היא מקום מחבוא, כל מילה עוטה מסכה."

לפני 11 שנים•נעמה 38
אובלומוב

אובלומוב

איבן גונצ'רוב

אוי אני בבעיה רצינית. על הספר הזה כתבו סקירות מספר אנשים שדעתם חשובה בעיני במידה כזו שהמלצה שלהם שולחת אותי כמו זומבי מוכה ירח לקרוא במלוא תשומת ליבי כל ספר שימליצו עליו בחום.

והנה הגעתי בנחישות לספריה, וביקשתי שיביאו לי את אובלומוב. ואז שתיקה , 3 הקשישות החביבות נועצות בי מבט חצי מתרשם לטובה, חצי מובך והאמיצה שבינהן שואלת אותי בהתנשאות : אובלומה? ואני בהתנשאות מהולה בשמחה לאיד, אובלומוב זו קלאסיקה רוסית מהמעלה הראשונה. זה גרם להן לשבור שיא בחיפוש ולאתר לי את הספר תוך דקה ורבע במדף שכוח אל.

די מהר הבנתי שלא רק הספרניות שלי מעבירות את זמנן במצב רדום אלא גם יש משהו רדום מאוד בממלכת אובלומובקה.
אובלומוב גיבורינו הוא צמח יקר ונדיר, אבל עדיין צמח והאובלומוביות הזו דבקה בי כמו קורי עכביש עבשים המבקשים לכסות כל חלקה טובה של אש הבוערת בי. כאילו הייתי דיירת בבית שהזמן חדל מלבקר בו.

כן ב2014 כולם רצים כמו סוסים באמוק , כן הכול אצלנו הפך להיות אינסנטנט כמו שאומר אישי היקר, כן אנחנו מביטים בחיים דרך מסך הסמארטפון שלנו אבל, האובלומוביות המשתקת הזו המתהלכת על סיפה של שקיעה בקומה לא בריאה לאנשים!! עזבו לא בריא זה מפחיד.

גונצ'רוב לא התעלם מהמימד המשתק והחולני באובלומוביות, הרי הוא ברא את שטולץ הגרמני רק כדי לגרור את אובלומוב בכל דרך אפשרית מקוריו המשתקים . שטולץ לדעתי מייצג אותנו הקוראים, הוא עסוק בצד החומרי של החיים בצבירת הון ועשייה חברתית ותרבותית כדי לקטוף את מה שאנו מגדירים כמנעמי החיים.
אם כך אובלומוב לעומתו , מה הוא מייצג? האם זו אסקפסטיות חיננית ?האם אובלומוב הוא מודל כיצד לשבור את הכלים ולא משחקים? לדעתי לא. האווירה בספר ספוגת שיתוק וריפיון, איש אינו נוקט יוזמה, לפתוח מכתב לוקח להם שבוע מהחשש שטיבו האמיתי של רצון האדם ישפך להם מתוך דפי המכתב.

אין בי כעס או בוז לאובלומוב, רק חמלה לבן אדם טוב, אבל גם בטלן ביש מזל , שלרגע אחד לא יכול לשרוד מחוץ לדפי הספר . כפי ששישקין סיכם באופן מבריק אובלומוב הוא האיש שהתאבד באמצעות ספה..

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נעמה 38
עושה הנפלאות מלובלין

עושה הנפלאות מלובלין

יצחק בשביס-זינגר

יאשה מאזור עושה הנפלאות מלובלין , מתיימר להיות קוסם. הוא מעולה בפריצת מנעולים, להטוטי קלפים וההתמחות הכי מרשימה שלו לכאורה היא הליכה על חבל מתוח. על סמך העלילה ולפי שיעורי ההצלחה שלו הגאון עושה זאת בעיניים עצומות ואם זה לא מספיק הוא גם מתיימר לקפצץ על החבל .
טוב פה טמונה הבעיה, בשביס לא תומך נסיון זה בשום עדות מעוררת רושם , בפועל הרושם הנוצר הוא של שלימזל (כנראה יפה מראה וחביב על הנשים), אבל בטח לא גרויסע מציעה בעולם ההקסמים. הודיני הוא לא .
יש לומר כי, יאשה למד דבר אחד או שניים במהלך חייו, ופרש לעצמו מתחת לחבל הדק שהוא בעצם סגנון חייו מספר לא מועט של רשתות בטחון .פעם היו שם שש , מה שתרם רבות לבטחונו כעושה נפלאות, בעת התרחשות העלילה פרושות לו רק 3.1רשתות.
מי שלא בקיא מוטיבים של בשביס, בשלשות מגיעות רק נשים ואכן כל רשת שיאשה מתח לו מתחת לחבל הדק והבלוי , היא בעצם בת זוג . ואני מקווה שיסכימו איתי הקוראים , כאשר בונים על אשה שתהייה אחת משלוש רשתות , מה הפלא שברשתות של יאשה יש יותר חורים מרשת .
כמובן שכל נשותיו מודעות לקיומן של נשים אחרות חשובות יותר בחייו רק כפי שכבר ציינתי לכל אשה יש חור או פגם משמעותי המונע ממנה להיות האחת בחייו.
אשתו אסתר נאמנה ומפרנסת חרוצה רק שהיא עקרה. המאהבת המופלאה שלו אמיליה משאת חלומותיו היא שיאנית החורים לדעתי, היא רק רוצה שיתחתן איתה יעשה לה ילד יקנה לה בית באיטליה אה ושיתנצר אם הוא רוצה סקס מתישהו על הדרך. מאגדה הרשת השלשית היא שוליית הקוסם , היפייפיה הזו שעומדת בבגדים מינימלים לצד הקוסם מכירים? אז במקרה של יאשה היא אנורקטית שופעת חטטים , אבל היי אמא שלה בשלנית מעולה . וכסייד קיק (3.1 זוכרים?) בצד על הגבעה עומדת פילגש עגונה שיאשה מסייע לה להגיע לעיר הגדולה ויבוא יום בו היא תצליח ביג טיים , אולי בגלל שהיא זו שנתנה זינוק בעיניים פקוחות ונחתה לא רע בכלל.
דרך אגב ההישג הכי גדול של יאשה בחלק הראשון בעלילה הוא טביעת המושג:
Haven’t the Jewish People Suffered Enough? או בגרסתו המקורית:
"איני מתכוון לעשות שותפות איתם הם שרפו די יהודים בספרד" (וזאת בתגובה על התור להסתפר.) " זה אסוני.." כך הוא מסכם את החוויה.

