אין ספוליירים ממש בביקורת שלי, אבל יש התייחסות מסוימת לעלילה בחלק האחרון של הספר, כך שזוהי אזהרה למי שלא קרא את הספר


הספר "חיים קטנים" הוא לא ספר קל, ואת זה אפשר להבין כבר מהעטיפה. מצד אחד, הוא כתוב מצוין, בשפה שמושכת את הקורא פנימה לעולם הדמויות ככה שהתקשיתי להפסיק לקרוא גם כשהעיניים כבר התעייפו. מצד שני, החלק האחרון של הספר הותיר, לפחות אותי, בתחושת תסכול.

הספר עושה עבודה טובה בלהראות את הנזק שסוחבים אנשים מצלקות בילדות. הסופרת ארגה סיטואציות ויחסים בין אישיים שמראים כיצד אנשים מונעים מטראומות וכאב ונופלים לדפוסי התנהגות חוזרים שלא תמיד מייטיבים איתם. כל הדמויות הראשיות בספר נמשכות אחת לשנייה מצרכים פנימיים שמפורטים בספר בצורה בהירה.

יש המון סצינות קשות בספר, אבל מה שחסר, לדעתי, הוא שינוי והתקדמות, שיצדיקו את הסבב האינסופי ומפורט של כאב. הסופרת יצרה דמויות מעניינות ומורכבות, יצרה להן בסיס טוב לקראת המערכה האחרונה של הספר ואז החליטה על אירוע טרגי מסויים שאין לדמויות שליטה עליו וגזלה מהן את האפשרות להתפתח אורגנית.

בסיכומו של דבר, "חיים קטנים" הוא ספר טוב אבל עצוב שמכה בקורא עם פטיש ללא הרף. אמנם הסבל מתרחש בעולם פנטזיה של גברים נאים ונחשקים עם הצלחות מקצועיות מטאוריות, עושר נצבר ודירות מפוארות, אך הוא עדיין חד ואלים ומחריד ועצוב. אני שמחה שקראתי את הספר, אבל בטקסט כל כך ארוך ומפורט רציתי לחוות משהו מעבר לייאוש, וזה לא קרה. הסופרת מסובבת את הדמויות במעגלים ומסיימת במסקנה העצובה שאיקס שווה איקס, דבר לא משתנה.

רק עכשיו ראיתי באתר שהספר הוא חלק מטרילוגיה של הסופר שמתעסקת בסופרים וכתיבה. אני קראתי את הספר, ביומיים, בלי לדעת עליו כלום מעבר לעובדה שהוא הונח על הפסנתר על-ידי אחי. לא ידעתי למה לצפות ולא היה לי ההקשר של הספר למה שלפניו ואחריו. אם יש מעריצי הסופר שמרגישים שדעתי לוקה בחסר בגלל אי הידיעה הזו, אני מתנצלת.

הספר עוקב אחרי שלוש דמויות בעולם מלא יצרים של כתיבה, מערכות יחסים, הצלחה מקצועית וילדים. הוא כתוב בצורה זורמת ופשוטה וקל לעקוב אחרי תחלופת המספר הראשי בין שלושתם. הספר הוא בהחלט מסוג הספרים להם מתאים המשפט "אי אפשר להוסיף יותר כדי לא להרוס את העלילה". העלילה אכן מלאת תפניות והפתעות ונסגרת פחות או יותר בצורה מלאה. יותר כי לכאורה הכל הגיוני ומסתדר, פחות כי אף אחת מהדמויות לא מגובשת או מפותחת עד הסוף והן כולן נראות כמרחפות בין דפי טיוטה של ספר. המספר עצמו שם בפי אחת/ד הדמויות תיאור של הכנה לתהליך הכתיבה ככתיבת ביוגרפיה לכל דמות והספר מרגיש כמו אותם דפי טיוטה, בלי המאמץ הסופי להפוך אותם לספר אמיתי.

יתכן שזה מכוון כדי להדגים חלק משליטת הדמויות בתהליך הכתיבה המתוארת בספר ומהי המציאות, וזה חוזר להתנצלות שלי בהתחלה על כך שהביקורת שלי מתייחסת אך ורק לעלילה ולדמויות ולא לרעיון הכתיבה עצמה. הספר הוא קריאה זריזה ומעניינת, ולא מאתגרת במיוחד למי שלא מעוניין לשקוע בענייני ייסורי הסופר או מי ומה יוצר מציאות.

