אחד הספרים הכי יפים שנכתבו אי-פעם. הגעתי לעמוד האחרון לא מוכן לסיים את המסע הזה, את תיעוד שושלת בואנדיה, והשורות האחרונות מחצו לי את הלב.
אין לי מילים לתאר כמה יפהפה הספר הזה, בכתיבה הייחודית והקסומה, בדמויות המדהימות שבחלקן התאהבתי לחלוטין ואחרות לא יכולתי לסבול, בכל האלמנטים הפואטיים והעל-טבעיים הקסומים שכאילו צבעו את המציאות האפרורית של מקונדו. אני לא אתיימר להצליח לתאר את הרגשות שעברו עליי, במיוחד לקראת הסוף, במהלך הקריאה. הרגשתי כל חלקיק בגוף שלי מזדהה עם כאב שושלת בואנדיה, היו כמה פעמים במהלך הקריאה שהרגשתי שאני מגיע למעין שיא של התרגשות, שכל כולי מתמסר לעלילה ולדמויות. על כל העצב והשמחה ששזורים בספר הזה בכזו גאונות, על התקוות והכשלונות והבדידות המנסרת.
וכמה התאהבתי באווירה הפנטסטית של העולם, בפרפרים הצהובים של מאוריסיו בבילוניה, בגשם הפרחים של חוסה ארקדיו בואנדיה, בחוט הדם, בחכמתו של מלקיאדס ותעלולי הצוענים, בדימויים הגאוניים של גבריאל גארסיה מארקס דרכם הוא מיטיב לתאר בצורה כזו מדהימה ומדויקת קשרים ומערכות יחסים.
אני אתוודה שבהתחלה חשבתי לוותר על הספר, מאה עמודים לתוכו הרגשתי ריחוק, הכתיבה לא זרמה לי, הרגיש לי כאילו אני קורא משהו זר וסתום. כמה שאני שמח שהמשכתי, שנסחפתי אל תוך הסיפור המדהים הזה. אני חושב שהקטע בו באמת הבנתי שאני אוהב את הספר הזה הוא כשדמות מנסה לבצע ניסיון התאבדות בצורה כל כך פואטית ועצובה שהרגשתי את העצב גואה בי. ממש ככה.
אני עוד מהופנט מהסוף, מהתחושות שהספר מותיר. אני רק יכול להגיד, באמת ובתמים, שזה אחד הספרים הכי יפים שקראתי מעודי, ושאני סמוך ובטוח שזה ודאי אחד הספרים היפים שנכתבו.

אחד הספרים הכי יפים שנכתבו אי-פעם. הגעתי לעמוד האחרון לא מוכן לסיים את המסע הזה, את תיעוד שושלת בואנדיה, והשורות האחרונות מחצו לי את הלב.
אין לי מילים לתאר כמה יפהפה הספר הזה, בכתיבה הייחודית והקסומה, בדמויות המדהימות שבחלקן התאהבתי לחלוטין ואחרות לא יכולתי לסבול, בכל האלמנטים הפואטיים והעל-טבעיים הקסומים שכאילו צבעו את המציאות האפרורית של מקונדו. אני לא אתיימר להצליח לתאר את הרגשות שעברו עליי, במיוחד לקראת הסוף, במהלך הקריאה. הרגשתי כל חלקיק בגוף שלי מזדהה עם כאב שושלת בואנדיה, היו כמה פעמים במהלך הקריאה שהרגשתי שאני מגיע למעין שיא של התרגשות, שכל כולי מתמסר לעלילה ולדמויות. על כל העצב והשמחה ששזורים בספר הזה בכזו גאונות, על התקוות והכשלונות והבדידות המנסרת.
וכמה התאהבתי באווירה הפנטסטית של העולם, בפרפרים הצהובים של מאוריסיו בבילוניה, בגשם הפרחים של חוסה ארקדיו בואנדיה, בחוט הדם, בחכמתו של מלקיאדס ותעלולי הצוענים, בדימויים הגאוניים של גבריאל גארסיה מארקס דרכם הוא מיטיב לתאר בצורה כזו מדהימה ומדויקת קשרים ומערכות יחסים.
אני אתוודה שבהתחלה חשבתי לוותר על הספר, מאה עמודים לתוכו הרגשתי ריחוק, הכתיבה לא זרמה לי, הרגיש לי כאילו אני קורא משהו זר וסתום. כמה שאני שמח שהמשכתי, שנסחפתי אל תוך הסיפור המדהים הזה. אני חושב שהקטע בו באמת הבנתי שאני אוהב את הספר הזה הוא כשדמות מנסה לבצע ניסיון התאבדות בצורה כל כך פואטית ועצובה שהרגשתי את העצב גואה בי. ממש ככה.
אני עוד מהופנט מהסוף, מהתחושות שהספר מותיר. אני רק יכול להגיד, באמת ובתמים, שזה אחד הספרים הכי יפים שקראתי מעודי, ושאני סמוך ובטוח שזה ודאי אחד הספרים היפים שנכתבו.