עכשיו כל הפארסה הזו מובילה לתוצאה שדיבורים לחוד ומעשים לחוד . כל העלילה היא בעצם סדרת קפיצות כושלות של יאשה מחבלי חייו והתרסקויות מפוארות בקרעים והחורים הנפערים חדשות לבקרים , ברשתותיו העייפות והפגועות. כל נפילה כזו זורקת אותו אל תחתיות השאול לתהומות חייו עד שהגיעה הנפילה שבה כנראה בשביס ריחם על הבחור כי הוא החשיך לו את המסך. אחרי ההתרסקות המופארת ביותר ממנה כבר אפשר לקפל את החבל סופית דקה לפני שיהפוך לחבל תלייה .
בשביס רוקם באיפלוג רשת בטחון בטכנולוגיות של סיעתא דשמייע וספרות ההלכה היהודית , ועוטף אותה סביב יאשה המרוסק כמו רשת קורי עכביש .אולי בתקווה שאם יאשה יהיה קשור בחבל הוא יחסוך מכולנו את הקפצוץ הבא .
לסיום בחרתי לשתף בשיר של דודו טסה שרץ לי בראש כשניסיתי להבין מה עובר על יאשה
בסוף מתרגלים להכל

מילים: דודו טסה וטלי כץ

עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה
דירת חדר בפינה של הפינה
אני לא יכול להיפגע
נשבר לי הזין לאסוף נשים פצועות בסוף הלילה

עדיף הטירוף, השיגעון, רק לא הפחד הוא גומר אותי
דירת חדר בפינה של הפינה
אני לא יכול להירגע
נשאר קצת אוויר לסיבוב אחרון
ואני לא רואה איך אני יוצא מזה
איך אני הופך את זה לאהבה
עדיף הטירוף, השיגעון, רק לא הפחד, הוא גומר אותי
כוסות ריקות, דמעות זולות
מלך, בלייצר חיים
חזרתי מציד, כתמי הדם נעלמים עם בוא השמש
נורא, כמה זה נורא
בסוף מתרגלים להכל

לפני 11 שנים•נעמה 38

ביקורות נוספות על "מאה שנים של בדידות "

מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

אקדים ואומר שזה לא הוא, זו בוודאי אני. יותר מזה, אם לא בפני האב ניקונור, אז בפניכם אתוודע על חטאיי – אני וגרסייה מארקס כנראה לא נועדנו האחד לשנייה. לחוויית הקריאה הזו אני קוראת תסמונת מאיר שלו. בשני המקרים התוצאה הייתה זהה: ספר אחד שאהבתי, לכל היתר לא התחברתי ואפילו עזבתי באמצע.

השפה בהחלט יפה ועשירה, הדימויים וקריצות פוליטיות נהדרים, השנינות ואף הציניות לא תסולא בפז ועדיין הספר פשוט לא הזיז לי. לא הצלחתי להתחבר לשום דמות, לאלמנטים של פנטזיה, מרוב עצים לא הצלחתי לראות את היער. כל החוסה ארקדיו ואורליאנו נהפכו במוחי לעיסה אחת גדולה. לא הצלחתי לעקוב אחר הקשרים הרומנטיים, אחר הצאצאים החוקיים והבלתי חוקיים ומרוב ייאוש, ניסיתי למספר אותם. חשבתי שהצלחתי, אבל אז מארקס עצמו התחיל למספר, מהאמצע, ואז חוסה שלישי שלי הפך לחוסה ארדיו השני שלו ומהסבך הזה כבר לא הצלחתי לצאת.

אהבתי את "הכרוניקה של מוות ידוע מראש", אולי מכיוון שזו נובלה קצרה וטווח הריכוז הנדרש לקריאתו צר יותר. תמיד אפשר להאשים הפרעות קשב וריכוז (יש לי תעודה, מותר לי) ולפנות לקלאסיקות אחרות.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

