- שלום לך. יהיו כאן ספויילרים. קלקלנים, בשביל אברש. אבל עבור כל השאר - ספויילרים.
- מה אתה רוצה? ומה אתה מקשקש לי על ספויילרים וקלקלנים?
- לדבר, מה אני רוצה? תמיד אני רוצה לדבר. כלומר, כשאני פונה אליך, אני רוצה לדבר איתך. ואני מקשקש. מה תעשה?
- נו, דבר. על מה הפעם?
- על מאה שנים של בדידות, על מה? אתה לא רואה שאנחנו בדף הספר באתר סימניה?
- רואה.
- אז מה אתה שואל כל היום?
- שואל. מה תעשה?
- כלום, מה אעשה? אספר לך סיפור. ממש טוב.
-
- אז פעם אחת, היה איש אחד, והוא כתב ספר אחד, ואני קראתי בו עשרים ושש פעמים.
- עשרים ושש פעמים?
- משהו כזה.
- זה מספר די מדוייק, אתה יודע. והמילים משהו כזה מעידות על הערכה.
- נו?
- אז מדוייק או הערכה?
- הערכה מדוייקת. מה אתה מתקטנן כל היום?
- אם תמשיך ל
- בדיוק הרגתי יתוש.
- יתושה.
- פליז, אל תתקן אותי. יודע שיתושה, אומר יתוש. תגיד, כשהרגתי אותה, נפש החי שבה הגיע אליך? הרגשת משהו?
- כן, הרגשתי. כל דבר חי, כשהוא מת, אני מרגיש.
- ואיך זה מרגיש?
- זה מחוץ לתחומי הבנתך.
- למה?
- כי אתה לא אלוה. קשה לבנאדם להבין איך זה עובד.
- אבל כל שנייה מתים המונים, צמחים, בעלי חיים קטנים, גדולים, בני אדם. כל הזמן.
- נו?
- אז אתה מתקיים בשינוי מתמיד?
- כן. גם אתה.
- אבל אצלי השינוי איטי.
- אבל אצלי הוא מהיר. מה אתה רוצה?
- אבל אתה בלתי משתנה.
- אבל אני גם המשתנה המוחלט. אני כל דבר המוחלט.
- קשה איתך, אתה יודע?
- קשה גם איתך. סיפור, סיפור, אמרת סיפור, מה אתה מקשקש כל היום?
- אז קראתי אותו המון פעמים, ואחרי הקריאה החמש עשרה בערך, כשהתפשטו גלי רעדה נעימים בגופי, עת חלפו עיניי על השורות האחרונות, יצאו מפי המלים הבאות: עוצמה תנ"כית. כך אמרתי. הספר הזה, עוצמה כה גדולה טמונה בו, ברוח החיים שבו, עד כי היא עוברת דרכך לקראת הסוף, אם אתה משקיע מספיק. אם היית שואל אותי מי כתב, הייתי אומר משה. בחיי.
- או.קיי.
- אבל אחר כך הוא נגמר לי.
- מה זאת אומרת?
- זאת אומרת שאחרי עשרים קריאות בערך הוא הפסיק לחדש לי, והוא נגמר.
- אבל קראת בו עוד שש פעמים נוספות.
- יפה אמרת. קראתי בו. כמו בתורה. לא קראתי אותו, לא קוראים את התורה. קוראים ב תורה. כמו לקרוא בקפה, בתה, בכף היד, בבני אדם. זו קריאת עומק, כי הספר הזה עמוק מאד מאד. אז קראתי בו עוד כמה פעמים, כי אני כל כך אוהב אותו.
- מה אתה כל כך אוהב?
- כמו כל דבר שבני אדם עושים, הוא עוסק בבני אדם. חוקר את התופעה, ומצביע על ממצאיו.
- כל דבר ש...
- כן. כל דבר שאנו עושים, יש בו מן ההתבוננות הפנימית על האנושות. אתה מקים מפעל לייצור כלי פלסטיק, אתה חוקר אנושות. אתה שורף ילדים במשרפות, אתה חוקר אנושות. כל דבר זה חקירה אנושית. כל דבר. אתה מבין?
- זה קצת קיצוני.
- ומה בכך?
- יצא שם רע לקיצונות אצלכם שם.
- יצא. אז מה? אני דוגל בקיצונות מחשבתית, אבל במתינות מעשית.
- אבל ...
- אבל זה מסוכן. נכון. אז אל תספר לאף אחד, ורק אני אמשיך להתנהג כך. קיצונות מחשבתית ומתינות מעשית. שאחרת, למה אני צריך שכל? למה? אם אני חושב כמו כולם, במרכז, בבינוני, למה השכל? צריך לקחת אותו אל הקצה, שם הוא חי. חי מאד. כל בני האדם הם יצורים קיצוניים. אבל הם מפחדים מזה. אני? קיצוני? מה פתאום. פחחח... אם אתה מוכן לזה, לקבל את הקיצוניות הזאת, ולהתבונן בכל התופעות משל היו חקירה אנושית את עצמה, היית מגלה נפלאות בכל מקום.