כיף לקרוא מדי פעם ספר שונה.

הספר בנוי משתי עלילות בזמנים שונים שמסופרות במקביל - סיפורו של מרפא בעבר העובד על גירוש שד מבן המלך וסיפור עימות עתידי בין קבוצות שונות ששרדו את מלחמות הדת שהרסו את כדור הארץ.

העימות העתידי מתרחש במציאות רחוקה משלנו בה השורדים מהמלחמות דת התחלקו לשלוש קבוצות פילוסופיות - הגנוסטים שנותרו בכדור הארץ, המאמינים בחזרה אל האין כדי למצוא שלמות (כלומר להרוס הכל), הפיתוגראים שעזבו לכוכב אחר והמאמינים בשלמות הרמונית מהאין ליש והאתאיסטים שעזבו גם הם, שבחלקם הם ממשיכי סוקרטס.

אלא שבני אדם הם בני אדם, ומלחמות הדת הוחלפו במלחמות פילוספיה. הרצון של הגנוסטים להשמיד את כל היקום לא מתקבל בעין יפה אצל חברי שתי הקבוצות האחרות וכשהם מוצאים דרך לעשות זאת, עימות בלתי נמנע מתרחש. הדרך היחידה לפיוס היא דרך הפסיכולוגיה האישית של כל אחד הגורמת לו להכיר בעצמו ובבני אדם אחרים כשווים וראויים, אבל האם כולם יכירו בזה בזמן?

הרעיון שמציג הספר הוא מעניין, אך הקריאה הייתה קצת מייגעת לעיתים. יש הרבה דיבורים דידקטיים בספר של דמות אחת מסבירה את עקרונות הפילוסופיה שלה לאחרת. זה לא עוזר שכל הדמויות נשמעות בדיוק אותו דבר, כך שהדמויות מרגישות שטוחות בלי זהות אישית. דווקא הדמויות מקו העלילה מהעבר הרחוק הרגישו יותר מלאות ומגובשות מאשר הדמויות ב"עתיד" שהרגישו אמצעי להבעת רעיון יותר מדמויות אנושיות.

אולי זה מצב רוח מוזר שלי השבוע, אבל כמו שכתבתי בתחילת הביקורת - בסופו של דבר נהניתי לקרוא על הרעיון על מהות האדם, גם אם סגנון הכתיבה לא היה לגמרי לטעמי.

זה הספר הראשון שקראתי מסדרת הקלסיקות מדע בדיוני של הוצאת פינגווין, ולעניות דעתי, הוא שייך לסדרה הלא נכונה של קלסיקות. הספר הוא סאטירה חברתית במסגרת ספרות ספקולטיבית של "מה אם". מה יקרה לחברה האמריקנית אם לאנשים כהים הייתה יכולת להפוך את עצמם ללבנים ולא הייתה לאף אחד דרך לדעת מי הוא מה. הוא נכתב בשנות השלושים של המאה הקודמת ע"י עיתונאי שחור ולא מזמן זכה לגרסה בימתית כמחזמר. על אף שהוא נכתב לפני הרבה זמן, קל לעקוב אחרי האנגלית והאירועים, והספר לרוב גם מאוד מצחיק, אם כי יש בו גם אלימות קשה ואדישות לחיי אדם.

העלילה פשוטה למדי - רופא בשם דר. קרוקמן ממציא שיטה להפוך עור ושיער ללבנים ע"י איבוד פיגמנטציה כמו במחלת העור ויטלגו. הוא פותח מרפאות בכל רחבי ארה"ב ואנשים כהי עור נוהרים להפוך את עצמם ללבנים. דמות בשם מתיו הוא הראשון שממהר לנצל את השיטה, לאחר שהתאהב באישה לבנה גזענית שדחתה אותו בגסות עקב צבע עורו. מפה מתחיל משחק של היפוך תפקידים בזמן שאנשים עוברים צדדים וקבוצות שונות סביב נושא הגזענות, בהתאם לנסיבות ובעיקר בהתאם לאיפה אפשר להרוויח יותר כסף.