דעה לא פופולרית (ברמה בינלאומית, כנראה) -
ספר גרוע. ממש.
למה הוא גרוע? מכיוון שאין בו שום חוט עמוק ששוזר את העלילה. ספר טוב הוא ספר שיש בו איזושהי חוקיות פנימית, גם אם אתה לא ממש מבין אותה עד סוף הספר, אבל אתה מרגיש אותה. זה יכול להיות ספר ילדים, או רומן של טולסטוי. אבל יש חוקיות פנימית לספר - על פי מה שקובע הסופר. איך מרגישים את זה? אם במהלך הקריאה יש שלב של מתח, של ציפייה - מה יקרה? האם זה יתרחש כמו שאני חושב, או שתהיה איזו התפתחות שלא צפיתי?
בדרך כלל, לוקח קצת זמן עד שנכנסים לעניינים. זה יכול להיות עמוד בספר ילדים, או 50 עמודים ברומן של בלזק. סבבה. אבל מתישהו, זה אמור לקרות. ואם זה לא קורה - אז הסיפור הוא להטוטנות מילולית חסרת משמעות.
מאה שנים של בדידות הוא תיאור מדוייק של חווית הקריאה: נמשך כמו מאה שנה, בציפייה למשהו שיקרה בסיפור, שיתן איזו משמעות או פשר לגבב התיאורים הפסיכוטיים, שגם אם הם משובצים פה ושם בהברקות כאלה ואחרות, עם תיאורים משעשעיים כאלה ואחרים - עדיין, אין בהם דבר. אם היו תולשים מתוך הספר 100 עמודים, לא הייתי שם לב להבדל.
ניסיתי להבין מה כל כך מדהים, מיוחד, סוחף, מופלא בספר המטופש, המשמים, וחסר התוכן הזה. לא מצאתי.
אם למישהו יש הסבר ברור - אשמח לשמוע. עד אז - עשו לעצמכם טובה, ופשוט התרחקו מספרים 'שחייבים לקרוא'.

לפני שנתיים•
★★★★★
•אריאל
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

מתי שהוא במהלך קריאת ספר מיוחד זה, נזכרתי בשורה "דגים עפים, ציפורים שוחות. חוקי הטבע אובדי-עצות" מן השיר החמוד של להקת כוורת "ככה היא באמצע" (קישור להלן).
http://www.youtube.com/watch?v=FWqaA-BiMbU&feature=related

ומדוע נזכרתי בשורה זו? משום שב"מאה שנים של בדידות" מרקס נותן דרור לדמיונו העשיר והנפלא. הספר מתאר את קורותיה של משפחת המייסדים של עיירה דמיונית בשם מקונדו. אין מה לומר – משפחה שכזאת. כמו שאמרה אורסולה, הסבתא רבא-רבא אשר המוות התמהמה מלהביאה לממלכתו, "כאלה הם כולם…משוגעים מלידה". והיא צודקת.

קחו, למשל, את חוסה ארקדיו בואנדיה, בעלה של אורסולה ומייסדה של מקונדו. אחד השיגעונות שלו היה העיסוק באלכימיה. לאחר שהפעיל לחץ פיסי מתון על אורסולה, הוא קיבל את הסכמתה להשתמש במטבעות הזהב שלה לשם ניסיונות האלכימיה שלו: "אז הטיל חוזה ארקדיו שלושים מטבעות [זהב] בסיר והתיכם בנסורת-נחושת, באופירמנט, בגפרית ובבדיל. הוא הרתיח את כל אלה על האש בסיר של שמן-קיק, עד שקיבל סירופ סמיך ומסריח, שדמה יותר לשזף-סוכר זול ולאו דווקא לזהב המפואר. בתהליכי זיקוק נואשים ורבי-סיכון, ועל ידי התכה בשבע המתכות של כוכבי-הלכת, ערבול בכספית אטומה ובחומצה גפריתית מקפריסין, ושוב בישול בשומן-חזיר מחוסר שמן-של-צנון, על ידי כל אלה נהפכה ירושתה של אורסולה לקותל-חזיר מפוחם, ולא היה אפשר להפרידו מקרקעית הסיר."

כפי שיכולתם להתרשם מן הציטוט לעיל, למרות שמדובר בספר רציני הנחשב להישג ספרותי גדול (ואולי דווקא משום כך?), יש בספר גם סיטואציות ותיאורים מצחיקים להפליא. "מאה שנים של בדידות" מתאר את ההיסטוריה בת-החלוף של העיירה הדמיונית מקונדו ושל משפחת מייסדיה (בת-החלוף אף היא). זהו פסיפס יוצא דופן של מעשיות, פנטסיה ותיאורים ריאליסטיים השואבים מן התרבות וההיסטוריה של קולומביה בפרט, ודרום-אמריקה בכלל. דמיונו של מארקס ממציא לנו גשם של פרחים היורד מייד עם מותו של חוזה ארקדיו בואנדיה; ואת דמותו של המוות המופיע בפני אמראנטה "…בדמות אישה ארוכת שיער לבושה בכחול" ופוקד עליה לסרוג את תכריכיה שלה; וגשם היורד כמעט חמש שנים ברציפות; ותינוק הנולד עם זנב חזיר; ועוד, ועוד.

בני משפחת בואנדיה המיתולוגית הם לא רק אינדיבידואלים – הם גם אבות טיפוס (ו"אמות טיפוס", אם תרצו). וכך מופיעים בעלילה "ארקדיו"-ים ו"אאורליאנו"-ים ו"אורסול"-ות מדי דור, המהווים וריאציות על אבות טיפוס אנושיים/מיתולוגיים אלו. המשותף לבני המשפחה הוא שבסופו של דבר הווייתם מצטמצמת לאידיאה פיקס שלהם ו/או לזכרונותיהם, והם מסתגרים מתוך השלמה, ואף מתוך רצון, בבדידותם. כך, "הקולונל אאורליאנו בואנדיה… הבין שסוד השיבה הטובה אינו אלא חוזה מכובד עם הבדידות". ואילו "רבקה… הייתה זקוקה להרבה שנות סבל ועוני כדי לקנות את זכויות הבדידות, ולא הייתה מוכנה לוותר עליהן תמורת זקנה מוטרדת בקסמיה הכוזבים של החמלה". וכן הלאה, וכן הלאה.