- והספר...
- הוא חוקר בני אדם לעומקם, על מעלות וחסרונות שבהם, בלי לכחד, בלי להבליע, בלי לרמוז ובלי לחמוק. יש בספר, בעמוד האחרון, (בהוצאות הראשונות בעמוד הראשון), את אילן היוחסין של משפחת בואנדיה. אני אוהב להסתכל בו, באילן היחש הזה, ולספר לעצמי את סיפורה של כל אחת מהדמויות בספר.
- למה אתה כותב אילן יחש?
- כדי להשוויץ בידיעותי העמוקות בעברית על תקופותיה. טוב לך?
- נו, נגיד.
- אז אל תפריע כל היום.
- ככה מדברים עם...
- ככה בדיוק. אם אתה רוצה דיבורי כמה אתה גדול ודגול ואדיר ונאור לך לבית הכנסת. כאן מדברים רגיל. זה קסמנו.
- אני לא בטוח שאתה קוסם לקוראים.
- אמת. הם בטח הפסיקו לקרוא כבר מזמן.
- אז מה, תפסיק לכתוב?
- לא, ממש לא. לא רוצים, אל תקראו. אני ממשיך לקשקש לי על הספר ותוך כדי לספוג קריאות ביניים מהשוכן במרומים.
-
- השוכן שותק. זמן מעולה לכמה אנקדוטות מן הספר
- מה הוא חוקר, הספר?
- הו גוד. אמרתי לך, בני אדם, אנושות. מה הוא כבר יכול לחקור?
- כן, אבל מה בתוך האנושות?
- בא נראה. נעשה רשימה, ואולי אחר כך נרחיב. אז ככה, לפי סדר זכרוני. הוא חוקר את המסתורין שבעולם, הנחוץ כל כך לנפש האנושית... מה נחוץ? חיוני, וללא המסתורין שבחיים היה המין כולו גווע. ועוד חוקר את יצר המלחמה, ואת יצר האהבה, ועד כמה הם כרוכים זה בזה, שני היצרים הללו. ואת הפחד, ואת הכאב, ואת הצורך להנתק מן ההורים ולצאת אל החיים, ואת המוות, ואת העצב הבא עמו, ואת החיים, ועד כמה הם חזקים מכל, ואיך הם מגרשים את העצב ואת המוות רק מתוך היום־יום הפשוט והשגרתי, ואת יצר ההרס ואת יצר המין, ואת הצורך בנדודים ואת הצורך במקום של קבע. את הטבעי ואת העל טבעי, את האסתטי, לא זו לא מילה טובה, את היופי ואת הסכנות שיש בו, ביופי הטהור והמוחלט, את...
- עצור, עצור.
- אבל אני בשוונג, סוף סוף כותב על הספר, ולא מקשקש במוח לאנשים.
- אבל מה זה היופי הטהור והמוחלט הזה והסכנות?
- אה.... שאלה מעולה, טוב ששאלת. זאת רמדיוס היפה. היא כל־כך יפה, ממש יפה. ברייה מושלמת. אתה קורא ומתאהב. אין תיאור של כמה היא יפה, או מה צבע עיניה, או דברים מעין אלה. יש רק תיאורים של תגובות של אנשים ליופיה הנדיר. אנשים שרואים אותה מאבדים שפיות. ממש. הם חייבים להתאהב, חייבים להתקרב, חייבים לגעת. אבל מי שמעז, מי שנוגע, מת תוך יממה, ונוזל ענברי בעל ריח חזק של בושם נובע מתוך פצעי המוות שלו.
כשלעצמה, רמדיוס בכלל לא מבינה את הפסינציה שהיא מעוררת. בכלל לא אכפת לה מהאנשים ומענייניהם. היא בשלה כל הזמן, לעצמה, כשם שהיופי הוא לעצמו. ראית פעם פרח, או שקיעה, או רכס הרים מושלג, או את ירח, נגה וצדק מתקבצים בשמי הבוקר? היופי הוא מוחלט, אבל הוא לעצמו. מי שרואה רואה (וזוכה), ומי שלא לא. ככה היא. יופי לעצמו. סבתה שלה, אורסולה, שהיא דמות כבירה ביותר, והיא זו שחיה לאורך כל הספר כמעט, מן ההתחלה – במקרה שלנו מוטב לומר: מבראשית, וכמעט עד האחרית, ועליה עוברות כל תהפוכות החיים, נישואין, עקירה ממקום אחד ויישוב של מקום אחר, הורות, מחלות, יזמות, התפתחות, מלחמות שיזמו בניה ונכדיה, עושר, עוני, געגוע, ויש רגע אחד כביר, שהיא בוכה בחלחלה, כשמזכירים לה את רבקה. אלוהים אדירים, זועקת היא, היא עדיין בחיים, והיא נזכרת בילדה הקטנה שבאה אל ביתה, ואוכלת בהיחבא טיח מן הקירות. אני כל כך אוהב את הקטע הזה. העצב העמוק מחלחל לנשמתך, הקורא, עוקד אותה לרגע ארוך. את הקטע הזה קראתי חמישים פעמים, אולי. עמוד 200-201, בלי לפתוח. אני זוכר. לפחות בהוצאה המוכרת ביותר.