פה נעוצה הגדולה של הספר וגם חולשתו - הספר מבריק בהצגת המגוחכות של דמויות רבות, גזענים או מנהיגי תנועות חברתיות שונות, ואיך הגזענות מנוצלת בציניות לשליטה על אנשים על ידי סכסוך ביניהם. אבל אין אף דמות אחת בספר שאפשר לחבב ולתמוך בה, וגם אם זו הכוונה בסאטירה נוקבת כלפי כולם ולהראות את האכזריות שבגזענות והרדיפה אחרי כסף וכוח, אני מהקוראים שקשה להם עם חשיכה בלתי נגמרת בלי קצת טוב לעקוב אחריו, גם אם המדובר בהומור חד.

כמובן ששאלתי את עצמי אם ספר כזה היה יכול להתפרסם היום, והתשובה היא כנראה שלא. הביקורת בספר בהחלט רלוונטית לימינו אנו בצורה מדכאת למדי, אבל הספר בועט לכל הכיוונים ללא רחמים וללא צנזורה. אם הוא היה מתייחס לקבוצות מסוימות בימינו, הסופר היה מיד מבוטל לחלוטין. כחברה התקדמנו בדברים מסוימים, ובאחרים הלכנו אחורה. זה כנראה ריקוד שאין לו סוף.

בדרך כלל יש לי רתיעה מלקרוא אנתלוגיות מדע בדיוני, אבל ברדבורי הוא אחד הסופרים האהובים עלי ואני שמחה שהחלטתי להתגבר על החשש ולקרוא את הספר בכל זאת.

שורה של סופרים משובחים כתבו סיפורים קצרים ומעניינים שעומדים בפני עצמם גם למי שלא מכיר את מקור ההשראה, והספר בהחלט מומלץ למי שאוהבים לקבל צמרמורת קטנה במעלה הגב.

את התחנה המרכזית קראתי בעיקר באוטובוס בזמן שהייתי תקועה בפקקים בכניסה לתל-אביב, וזו הייתה התפאורה המושלמת לספר המאוד מוצלח הזה. יש לי חולשה לספרים שמתעסקים בישראל עתידנית ותיאוריו של תדהר את דרום תל אביב על רחובותיה המוכרים והאנשים שממלאים אותה הם מדויקים, חדים וחסרי התנצלות על המקום שהוא מתאר ואוהב.

יש בספר כל-כך הרבה רעיונות לגבי טכנולוגיה והשפעתה על האדם, חברה, אינדיווידואליות, זיכרון, מה הוא אדם, וירטואליות וגשמיות, פילוסופיה ודת שזה קשה לסכם את העולם שתדהר מתאר בלי לפספס משהו. הספר מלווה קבוצת דמויות שחייהן שזורים ביחד לעיתים מכוח ההרגל ולעיתים מכוח האהבה. על-אף שכמעט כולם מחוברים לשיח שהוא מעין רשת אינטרנט משודרגת שמתחברת ישירות למוח, הם עסוקים בחיפוש אחר הקשר עם אנשים אחרים, עם עצמם ועם בוראם, יהא זה הורה, ילד או אל.

יש הרבה מה לנתח בספר, אבל זה יהפוך את הרשומה מביקורת למסה ארוכה. נכון שלעיתים הלכתי לאיבוד בין תיאורי הטכנולוגיה, מימדים, סינגולריות ודמויות מתחלפות, אבל גם זה מייצג נאמנה את ההליכה בתחנה המרכזית וברחובות תל-אביב בהם אפשר להרגיש בבית וללכת לאיבוד בו-זמנית. אולי זה תיאור מדויק של החיים עצמם בכל מקום. דבר חשוב שאהבתי הוא שעל-אף שהספר מלא ברעיונות ודמויות, הוא לא שוכח לסגור את הסיפור הראשי שאיתו הוא התחיל, ולא גולש אף-פעם למחוזות האבסורד.

סיימתי ושמתי על המדף, אבל נשארתי עם הרבה מה לחשוב עליו ואני בהחלט אקרא אותו שוב בעתיד. בתקווה בזמן שאני מתרווחת ברכבת סולארית אוטונומית של 10 דקות לתל-אביב ושותה שייק בריאות שהשייקר החכם שלי הכין בעצמו בבוקר.