קראתי את הספר בראשונה לפני שנים רבות (עמוק בתוך המילניום הקודם) והחלטתי לקראו שוב משום שלא זכרתי אותו כמעט. בתום הקריאה ניסיתי להגדיר לעצמי מהי בעצם מהותו של ספר זה: האם זוהי אלגוריה? האם זוהי היסטוריה פנטסטית מקוצרת של קולומביה? יש תיאורטיקנים של הספרות הטוענים כי ספר זה ייסד סוגה ספרותית הקרויה "הריאליזם המאגי". אולי. אבל, בעצם, אין חובה להגדיר, די לקרוא וליהנות.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עולם
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

אחד הספרים הכי יפים שנכתבו אי-פעם. הגעתי לעמוד האחרון לא מוכן לסיים את המסע הזה, את תיעוד שושלת בואנדיה, והשורות האחרונות מחצו לי את הלב.
אין לי מילים לתאר כמה יפהפה הספר הזה, בכתיבה הייחודית והקסומה, בדמויות המדהימות שבחלקן התאהבתי לחלוטין ואחרות לא יכולתי לסבול, בכל האלמנטים הפואטיים והעל-טבעיים הקסומים שכאילו צבעו את המציאות האפרורית של מקונדו. אני לא אתיימר להצליח לתאר את הרגשות שעברו עליי, במיוחד לקראת הסוף, במהלך הקריאה. הרגשתי כל חלקיק בגוף שלי מזדהה עם כאב שושלת בואנדיה, היו כמה פעמים במהלך הקריאה שהרגשתי שאני מגיע למעין שיא של התרגשות, שכל כולי מתמסר לעלילה ולדמויות. על כל העצב והשמחה ששזורים בספר הזה בכזו גאונות, על התקוות והכשלונות והבדידות המנסרת.
וכמה התאהבתי באווירה הפנטסטית של העולם, בפרפרים הצהובים של מאוריסיו בבילוניה, בגשם הפרחים של חוסה ארקדיו בואנדיה, בחוט הדם, בחכמתו של מלקיאדס ותעלולי הצוענים, בדימויים הגאוניים של גבריאל גארסיה מארקס דרכם הוא מיטיב לתאר בצורה כזו מדהימה ומדויקת קשרים ומערכות יחסים.
אני אתוודה שבהתחלה חשבתי לוותר על הספר, מאה עמודים לתוכו הרגשתי ריחוק, הכתיבה לא זרמה לי, הרגיש לי כאילו אני קורא משהו זר וסתום. כמה שאני שמח שהמשכתי, שנסחפתי אל תוך הסיפור המדהים הזה. אני חושב שהקטע בו באמת הבנתי שאני אוהב את הספר הזה הוא כשדמות מנסה לבצע ניסיון התאבדות בצורה כל כך פואטית ועצובה שהרגשתי את העצב גואה בי. ממש ככה.
אני עוד מהופנט מהסוף, מהתחושות שהספר מותיר. אני רק יכול להגיד, באמת ובתמים, שזה אחד הספרים הכי יפים שקראתי מעודי, ושאני סמוך ובטוח שזה ודאי אחד הספרים היפים שנכתבו.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•בלדין
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

מבריק. דורש סבלנות אבל נבנה בתבונה ובכישרון שקשה לתאר. הרבה מאוד קווי עלילה והרבה נקודות מורכבות שמתחברות יחד בסופו של דבר. זה לא ספר 'קל' אבל שכרו בצדו. כנראה מהטובים שקראתי.

לפני שנתיים•
★★★★★
•Altron
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

מה עוד לא נאמר על הספר הזה שהוא אחד מששת הספרים הנבחרים האהובים ביותר על קוראי ספריה לעם? :)
זהו אכן, ספר נפלא, עשיר, מלא בצבעים ויופי, פנטסטי וריאליסטי (סביר להניח שהוא הספר המפורסם ביותר שנכתב בז'אנר ה"ריאליזם המאגי"), כ"כ עשיר שלא תמיד פשוט לזכור את הקישורים המשפחתיים הסבוכים והיחסים בין גלריית הדמויות הססגונית שנפרשת בו ולשם כך הטבלה המופיעה בסופו מקלה מאוד על ההתמצאות (אני אף הוספתי בעפרון כמה תיאורים לכל דמות המופיעה בעץ על מנת שאוכל לזכור אותה טוב יותר, אם כי כפי שאראה בהמשך חלקן נחרתות בזכרון בגלל כמה מאפיינים ייחודיים ומקסימים).

יש ברומן זה הרבה רבדים עד שאני חושבת שלא ניתן לחשוף את כולם או את רובם בקריאה ראשונה מבלי לקרוא קצת על ההיסטוריה של קולומביה (כך למשל גיליתי ששמה של פרננדה, הקתולית האדוקה עד כדי גיחוך, הדמות היחידה המוצגת ברומן כשלילית לגמרי מהבחינה הזו שלא מאירים שום נקודת זכות באופייה, מרמז למלך פרננדו השני מספרד שכבש את קולומביה ב-1499 ושכונה גם "הקתולי". רמזים נוספים לכך ניתן למצוא בגינוני המלכות שהיא מאמצת לעצמה ובאובססיה החולנית שלה לזהב, עד שלבסוף סיר הלילה שלה אף הוא מצופה זהב...מאידך, ישנה אורסולה, האם הגדולה של הרומן, שמשמעות שמה הוא "הדובה הקטנה", הלוא היא אותה קבוצת כוכבים שמשגיחה ביד חזקה ובחוכמת חיים גדולה על כל הדמויות ברומן, ממש כאותה דובה קטנה המשגיחה מלמעלה).