- מה עוד?
- האמת שאין לי מה עוד. כלומר יש בלי סוף, וצריך לסיים מתישהו. היה לי חשש, כי הספר הוא כה כביר, ואני כה זבלון, ומה לזבלון לדבר על כבירות ואדירות.
- אבל היית באמצע משפט, למען השם.
- אתה אומר למען השם?
- לפעמים.
- אני אשאיר את זה ככה.
- אבל...
- אבל גם ספר יונה נגמר באמצע. למדתי ממך.
- אז לא נוח לך לכתוב על כבירות ואדירות? אתה ברגע זה ממש מדבר עם כבירות ואדירות. חוץ מזה מה בכלל דחפת אותי פה?
- מה דחפתי אותך? בגלל שאתה שורה על כל דף מדפי הספר, על כל מלה ועל כל אות. אז הבאתי אותך הנה, לספר לך.
- מה אני צריך שתספר לי אם אני ממילא שורה בכל?
- צריך, צריך. איך תדע מה אני חושב?
- ממש, חוקות שמיים וארץ לא שמתי, אם לא אדע מה אתה חושב.
- או, עכשיו אתה נחמד.
- תודה. רוצה לספר עוד?
- לא. צריך כבר לסיים, אני חושב.
- כתבת משהו פעם, לא?
- נכון, אבל נמחק ואין להשיב. אני זוכר שכתבתי על פרננדה. איך שהיא מסכנה, ואיך שאף אחד לא אוהב אותה, והיא כל־כך יפה, כמעט כמו רמדיוס, אבל מושחתת מבפנים, והיא מושפלת כל חייה כמעט, ובעלה חי עם אשה אחרת, בגלוי, ואמרנטה, שמתה בבתוליה על אף שידעה תשוקה כבירה ואכזבות אינקץ, אומרת לה במבטא "ישכזאתימנחתשנורניגלתמאחרשלצמה", ופרננדה, שלמדה לדבר אריסטוקרטית, ואין היא מבינה את הנאמר, שואלת, ואמרנטה מסבירה לה: "אני אומרת שאת מאלה שמערבבות את התחת עם ימי הצום", ומאז הן יריבות ולא מחליפות מלה עד הסוף, והבת שלה אומרת לה שהיא "מטומטמת מן הרמות" ועל־כן החרא שלה יותר מסריח מכל החראים שבעולם, והיא נושאת את העלבון כל חייה, ואיך שהיא מתה, המסכנה, לבדה, לבושה בחליפת הנמר מאותו קרנבל נשכח, שהתקיים עשרות בשנים קודם לכן, שאז היתה שעתה הגדולה, כשכולם ראו כמה היא יפה, כמעט כמו רמדיוס.
- נו, כתבת עליה שוב. אתה כותב רק על נשים, או שיש גם גברים בספר?
- הו, עמוס גברים הספר. גברים של ממש. של פעם.
- אמרת שאין לך מה עוד, ודווקא יש.
- יש בטירוף רק שבאמת צריך להפסיק מתישהו.
- אז... נפסיק?
- נפסיק. אבל זה מבאס.
- אז תמשיך.
- לא. צריך לחיות לפעמים עם באסות למיניהן. אלה הם חיי, אתה יודע. כמו מאה שנים של בדידות, כך הם חיי, וכך הם חיי בני אדם מאז ומעולם.
- הו, חת'כת חתימה.
- לא, הנה חתימה: על מנת להנות מספר זה, כמו מכל דבר, יש להשקיע רבות. הוא לא קל, עמוס פרטים, עמוס אאורליאנו וחוסה ארקדיו ורמדיוס, וכולם שונים זה מזה וחיים בתקופות שונות, וכולם מעורבבים זה בזה עד בלי די. אבל אם תהפכו את הדמויות לבני משפחה, ותאהבו אותן עד קצה, ולבכם ייקרע מכאב כשהקולונל אאורליאנו בואנדיה ימות בשעה שהוא משתין, ראשו נח לרגע נצחי על גזע העץ שבחצר, או כשמֶמֶה מופרדת בכח מאהוב ליבה, מאוריסיו בבילוניה, שמת מושפל ודחוי כגנב תרנגולות, נכה ובודד, בגלל פרננדה הכלבה שלא יכלה לשאת את החיות הנפלאה של בתה המתבגרת, את המיניות המתפרצת ואת האהבה, והיא מתה במנזר, גלוחת ראש, בודדה ונשכחת, בלא שהוציאה הגה מפיה עד יום מותה, ואם אותו לב שלכם יעלוץ ויעלוז ויתרחב במקומות אחרים, ונפשכם תמלא פליאה נוכח הכתובים, שתורגמו בכשרון אינסופי על ידי ישעיהו אוסטרידן (ויש לציין זאת עד בלי די), רק אז תפיקו מן הספר הזה את מלוא פלאיו. תהנו.
- טוב, קצת יותר סטנדרטית.
- ניחא. להתראות.