“את התחנה המרכזית קראתי בעיקר באוטובוס בזמן שהייתי תקועה בפקקים בכניסה לתל-אביב, וזו הייתה התפאורה המושלמת לספר המאוד מוצלח הזה. יש לי חולשה לספרים שמתעסקים בישראל עתידנית ותיאוריו של תדהר את דרום תל אביב על רחובותיה המוכרים והאנשים שממלאים אותה הם מדויקים, חדים וחסרי התנצלות על המקום שהוא מתאר ואוהב.

יש בספר כל-כך הרבה רעיונות לגבי טכנולוגיה והשפעתה על האדם, חברה, אינדיווידואליות, זיכרון, מה הוא אדם, וירטואליות וגשמיות, פילוסופיה ודת שזה קשה לסכם את העולם שתדהר מתאר בלי לפספס משהו. הספר מלווה קבוצת דמויות שחייהן שזורים ביחד לעיתים מכוח ההרגל ולעיתים מכוח האהבה. על-אף שכמעט כולם מחוברים לשיח שהוא מעין רשת אינטרנט משודרגת שמתחברת ישירות למוח, הם עסוקים בחיפוש אחר הקשר עם אנשים אחרים, עם עצמם ועם בוראם, יהא זה הורה, ילד או אל.

יש הרבה מה לנתח בספר, אבל זה יהפוך את הרשומה מביקורת למסה ארוכה. נכון שלעיתים הלכתי לאיבוד בין תיאורי הטכנולוגיה, מימדים, סינגולריות ודמויות מתחלפות, אבל גם זה מייצג נאמנה את ההליכה בתחנה המרכזית וברחובות תל-אביב בהם אפשר להרגיש בבית וללכת לאיבוד בו-זמנית. אולי זה תיאור מדויק של החיים עצמם בכל מקום. דבר חשוב שאהבתי הוא שעל-אף שהספר מלא ברעיונות ודמויות, הוא לא שוכח לסגור את הסיפור הראשי שאיתו הוא התחיל, ולא גולש אף-פעם למחוזות האבסורד.

סיימתי ושמתי על המדף, אבל נשארתי עם הרבה מה לחשוב עליו ואני בהחלט אקרא אותו שוב בעתיד. בתקווה בזמן שאני מתרווחת ברכבת סולארית אוטונומית של 10 דקות לתל-אביב ושותה שייק בריאות שהשייקר החכם שלי הכין בעצמו בבוקר.”

“#
זה סיפור מדע בדיוני שכותב ישראלי באנגלית ומה שקראתי עליו סיקרן אותי עד כדי כך, שהורדתי את הספר האלקטרוני ובהזדמנות הראשונה התחלתי לקרוא.
די מהר הבנתי שטעות בידי. זה לא מדע בדיוני, זה פנטזיה, סוגה שאני לא אוהבת במיוחד. אבל כבר התחלתי – נראה מה יש פה.

תדהר כותב על התחנה המרכזית בתל-אביב, שהפכה עם השנים (מאות שנים או יותר לפי הסיפור) לתחנת חלל ממנה ממריאים ואליה מגיעים ובה חיים יצורים שונים, תערובות שונות של אנשים/רובוטים/וירטואליה/תוצרי גנים/תודעות ועוד. במובן הזה לתדהר יש דמיון עתיר רעיונות. הסיפורים מורכבים בעיקר מתיאורים המנסים לגרות את דמיונו של הקורא להמחיזם והתיאורים שופעי דמויות שונות עד כדי סחרחורת. זה ספר המורכב מהמון סיפורים קצרים, חלקם יפים, שלא התחברו לי לכדי סיפור שלם.