בעבורי זו היתה התנסות ראשונה עם ז'אנר הריאליזם המאגי והאפקט שלו על הקורא פשוט הפעים אותי - בתור קוראת שנחשפה כמעט אך ורק לספרות ריאליסטית, לראשונה "נדרשתי" לנוע בין אפשרויות (ריאלית לפנטסטית) מבלי יכולת להכריע עד שלבסוף נאלצתי "להרפות" ופשוט להינות מבלי להחליט...אני חושבת שיש בכך אלמנט של שחרור מקבעון מחשבתי שמאפיין קוראים רבים כשהם ניגשים לקרוא ספר או בכלל כשהם ניגשים ליצירת אמנות. מהבחינה הזו, ספרים כגון "מאה שנים של בדידות" ו"המשפט" של קפקא שגם בהם חשתי אפקט דומה וחוסר יכולת להכריע האם מדובר פה בחלום או במציאות, חשפו אותי לעוד סוג של חווית קריאה מהנה - כזו שמבקשת מהקורא פשוט להיכנס לעולם הלא כ"כ מובן של הספר שלפניו ולחשוב על הדברים שהוא חושב שהוא מכיר ויודע קצת אחרת, כלומר מחוץ לקופסא (אחת הדוגמאות המרהיבות לכך מוצגת כבר בפתיחת הספר כשמסופר על התגליות המדעיות המרהיבות שבפניהם ניצבים תושבי מקונדו ההמומים - ביניהן קרח וזכוכית מגדלת ואותן תגליות מתוארות מבעד לעיניהם ההמומות. חויה שסטודנטים לספרות מכירים בתור "הזרה" - הפיכת המוכר לזר והאפקט הוא כאמור רענון חושתי ותפיסתי) :)
אותו השחרור מהקבעון התודעתי הוא גם מטרה בפני עצמה (מטרה פוליטית, יש לציין) כפי שניתן ללמוד מנאומו של מארקס בטקס שבו הוענק לו פרס הנובל לספרות בשנת 1982 ושאותו ניתן לקרוא פה (וגם להאזין לו):
http://nobelprize.org/nobel_prizes/literature/laureates/1982/marquez-lecture.html

אבל כאמור, כל הרובד הפוליטי שיש בספר אולי מורגש קמעה, באינסטינקט (כך למשל כשקוראים על שביתת פועלי מפעל הבננות האמריקאי המוקם במקונדו) אבל לא יכול להיות מובן לקורא אלמלא הוא מתמצא קצת בהיסטוריה ובתרבות של קולומביה. בכל אופן, גם מי שאינו מכיר את הפן הזה ימצא הנאה גדולה בספר וברובד הפנטסטי והתיאורי המרהיב שלו (תמונות מתוכו נחרתו בזכרוני, כמו דמותו של מאוריסיו בבילונה שבכל מקום שהוא מופיע מלווה אותה להקת פרפרים צהובים, או חוט הדם המוביל מביתו של אחד הבנים בסיפור אל ביתה של אורסולה, אמו, וכך נודע לה על מותו).

הערה אחרונה ואישית: אני מצטערת שקראתי את הספר לראשונה רק לאחרונה שכן יש לי תחושה שבתור נערה הייתי מתפעמת ממנו הרבה יותר - מהעושר, מהפנטסיה, מהתיאורים הציוריים (אך הלא מטרחנים, יש לציין...) וכו'. סביר להניח שאקרא אותו שוב מתי שהוא כי יש בו קטעים יפהפיים וחכמים (את חלקם סימנתי בעפרון) או שפשוט אעבור לספריו הבאים של מארקס ובראשם "אהבה בימי כולרה" המומלץ ע"י רבים.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•נטעלי
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

זה סיפור של כפר שכוח אל כשהחיים בו מתנהלים על גבול ההזיות יש בו דמויות עם חוכמה בלתי רגילה כשדמות האשה היא השולטת במרכז החיים המשפחתיים
יש בסיפור מתירנות מינית בלתי מתקבלת בדעת אולי זו הסיבה שנולדו בה כלכך בנים עם פגם גנטי
ולמרות הכל ואולי בגלל מה מסופר בו אין לשכוח שזה רומן בדיוני ואינו מציאותי וזה היופי שטמון בסיפור הזה
אני נהנתי לקרוא

