ביקורת ספרותית על התחנה המרכזית מאת לביא תדהר
ספר מעולה

---

את התחנה המרכזית קראתי בעיקר באוטובוס בזמן שהייתי תקועה בפקקים בכניסה לתל-אביב, וזו הייתה התפאורה המושלמת לספר המאוד מוצלח הזה. יש לי חולשה לספרים שמתעסקים בישראל עתידנית ותיאוריו של תדהר את דרום תל אביב על רחובותיה המוכרים והאנשים שממלאים אותה הם מדויקים, חדים וחסרי התנצלות על המקום שהוא מתאר ואוהב.

יש בספר כל-כך הרבה רעיונות לגבי טכנולוגיה והשפעתה על האדם, חברה, אינדיווידואליות, זיכרון, מה הוא אדם, וירטואליות וגשמיות, פילוסופיה ודת שזה קשה לסכם את העולם שתדהר מתאר בלי לפספס משהו. הספר מלווה קבוצת דמויות שחייהן שזורים ביחד לעיתים מכוח ההרגל ולעיתים מכוח האהבה. על-אף שכמעט כולם מחוברים לשיח שהוא מעין רשת אינטרנט משודרגת שמתחברת ישירות למוח, הם עסוקים בחיפוש אחר הקשר עם אנשים אחרים, עם עצמם ועם בוראם, יהא זה הורה, ילד או אל.

יש הרבה מה לנתח בספר, אבל זה יהפוך את הרשומה מביקורת למסה ארוכה. נכון שלעיתים הלכתי לאיבוד בין תיאורי הטכנולוגיה, מימדים, סינגולריות ודמויות מתחלפות, אבל גם זה מייצג נאמנה את ההליכה בתחנה המרכזית וברחובות תל-אביב בהם אפשר להרגיש בבית וללכת לאיבוד בו-זמנית. אולי זה תיאור מדויק של החיים עצמם בכל מקום. דבר חשוב שאהבתי הוא שעל-אף שהספר מלא ברעיונות ודמויות, הוא לא שוכח לסגור את הסיפור הראשי שאיתו הוא התחיל, ולא גולש אף-פעם למחוזות האבסורד.

סיימתי ושמתי על המדף, אבל נשארתי עם הרבה מה לחשוב עליו ואני בהחלט אקרא אותו שוב בעתיד. בתקווה בזמן שאני מתרווחת ברכבת סולארית אוטונומית של 10 דקות לתל-אביב ושותה שייק בריאות שהשייקר החכם שלי הכין בעצמו בבוקר.

» ביקורות נוספות של StarryNight
» ביקורות נוספות על התחנה המרכזית