שאלות קשות מסווג תחת הקטגוריה של מדע בדיוני, אבל רוב הספר הוא מותחן פעולה רגיל. אלמנט המדע בדיוני מופיע רק לקראת הרבע האחרון של הספר ומשמש יותר כמימוש של הפוטנציאל של מחשב קוואנטום לבצע פעלול מגניב. מעניין, אבל מופיע מאוחר מדי ופתאום מסיט את הספר לחלוטין לכיוון אחר.

חיבבתי את הדמות הראשית, ד"ר קלייר קונוויי, עם רצונה בסך הכל לנהל בשקט רומן עם גבר נשוי. היא שוקעת ברצף מערכות יחסים חסרות סיכוי, מוטרדת מענייני נשים וחווה מיגרנות במצבי לחץ, בנוסף לזה שקבוצות שונות מנסות לחטוף אותה.

חיבבתי פחות את הדמויות הגבריות בספר. לא היו לי ציפיות לנסיך על סוס לבן, אבל הספר בהחלט נקרא כשובניסטי בבסיסו, גם אם יש לו מודעות עצמית וביקורת על הנושא.

רןב הספר כתוב טוב, זורם ומלא התרחשויות ובדיחות פה ושם. הייתי מסכמת אותו ככיף לא מזיק, אם לא הסיום של הספר. הכנסת עולמות מקבילים ומציאויות חלופיות תמיד מסבכת דברים ומעמידה בסימן שאלה את הקיום בכללותו, אלא שהסיום לא מעורר חשק לשבת ולנתח מה אמיתי ומה לא ומה יכול לקרות. השורות האחרונות של הספר מערערות את מערכת היחסים בין הדמויות הראשיות והאיזון ביניהן בצורה לא צפויה, בטון שלי צרם במיוחד. אולי פיספסתי משהו וקראתי אותן לא נכון, אבל זה כנראה ישאר שאלה קשה לא פתורה.

לפעמים לחקור קצת על הספר והסופר עוזר להתחבר לטקסט. זה מה שקרה לי עם מטרופוליטן. הקריאה בו הייתה איטית ומייגעת בשבילי עד שמצאתי שהוא פורסם בשנת 1995. לפתע, הספר קיבל זהות. כמי שהייתה בתיכון בשנות התשעים, אני יכולה להעיד שאייה, הדמות הראשית, היא בהחלט גיבורה אופיינית לעשור האחרון של המאה העשרים.

אם לסכם את העלילה בקצרה ובלי לחשוף יותר מדי - אייה היא אישה צעירה ומקופחת, שהצליחה בעזרת עבודה קשה ללמוד ולהשיג עבודה ברשות הפלאזם שמפקחת על השימוש בפלאזם. הפלאזם הוא מעין אנרגיה בעלת יכולות בלתי מוגבלות להעניק למשתמש בה כוח לעשות כל דבר. החומר מופק מיסודות בניינים, לא ברור איך ולמה. החיים דוחפים את אייה לעשות מעשה שמוביל אותה להרפתקה עם אנשים רבי כוח והשפעה.

לזכותו של הספר יאמר שהוא נשאר צמוד לסיפורה של אייה לאורך כל הדרך והדמות שלה היא הצד החזק של הספר. גם כשנדמה שהעלילה הולכת להתפרש לכיוונים צפויים ולעוסים, הסופר מקפיד לחזור לדמות הראשית ולעולמה הריאלי. אייה מצטיירת כאישה צעירה, חכמה, בעלת תושייה וחוש מוסר בסיסי, אם כי גמיש. היא מנתחת ומתלבטת מוסרית לגבי מעשיה ומעשי אחרים, אבל אף פעם לא שוכחת את תשלומי המשכנתא שמרחפים מעל ראשה.