לפני 14 שנים•חלבי
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

- שלום לך. יהיו כאן ספויילרים. קלקלנים, בשביל אברש. אבל עבור כל השאר - ספויילרים.
- מה אתה רוצה? ומה אתה מקשקש לי על ספויילרים וקלקלנים?
- לדבר, מה אני רוצה? תמיד אני רוצה לדבר. כלומר, כשאני פונה אליך, אני רוצה לדבר איתך. ואני מקשקש. מה תעשה?
- נו, דבר. על מה הפעם?
- על מאה שנים של בדידות, על מה? אתה לא רואה שאנחנו בדף הספר באתר סימניה?
- רואה.
- אז מה אתה שואל כל היום?
- שואל. מה תעשה?
- כלום, מה אעשה? אספר לך סיפור. ממש טוב.
-
- אז פעם אחת, היה איש אחד, והוא כתב ספר אחד, ואני קראתי בו עשרים ושש פעמים.
- עשרים ושש פעמים?
- משהו כזה.
- זה מספר די מדוייק, אתה יודע. והמילים משהו כזה מעידות על הערכה.
- נו?
- אז מדוייק או הערכה?
- הערכה מדוייקת. מה אתה מתקטנן כל היום?
- אם תמשיך ל
- בדיוק הרגתי יתוש.
- יתושה.
- פליז, אל תתקן אותי. יודע שיתושה, אומר יתוש. תגיד, כשהרגתי אותה, נפש החי שבה הגיע אליך? הרגשת משהו?
- כן, הרגשתי. כל דבר חי, כשהוא מת, אני מרגיש.
- ואיך זה מרגיש?
- זה מחוץ לתחומי הבנתך.
- למה?
- כי אתה לא אלוה. קשה לבנאדם להבין איך זה עובד.
- אבל כל שנייה מתים המונים, צמחים, בעלי חיים קטנים, גדולים, בני אדם. כל הזמן.
- נו?
- אז אתה מתקיים בשינוי מתמיד?
- כן. גם אתה.
- אבל אצלי השינוי איטי.
- אבל אצלי הוא מהיר. מה אתה רוצה?
- אבל אתה בלתי משתנה.
- אבל אני גם המשתנה המוחלט. אני כל דבר המוחלט.
- קשה איתך, אתה יודע?
- קשה גם איתך. סיפור, סיפור, אמרת סיפור, מה אתה מקשקש כל היום?
- אז קראתי אותו המון פעמים, ואחרי הקריאה החמש עשרה בערך, כשהתפשטו גלי רעדה נעימים בגופי, עת חלפו עיניי על השורות האחרונות, יצאו מפי המלים הבאות: עוצמה תנ"כית. כך אמרתי. הספר הזה, עוצמה כה גדולה טמונה בו, ברוח החיים שבו, עד כי היא עוברת דרכך לקראת הסוף, אם אתה משקיע מספיק. אם היית שואל אותי מי כתב, הייתי אומר משה. בחיי.
- או.קיי.
- אבל אחר כך הוא נגמר לי.
- מה זאת אומרת?
- זאת אומרת שאחרי עשרים קריאות בערך הוא הפסיק לחדש לי, והוא נגמר.
- אבל קראת בו עוד שש פעמים נוספות.
- יפה אמרת. קראתי בו. כמו בתורה. לא קראתי אותו, לא קוראים את התורה. קוראים ב תורה. כמו לקרוא בקפה, בתה, בכף היד, בבני אדם. זו קריאת עומק, כי הספר הזה עמוק מאד מאד. אז קראתי בו עוד כמה פעמים, כי אני כל כך אוהב אותו.
- מה אתה כל כך אוהב?
- כמו כל דבר שבני אדם עושים, הוא עוסק בבני אדם. חוקר את התופעה, ומצביע על ממצאיו.
- כל דבר ש...
- כן. כל דבר שאנו עושים, יש בו מן ההתבוננות הפנימית על האנושות. אתה מקים מפעל לייצור כלי פלסטיק, אתה חוקר אנושות. אתה שורף ילדים במשרפות, אתה חוקר אנושות. כל דבר זה חקירה אנושית. כל דבר. אתה מבין?
- זה קצת קיצוני.
- ומה בכך?
- יצא שם רע לקיצונות אצלכם שם.
- יצא. אז מה? אני דוגל בקיצונות מחשבתית, אבל במתינות מעשית.
- אבל ...
- אבל זה מסוכן. נכון. אז אל תספר לאף אחד, ורק אני אמשיך להתנהג כך. קיצונות מחשבתית ומתינות מעשית. שאחרת, למה אני צריך שכל? למה? אם אני חושב כמו כולם, במרכז, בבינוני, למה השכל? צריך לקחת אותו אל הקצה, שם הוא חי. חי מאד. כל בני האדם הם יצורים קיצוניים. אבל הם מפחדים מזה. אני? קיצוני? מה פתאום. פחחח... אם אתה מוכן לזה, לקבל את הקיצוניות הזאת, ולהתבונן בכל התופעות משל היו חקירה אנושית את עצמה, היית מגלה נפלאות בכל מקום.
- והספר...
- הוא חוקר בני אדם לעומקם, על מעלות וחסרונות שבהם, בלי לכחד, בלי להבליע, בלי לרמוז ובלי לחמוק. יש בספר, בעמוד האחרון, (בהוצאות הראשונות בעמוד הראשון), את אילן היוחסין של משפחת בואנדיה. אני אוהב להסתכל בו, באילן היחש הזה, ולספר לעצמי את סיפורה של כל אחת מהדמויות בספר.
- למה אתה כותב אילן יחש?
- כדי להשוויץ בידיעותי העמוקות בעברית על תקופותיה. טוב לך?
- נו, נגיד.
- אז אל תפריע כל היום.
- ככה מדברים עם...
- ככה בדיוק. אם אתה רוצה דיבורי כמה אתה גדול ודגול ואדיר ונאור לך לבית הכנסת. כאן מדברים רגיל. זה קסמנו.
- אני לא בטוח שאתה קוסם לקוראים.
- אמת. הם בטח הפסיקו לקרוא כבר מזמן.
- אז מה, תפסיק לכתוב?
- לא, ממש לא. לא רוצים, אל תקראו. אני ממשיך לקשקש לי על הספר ותוך כדי לספוג קריאות ביניים מהשוכן במרומים.
-
- השוכן שותק. זמן מעולה לכמה אנקדוטות מן הספר
- מה הוא חוקר, הספר?
- הו גוד. אמרתי לך, בני אדם, אנושות. מה הוא כבר יכול לחקור?
- כן, אבל מה בתוך האנושות?
- בא נראה. נעשה רשימה, ואולי אחר כך נרחיב. אז ככה, לפי סדר זכרוני. הוא חוקר את המסתורין שבעולם, הנחוץ כל כך לנפש האנושית... מה נחוץ? חיוני, וללא המסתורין שבחיים היה המין כולו גווע. ועוד חוקר את יצר המלחמה, ואת יצר האהבה, ועד כמה הם כרוכים זה בזה, שני היצרים הללו. ואת הפחד, ואת הכאב, ואת הצורך להנתק מן ההורים ולצאת אל החיים, ואת המוות, ואת העצב הבא עמו, ואת החיים, ועד כמה הם חזקים מכל, ואיך הם מגרשים את העצב ואת המוות רק מתוך היום־יום הפשוט והשגרתי, ואת יצר ההרס ואת יצר המין, ואת הצורך בנדודים ואת הצורך במקום של קבע. את הטבעי ואת העל טבעי, את האסתטי, לא זו לא מילה טובה, את היופי ואת הסכנות שיש בו, ביופי הטהור והמוחלט, את...
