נהניתי לקרוא את הספר הזה, אבל בכל זאת אינני יכולה לדרג אותו בצורה המניחה את דעתי. יש בו דברים שמזכים אותו מבחינתי בציון "מעולה" ויש חלקים שהם "לא משהו".
ראיתי בביקורות אחרות שמאשימים אותו בבורות. נראה לי שזה רחוק מאוד מזה. נראה שהמחבר מכיר את נושאי הכתיבה שלו (אמנם קשה לי להעיד על כל החלק של טיבט, אני בורה בעניין).
נהניתי מהשפה העשירה העמוסה ברבדי משמעות, מלאה רמזים של הומור (כינויו של האדמו"ר הוא פשוט הברקה). יש קטעים שממש גרמו לי לצחוק. מצד שני, לפעמים נראה שהמחבר עושה זאת באופן מלאכותי. ככל שהתקדמתי בקריאה, הרגשתי שהמלאכותיות וחוסר האמינות גוברים, כאילו עומד המחבר מאחורי ולוחש: שמת לב לרמז שלי? אל תחמיצי את הסימבוליות בשורה הבאה. חוסר האמינות מגיע לשיא של גיחוך בשיחות שבין האדמו"ר לסלנה (הנה דוגמה מעמ' 372: "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שעלי לעלות בהר, סלה," ליטף יעקב יצחק את ראשה של הצעירה המתייפחת. "לפחות נשק אותי," חינן קולה, "חבק אותי, אהובי.")
הספר פורס יריעה מרהיבה של מקומות ומנהגים, של טבע פראי, פולחנים זרים. לפעמים יש תחושה של קריאת מדריך לתיירים.
הדמויות בספר נשארו עבורנו חידתיות. אנו יודעים יותר על לבושו של האדמו"ר מאשר על ההתחבטויות הפנימיות שלו. האם ייתכן שהאירועים המתוארים - המפגש עם העולם הרוחני הזר לו כל כך, ההתאהבות בסלנה (דברים שמבחינתו מייצגים שתיים מהעבירות שעליהן נאמר "ייהרג ולא יעבור": עבודה זרה וגילוי עריות)- אינם מעוררים ייסורי נפש בדמות שבאר אינו מתאר כשטחית וצבועה? ובפרט בימי אלול, בהם מתרחש הסיפור. אי אפשר לפטור כל התעסקות בכך על ידי מספר "וורטים" ומעשיות חסידיות.
רווח משני מהספר הזה הוא שאחפש כעת את ספרו של בובר "גוג ומגוג", שהמחבר מתייחס אליו מספר פעמים ועורר את סקרנותי.
