אני יכולה להבין איך התחנה המרכזית הקיימת – על שלל הדמויות המשוטטות בה – מגרה את הדמיון ואת הדימוי שלה לתחנת חלל. אבל תדהר אינו מסתפק בתיאורים הפנטסטיים–עתידנים-סייבר-פאנקיים ומתאר את התחנה וסביבתה באופן דומה למה שהיא היום. בעתיד שלו יש, נניח, "אלטע-זאכן" ערבי (שקוראים לו איברהים), עם סוס ועגלה שאוסף גרוטאות, ממש כמו בעבר. והסוס... האלטע-זאכן היום – הם עדיין קיימים - כבר לא מצליפים בסוסים (בעיקר בזכות הוטרינר העירוני המוצלח שאסר את השימוש המתעלל בסוסי משא). הם נוסעים בטנדר טויוטה מצויידים במגפון המכריז על מרכולתם. נראה כאילו העתיד של תדהר נראה כמו העבר שלנו. התחנה המרכזית של תדהר מאוכלסת בעובדים זרים (כך בסיפור) מלאומים שונים (פיליפינים, סינים, אפריקאים וכו') המדברים בבליל שפות, מתקינים לעצמם את מזונותיהם על מדורות מאולתרות, מין תערובת של תאילנד וויאטנם בתל-אביב , ממש כמו לפני עשורים.

אז ככה: התיאורים יפים, הכתיבה מעניינת, הסיפורים מקרטעים. הסופר הזה ראוי לקוראים מתוחכמים ממני, שיוותרו על סיפור תמורת פיסות קטנות של דמיון. לי זה לא התאים, נטשתי ולא דירגתי. אולי לכם הוא יתאים יותר.”

“הספר התחנה המרכזית הוא מדהים, הספר הזה הוא גאווה ישראלית במלא המובן של המילה. הספר מספר על התחנה המרכזית של תל אביב אי שם בעתיד רחוק בעולם שבו אנשים ורובוטים מחוברים יחד בשיח, ושבו אנשים מחוברים לתודעה אנושית כללית בכל רחבי היקום ומקושרים האחד לשני ברמה תודעתית החל מלידה. התחנה המרכזית בתל אביב היא רבת מפלסים, בכל מפלס יש תחום אחר של המציאות, והיא המחברת הגדולה בין העולם שלנו לעולמות נוספים שבהם יש התיישבות אנושית או חייזרית. התחנה המרכזית מהווה חלק מהנוף של האנושות לאורך הדורות ואליה מגיעים כל האנשים והיישויות שמחפשות להגיע לכדור הארץ או לצאת ממנו.
הספר הזה רצוף אהבה לארץ ישראל הישנה, ארץ ישראל של פרדסים ושל שדות, של היסטוריה ושל מסורת, של חיבור למקורות, ושל אהבה לאדמה עצמה. תדהר עושה כאן משהו מדהים, הוא לוקח את החיים שלנו, מחשב כמה מאות שנים קדימה ומנסה לדמיין את העולם הכי פלאי ונפלא שיכול אולי להתקיים בעתיד שלנו. וזה נקרא נהדר.
הדמויות של תדהר הן נפלאות, האורקל, האלטעזאכן, המקורדיסטים, הערפדה, הקונכיות, והילדים המקושרים, ועוד דמויות רבות בקשת ענפה של יכולות ותודעות. חלק מהדמויות הן בנות מאות שנים שבהם עברו חילופי איברים - סיברוג, והרוח שלהן ממשיכה לחיות לאורך הדורות בתוך הגוף המוחלף, והן רואות את העולם בפרספקטיבה רחבה וזה נותן נפח מאוד מעניין לעלילה.
העלילה של תדהר מסתעפת דרך הדמויות הנפלאות, משלבת המוני זהויות, מושגים, רעיונות מקוריים והמון טכנולוגיה מדהימה ומטורפת שניתן להפליג איתה על כנפי הדמיון ולמלא ספרים רבים ונפלאים.
מקווה שנזכה לראות עוד מבית היוצר של תדהר ובתרגומה המעולה של ילין, ובעריכה ללא דופי של הוצאת יניב הנפלאים.
תהנו...”