- עצור, עצור.
- אבל אני בשוונג, סוף סוף כותב על הספר, ולא מקשקש במוח לאנשים.
- אבל מה זה היופי הטהור והמוחלט הזה והסכנות?
- אה.... שאלה מעולה, טוב ששאלת. זאת רמדיוס היפה. היא כל־כך יפה, ממש יפה. ברייה מושלמת. אתה קורא ומתאהב. אין תיאור של כמה היא יפה, או מה צבע עיניה, או דברים מעין אלה. יש רק תיאורים של תגובות של אנשים ליופיה הנדיר. אנשים שרואים אותה מאבדים שפיות. ממש. הם חייבים להתאהב, חייבים להתקרב, חייבים לגעת. אבל מי שמעז, מי שנוגע, מת תוך יממה, ונוזל ענברי בעל ריח חזק של בושם נובע מתוך פצעי המוות שלו.
כשלעצמה, רמדיוס בכלל לא מבינה את הפסינציה שהיא מעוררת. בכלל לא אכפת לה מהאנשים ומענייניהם. היא בשלה כל הזמן, לעצמה, כשם שהיופי הוא לעצמו. ראית פעם פרח, או שקיעה, או רכס הרים מושלג, או את ירח, נגה וצדק מתקבצים בשמי הבוקר? היופי הוא מוחלט, אבל הוא לעצמו. מי שרואה רואה (וזוכה), ומי שלא לא. ככה היא. יופי לעצמו. סבתה שלה, אורסולה, שהיא דמות כבירה ביותר, והיא זו שחיה לאורך כל הספר כמעט, מן ההתחלה – במקרה שלנו מוטב לומר: מבראשית, וכמעט עד האחרית, ועליה עוברות כל תהפוכות החיים, נישואין, עקירה ממקום אחד ויישוב של מקום אחר, הורות, מחלות, יזמות, התפתחות, מלחמות שיזמו בניה ונכדיה, עושר, עוני, געגוע, ויש רגע אחד כביר, שהיא בוכה בחלחלה, כשמזכירים לה את רבקה. אלוהים אדירים, זועקת היא, היא עדיין בחיים, והיא נזכרת בילדה הקטנה שבאה אל ביתה, ואוכלת בהיחבא טיח מן הקירות. אני כל כך אוהב את הקטע הזה. העצב העמוק מחלחל לנשמתך, הקורא, עוקד אותה לרגע ארוך. את הקטע הזה קראתי חמישים פעמים, אולי. עמוד 200-201, בלי לפתוח. אני זוכר. לפחות בהוצאה המוכרת ביותר.
- מה עוד?
- האמת שאין לי מה עוד. כלומר יש בלי סוף, וצריך לסיים מתישהו. היה לי חשש, כי הספר הוא כה כביר, ואני כה זבלון, ומה לזבלון לדבר על כבירות ואדירות.
- אבל היית באמצע משפט, למען השם.
- אתה אומר למען השם?
- לפעמים.
- אני אשאיר את זה ככה.
- אבל...
- אבל גם ספר יונה נגמר באמצע. למדתי ממך.
- אז לא נוח לך לכתוב על כבירות ואדירות? אתה ברגע זה ממש מדבר עם כבירות ואדירות. חוץ מזה מה בכלל דחפת אותי פה?
- מה דחפתי אותך? בגלל שאתה שורה על כל דף מדפי הספר, על כל מלה ועל כל אות. אז הבאתי אותך הנה, לספר לך.
- מה אני צריך שתספר לי אם אני ממילא שורה בכל?
- צריך, צריך. איך תדע מה אני חושב?
- ממש, חוקות שמיים וארץ לא שמתי, אם לא אדע מה אתה חושב.
- או, עכשיו אתה נחמד.
- תודה. רוצה לספר עוד?
- לא. צריך כבר לסיים, אני חושב.
- כתבת משהו פעם, לא?
- נכון, אבל נמחק ואין להשיב. אני זוכר שכתבתי על פרננדה. איך שהיא מסכנה, ואיך שאף אחד לא אוהב אותה, והיא כל־כך יפה, כמעט כמו רמדיוס, אבל מושחתת מבפנים, והיא מושפלת כל חייה כמעט, ובעלה חי עם אשה אחרת, בגלוי, ואמרנטה, שמתה בבתוליה על אף שידעה תשוקה כבירה ואכזבות אינקץ, אומרת לה במבטא "ישכזאתימנחתשנורניגלתמאחרשלצמה", ופרננדה, שלמדה לדבר אריסטוקרטית, ואין היא מבינה את הנאמר, שואלת, ואמרנטה מסבירה לה: "אני אומרת שאת מאלה שמערבבות את התחת עם ימי הצום", ומאז הן יריבות ולא מחליפות מלה עד הסוף, והבת שלה אומרת לה שהיא "מטומטמת מן הרמות" ועל־כן החרא שלה יותר מסריח מכל החראים שבעולם, והיא נושאת את העלבון כל חייה, ואיך שהיא מתה, המסכנה, לבדה, לבושה בחליפת הנמר מאותו קרנבל נשכח, שהתקיים עשרות בשנים קודם לכן, שאז היתה שעתה הגדולה, כשכולם ראו כמה היא יפה, כמעט כמו רמדיוס.
- נו, כתבת עליה שוב. אתה כותב רק על נשים, או שיש גם גברים בספר?
- הו, עמוס גברים הספר. גברים של ממש. של פעם.
- אמרת שאין לך מה עוד, ודווקא יש.
- יש בטירוף רק שבאמת צריך להפסיק מתישהו.
- אז... נפסיק?
- נפסיק. אבל זה מבאס.
- אז תמשיך.
- לא. צריך לחיות לפעמים עם באסות למיניהן. אלה הם חיי, אתה יודע. כמו מאה שנים של בדידות, כך הם חיי, וכך הם חיי בני אדם מאז ומעולם.
- הו, חת'כת חתימה.
- לא, הנה חתימה: על מנת להנות מספר זה, כמו מכל דבר, יש להשקיע רבות. הוא לא קל, עמוס פרטים, עמוס אאורליאנו וחוסה ארקדיו ורמדיוס, וכולם שונים זה מזה וחיים בתקופות שונות, וכולם מעורבבים זה בזה עד בלי די. אבל אם תהפכו את הדמויות לבני משפחה, ותאהבו אותן עד קצה, ולבכם ייקרע מכאב כשהקולונל אאורליאנו בואנדיה ימות בשעה שהוא משתין, ראשו נח לרגע נצחי על גזע העץ שבחצר, או כשמֶמֶה מופרדת בכח מאהוב ליבה, מאוריסיו בבילוניה, שמת מושפל ודחוי כגנב תרנגולות, נכה ובודד, בגלל פרננדה הכלבה שלא יכלה לשאת את החיות הנפלאה של בתה המתבגרת, את המיניות המתפרצת ואת האהבה, והיא מתה במנזר, גלוחת ראש, בודדה ונשכחת, בלא שהוציאה הגה מפיה עד יום מותה, ואם אותו לב שלכם יעלוץ ויעלוז ויתרחב במקומות אחרים, ונפשכם תמלא פליאה נוכח הכתובים, שתורגמו בכשרון אינסופי על ידי ישעיהו אוסטרידן (ויש לציין זאת עד בלי די), רק אז תפיקו מן הספר הזה את מלוא פלאיו. תהנו.
- טוב, קצת יותר סטנדרטית.
- ניחא. להתראות.

