יותר מדי אנשים, בפרק זמן קצר מדי, אמרו לי ש"אומרים שהספר החדש של חיים באר מצוין".
וכמו שקורה לי לעיתים קרובות, כשיותר מדי אנשים מתלהבים מספר חדש שעדיין לא קראתי, אני חשה צורך עז לברר מיד במה מדובר וממהרת לרכוש אותו... יכול להיות שבמקרה הזה מיהרתי מדי. זה לא שהספר רע, אלא שהוא כתוב בשפה מאוד מליצית, חצי תנ"כית, ויש בו משהו דתי ומיסטי שלא לגמרי מתאים לי עכשיו (בטח לא רגע אחרי שסיימתי את "יש אלוהים?" של דוקינס...)
הסיפור הוא על אדמו"ר נערץ מבני ברק שחולם בלילה על יאק בר זהוב ונדיר שככל הנראה רוחו של איזה צדיק מאבותיו התגלגלה לתוכו, ויוצא אחר כבוד לחפש אותו בטיבט הרחוקה. נלווים אליו במסעו החשוב: חסידו הנאמן - איש עסקים חרדי בלגי עשיר שיחשוב פעמיים לפני שיכניס חלילה איזה פרי טיבטי לפיו ("שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו") אבל את כספו עושה ממסחר ביהלומי דם בלב שקט וללא כל נקיפות מצפון, מורה דרך גוי, וזואולוגית אירית יפת עיניים וטובת מראה.
חיים באר, שזו פעם ראשונה שאני קוראת ספר שלו, הצליח לבלבל אותי קצת. מצד אחד, הוא מציג את החסידות כמסואבת ומסוכסכת, מלאת שקרים ורודפת בצע, ולעיתים קרובות, גם את אחד מגיבורי הסיפור, איש העסקים החרדי הבלגי, מן הסתם כמייצג של בני מינו, כאטום, יהיר ומתנשא. הספר הזה לא יתקבל באהבה על ידי חרדים, זה בטוח.
אך מן הצד שני, הוא מספר לנו מעשייה, שממנה עולה בבירור, ואף מצולם במצלמת וידאו לצורך הוכחה לדורי-דורות, שהאדמו"ר ישתבח שמו, הוא קדוש אמיתי שאפילו נזירים טיבטיים מבחינים בגדולתו, ויאקים פרועים נעמדים על רגליהם לכבודו. חלומותיו - אכן אותות משמים. שליחותו אלוהית בתכלית.
מה יוצא מזה? שלפי הספר, החסידים יהירים ואנוכיים, השחיתות אצלם חוגגת, והם בזים לחוק ולאמת כשהיא לא משרתת את מטרותיהם – אבל אלוהים איתם והוא נגלה אליהם בצורות שונות.
ועם זה יש לי בעיה. הספר שכתוב יפה בדרך כלל, הופך לקיטשי בטירוף כל אימת שהאדמו"ר מבצע טקס דתי כלשהו, מחבק עץ או פוגש יאק. המחבר עושה מאמץ ניכר להוציא אותו גאון. דמותו לא מפסיקה להפגיז במשלים וסיפורים שלא נועדו אלא כדי להוכיח את חוכמתו הנדירה שגורמת לכל בני שיחו בספר, בין אם חילונים ובין אם בודהיסטים, להתאהב בו מיידית. רק אני משום מה לא השתכנעתי. מתחילת הספר ועד סופו, דמותו לא הצליחה להוציא מפיה אף משפט שהרשים אותי בחוכמתו. נכון שהוא פחות גזען ויותר נעים מחסידו גס הרוח, אבל בזה הוא אינו עולה על כל אדם אחר מהישוב, שממילא מתייחס יפה למקומיים כשהוא מטייל בחו"ל.
גם את לימודי התורה וההתפלפלות בסוגיות יהודיות המחבר מצייר בצבעים מתקתקים של עומק רוחני וחוכמה מזהירה, ושוב, רק אני נותרתי לתהות למה תמיד כל המלומדים הגאונים בוחשים דווקא במובן מאליו, ואילו מהשאלות המעניינות באמת מתחמקים... (כמו למשל, לגבי הפסוק "לא תעשה לך אלוהים אחרים על פני". מישהו חופר שם על משמעות נוספת למילים "על פני?" שברורות מספיק לטעמי, אבל למה אלוהים כל כך אובססיבי וקנאי, את זה אף אחד לא שואל)
אבל אחרי שאמרתי את כל זה ושחררתי קצת קיטור, אני חייבת להודות שבסופו של דבר, אחרי גמגומי פתיחה, הצלחתי לשקוע בספר, להתרגל לשפתו, ולהתבונן בשעשוע-מה בנציגי העדה המיוחדת הזו על אמונותיהם המוזרות ומנהגיהם המשונים, במפגשם עם נציגי הבודהיזם הטיבטיים ומנהגיהם המשונים לא פחות. למדתי קצת על אלו וקצת על אלו ויצאתי נשכרת. ניכר שהמחבר עשה עבודת מחקר יסודית ורצינית לפני כתיבת הספר.
לכן, בשורה התחתונה, לא בהתלהבות היסטרית, אני בכל זאת ממליצה. אוהבי רבי-מכר קריאים וזורמים, צריכים לקחת בחשבון שהשפה המליצית מקשה על הספר הזה לזכות בהגדרה "זורם", ואילו אוהבי ספרות איכותית וביקורתית צריכים להיות מוכנים למנה לא מעטה של קיטש יהודי מתקתק (כגון הנחת תפילין על רקע נופי הפרא, תפילות מטלטלות עד כדי בכי מר, כאלה...) אבל אלה וגם אלה, סביר שייהנו בסופו של דבר כי הספר, בסך הכל, מעניין ומיוחד.