העולם בספר מצטייר כעולם בו אין ערך לחיי אדם, אסונות גדולים מתרחשים לצד צרכנות מוגזמת ושעשועים להמונים, מלא בשחיתות ודיכוי. על אף שהספר מוגדר כמדע בדיוני, בפן הזה שנות התשעים והתנועה באותן שנים, שדוכאה קשות, של אנטי גלובליזציה ומלחמה בתאגידים נוכחים מאוד בספר. אני יכולה לדמיין בקלות את אייה מסתובבת עם קלטת של נירוונה באוזניות, מתמודדת עם החיים בשילוב של כעס ומשיכת כתף.

כספר מדע בדיוני, ה"מדע" הבדיוני בו כל כך מופרך, שהדרך היחידה לקבל את הפלאזם היא להתעלם מכל השאלות שסובבות על המהות שלו ואיך הוא מופק. אני התייחסתי אליו כאל מטפורה לכסף או הכוח שבהחזקת נדל"ן, משהו שאני לא יודעת אם אזכה להנות ממנו בארצנו הקטנה. ואפילו לא התייחסתי פה לדולפינים המדברים.

אומנם היה לי קשה להתחבר לספר בהתחלה, אבל ברגע שהנחתי למדע הבדיוני והתרכזתי בדמות הראשית, מאוד נהניתי מהקריאה.

יש משהו מרכך בחשיבה ביקורתית כלפי ספר שנקנה במכירות סוף השנה, ועוד ספר שאין לו ביקורות באתר בכלל. קשה לדעת אם הרבה אנשים לא אהבו אותו או שתקציר הספר הוא פשוט לא מוצלח. השקרים שהיא סיפרה הוא לא הספר הטוב ביותר שקראתי אי פעם, אבל הוא גם לא נמצא בתחתית. אישית לא התחברתי אליו, אבל לא הייתי רוצה שמכיוון והביקורת שלי היא היחידה באתר שיווצר הרושם שהמדובר בספר שמישהו אחר לא ישמח לקרוא.

הספר קצר וזורם מהר. יש לו מבנה מיוחד של מעבר בין תיאור קורותיה של הגיבורה הראשית, ליזה קול, לתיאור קורותיה של גיבורת הספר שהיא כותבת, בת'. ההקבלה ביניהן מעניינת ותורמת לעלילה ולפיתוח דמותה של ליזה. מה שליזה מדמיינת בשביל בת' והדמות שהיא בוראת לה הוא החלק המוצלח בספר, לטעמי.

יש הרבה כאב מתחת לפני השטח ומעליו בדמותה של ליזה. בזמן שהיא מנסה נואשות להיכנס להיריון, נושא טעון בפני עצמו, חייה ושפיותה מתפרקים. לפחות זה עוזר לה בכתיבה, אלא שגם לזה יש פן שלילי כיוון שהיא מסוגלת לכתוב רק על חייה וחייה הם לא כנים.

אז למה, על אף כל הדברים החיוביים, הספר בכל זאת נמצא בערימת "מזל שקניתי בהנחה" שלי? נראה לי שהסיבה היא שהדמות הראשית בעייתית ללא רגע של חסד שגורם לקורא בכל זאת לחבק אותה ולהצטער על מה שעובר עליה. הסופרת מעמיסה עליה טראומות ילדות קשות, קריירה מדשדשת, בעיות פוריות ובעל בעייתי, ובכל זאת זה לא מספיק בשביל שלקורא יהיה באמת אכפת. אולי זה השטחיות שכל נושא מקבל בספר. אולי זה העולם מסביב ליזה שמרגיש כמו פוסטר פרק של סקס והעיר הגדולה. אין לי התנגדות לדמות נשית ראשית שהיא לא נחמדה, אלא שלליזה לא בונה הסופרת עולם פנימי חם או מעניין מספיק מעבר לטראומות וכאב. לבת', הדמות שליזה יוצרת, דווקא יש מושא אהבה אמיתי בבתה התינוקת שהופך את הדמות לנגישה יותר, אבל זה רק מדגיש כמה חסר משהו לדמות הראשית כדי להתעלות מעל לכאב וההרס העצמי. לכתוב על דמות ריקה מבפנים ושתהיה עדיין מעניינת זהו אתגר רציני. על אף שעל פני השטח הדמויות מונעות מרגשות עזים, הספר עצמו נקרא כשכלתני למדי בו לכל דבר יש הסבר ומניע, אבל הלב איכשהו חסר.