לפני 6 שנים•שוער הלילה
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

ישנים שני דברים שאני מחפש בספר מופת.
הדבר הראשון הוא יצירה של עולם חי המזמין את הקורא לחוות אותו ולהשתתף בו.
דבר שני, חזרתו של הקורא מביקור זה עם תובנות שבכוחן לשפוך אור חדש על עולמו שלו.

מהבחינה הראשונה אין כל ספק שמאה שנים של בדידות הוא ספר מופת. מארקס יוצר עולם ססגוני, מרתק, כובש, רווי יצר ומסעיר. והשפה !! הו השפה!! כל משפט מצייר תמונה כה צבעונית, כה חיה ועם זאת כה מופרכת ויצירתית! היו כל כך הרבה משפטים שרציתי פשוט "למסגר", לסמן, כמו היו יצירות בפני עצמן.
המטאפורות בהן משתמש מארקס בשביל לממש את עולמן הפנימי, הרגשי והיצירי של הדמויות הן פשוט מבריקות, בכל משפט מחדש. לא רק זאת, אלא שגם התיאורים ה"ריאליסטיים" לכאורה, אלו של המציאות החומרית, נקראים כביטויים מטאפוריים כל פעם מחדש, בשל הסמליות היפיפייה שבהם.

מן הבחינה השנייה, אני עדיין מנסה להבין עם מה חזרתי מהביקור בעולמו המוטרף והמופלא של מארקס. הגורל חזק מהפרט? הגורל אמנם קבוע מראש אך הדרך, הדרך כה יפה! תשוקותיהן של בני אנוש הן כה מגוחכות אך יחד עם זאת כה נשגבות ופיוטיות.

אשמח לשמוע מאחרים מה הם מצאו בו ועם אילו תבונות שבו לעולמנו "החיוור" לעומתו.

אני לא בטוח עם התרגום עושה חסד עם הספר. מצד אחד, השפה הפיוטית והגבוהה מידיי טוענת את הספר במימד נוסף של מרוחקות סהרורית. מצד שני, היא מקשה על שטף הקריאה ומסרבלת סיפור שגם ככה רווי מאורעות ותיאורים (ועשרות דמויות בעלות אותו שם).

לו היה כוכב שישי הייתי מעניק אותו לספר הזה ללא היסוס..

לפני 8 שנים•
★★★★★
•omripoll