“התחנה המרכזית, מאות שנים בעתיד נותרה תחנה מרכזית, אך כעת ממריאים ונוחתים בה כלי טייס אל החלל וממנו.
מפלסיה העתיקים של התחנה התפתחו והתרחבו אך הם עדיין מאוכלסים בחנויות, דוכנים ואנשים שונים משונים ומגוונים אף יותר מהיום.
ובסביבות התחנה המרכזית נותרו כשהיו השכונות המקיפות אותה,
והן זוכות לתאור מלבב ססגוני ומלא חיים, הלוקח את חיי ההווה ושותל אותם בעתיד הרחוק.

בעתיד, כיאה לכל ספר מד"ב המכבד את עצמו, לא כל הדמויות הן דווקא בני אדם, אך כולן כאחת אנושיות,חביבות ומעוררות אהדה ועיניין.
אזור התחנה המרכזית לא שינה את אופיו. האנשים החיים בקירבת התחנה האדירה הם צאצאי הפליטים והעובדים הזרים, המתגוררים כיום באזור התחנה המרכזית.
ובעתיד, בדיוק כמו בהווה שלנו, מתגוררים בו אנשים קשיי יום, אנשי השוליים.
אליהם מצטרפים רובוטניקים, שהיו לוחמים אנושיים שהפכו למכונות, ולשונם היא יידיש קרבית,
הם ננטשו כשעברו המלחמות מהעולם והם עובדים או מקבצים נדבות כדי לקנות חלקי חילוף ודלק כדי להישאר בחיים;
רובוטים העובדים אף הם בכל אשר ימצאו; ילדים המורכבים מקוד פרוץ וגנים גנובים;
ועוד כהנה וכהנה דמויות כיד הדמיון השורה על לביא תדהר, הזוכה בזאת בחיבתי הניצחית, שכן אני אוהבת אהבה עזה את המקומות אותם הוא מתאר.
ובאחד הרחובות המסתעפים מהתחנה לתוך תל אביב מצאתי למרבה הפתעתי ושימחתי את אחת מחנויות הספרים המוכרות לי בדיוק במקום בו היא נמצאת ופועלת כיום.
חנות של ספרים יד שניה, שבה "אין מחירים על הספרים, ותמיד צריך לשאול מה המחיר, שהיה תלוי בבעלים, ובמצב הרוח שלו ובמזג האויר ובמערך הכוכבים ובמידת החיבה שלו כלפי השואל"

רשת האינטרנט מככבת בספר כדמות עצמאית והיא מכונה בפשטות בשם שיחה. (כמעט) כל היצורים בעלי התבונה מחוברים לזרם המידע שאינו פוסק לעולם.
וכך הופך גם האינטרנט לדמות מרכזית בספר.

מעבר להנאתי הויזואלית יש בספר רעיונות מרנינים, מעניינים בהן אפשר לנעוץ שיניים, לבשל מהם מנה מזינה ולזלול אותם בחברה מתאימה (או לשוחח עליהם, ולפתח אותם בהנאה מרובה).
תאוריו של תדהר לביא מזכירים לי במידה רבה את עולמו של דילייני בספר בבל 17, ואין לי מחמאה גדולה מזאת.
הוא אינו מתאר תאורי יתר ובכל זאת קל לראות בדמיון את התחנה המרכזית והרחובות סביבה לכל פרטיהם.

זכיתו של הספר בפרס קמפבל מוכיחה את איכות תאוריו וכתיבתו של תדהר לביא, שכן הספר כולו מתרחש בתל אביב, במרכזה של ישראל.
ובעיני זו הוכחה חותכת לאיכותו שכן הספר הדקיק מקפל בתוכו סיפור תוסס מלא חיים ומידע, הנמסר במרומז וכאילו בדרך אגב.

לסיום וסיכום (אם יותר לי) אצטט משפט מתוך שיחה על הספר: "הספר הוא כמו שקופית עתידנית על מה שאת רואה".
אכן ואכן!

מיועד לחובבי מד"ב, ולכל חובבי הערים באשר הם.”