בשתי מילים: פורנו טרגדיות.
וביותר מילים - כי בכל זאת אנחנו בביקורת באתר סימניה והמעמד מחייב:

קרה יותר מפעם אחת שקראתי ספר ותוך כדי קריאה שאלתי את עצמי מדוע הסופר בוחר לעולל דברים מסוימים לדמויות שלו. לא תמיד הסופרים שאני קוראת ואני רואים עין בעין. במיוחד כשמדובר במוות או אירוע טראגי לדמות שהתחברתי אליה. אבל בסדר, זה לא "מיזרי" פה, לא ארדוף אחרי אף אחד עם פטיש. בסוף אני מקבלת ומשלימה גם אם לא אוהבת כל מהלך. וזה לא שכל סבל של דמות הוא בהכרח מיותר לעלילה, זה לא שכל מהמורה או טרגדיה בהכרח פוגעת באמינות הסיפור. סדרת "שיר של אש ושל קרח" היא דוגמת מופת לאיך מוות לא צפוי או גם סתם סבל ועינויים יכולים לקדם את העלילה ולתרום לאמינות הסיפור.
"חיים קטנים" הוא מקרה אחר. החוויה היא כמו קבלת עוד ועוד אגרופים לפנים, בלי שום סיבה מוצדקת. וכשאתה נותן לקוראים שלך אגרופים, כדאי מאוד שהם יהיו מוצדקים עלילתית.
כשראיתי את שלל הטיק טוקים (חיים קטנים סווג כמעין "ספר טיק טוק", תופעה נפרדת שאפשר לכתוב עליה אלפי מילים בפני עצמה) בהם אנשים מטיחים את הספר בכרית ובוכים דמעות אמיתיות מול המצלמה, נדהמתי. אני עצמי לא חפה מבכי על ספרים, למרות שאודה שלאחרונה המילים הכתובות העיקריות שאני מגיעה לדמעות בגללן, מופיעות בעיתונים ובחדשות. ובכל זאת, משהו ברמת הבכי היה נראה לי לא מווסת. מה יכול לעורר תגובה כזאת?
וכשקראתי, התדהמה גדלה. כי עם כל גילוי על פרט נוסף של כאב, כך נאטמתי רגשית יותר. כמו בניסיון להדוף את הכאב שכבר הבנתי שהוא חלק מהמטרה המכוונת של הספר, הורדתי את רמת האמפתיה לדמויות כדי לא להרגיש את כל מה שינגיהארה רצתה שאני ארגיש. לא אשקר - היו קטעים קטנים בהם הזלתי דמעה (מול ה-"אתה נולדת לזה" שחוזר על עצמנו שוב ושוב; מול "מי אני?" -"אתה ג'וד סנט פרנסיס" וכו' וכו'). אבל להתייפח?

אולי זו אני שלוקה בחוסר אמפתיה. אבל אני נשבעת שלא מדובר בחוסר גורף. הקושי שלי לחוש אמפתיה צץ במיוחד בסיטואציות בהן אני מרגישה שמנסים להוציא ממני דמעה באופן לא אותנטי, מניפוליטיבי, דוגמת תוכניות ריאליטי בישול בהן לכל אחד יש סיפור רקע סוחט דמעות שבא כמנת צד לפסטה. ואומנם "חיים קטנים" לא מגיע לרמת המניפולטיביות הרגשית של ריאליטי. בסך הכל מדובר בספר שכתוב טוב ומשכנע, על אף שלוקה לעיתים בתיאורי יתר ונישתיות (נטיות שיש גם לי, אז קשה לי להתלונן עליהן).
ובכל זאת כל זמן הקריאה משהו הציק לי. כמו תחושה כזאת שאני קוראת משהו לא עד הסוף אמיתי. ואיכשהו העובדה שהספר כתוב בצורה רהוטה וגבוהה בסך הכל, הדגישה לי עוד יותר את חוסר האותנטיות. מעין אפקט האל-ביתי בהתבטאותו הכתובה, ה-uncanny valley של סיפורת.
תוך כדי קריאה כל הזמן הציקה לי השאלה - מה בעצם ינגיהארה יודעת על טראומה בילדות? מה היא יודעת על הפרעה פוסט-טראומה מורכבת, מה היא יודעת על פגיעה עצמית? מה היא יודעת על להיות גבר גיי ו/או ביסקסואל בניו יורק? מה היא יודעת על מערכות יחסים אלימות? מה היא יודעת על יתמות, על התנהלות מערכת הרווחה בארה"ב במקרים כגון אלו של ג'וד, על פסיכולוגים, על התעללות מינית?
וזה לא שאני המומחית הגדולה והבלעדית בכל אחד מהתחומים האלה (בחלקם אני מבינה יותר מאחרים), ואני לא רוצה להניח יותר מידי דברים על זהותה וניסיון חייה של ינגיהארה כי אני באמת לא יודעת עליה מספיק והיא גם לא הנושא. אך במסגרת קריאת הספר, כל הזמן הציקה לי התחושה שמה שאני קוראת לא נכתב מניסיון חיים, ולכן עובר מעין גלורפיקציה, אפילו רומנטיזציה. וזה לא כי הטרגדיות עצמן מתוארות כדבר יפה ומושך - ממש לא - אלא כי הסבל עצמו, כפי שינגיהארה מתארת אותו, נראה כדבר עילאי, שהופך אדם למעניין יותר, ככזה שהופך אותו לאדם ששווה לכתוב עליו.

חשוב לי להדגיש: זה לא שהסבל הזה לא ריאליסטי. הכרתי בחיי, במסגרות אישיות ומקצועיות כאחד, אנשים שסבל היה מנת חלקם בכל צעד בחיים. לצערי במרחב המזרח-תיכוני שאנחנו גרים בו הדבר בולט במיוחד, על אף שעד אוקטובר האחרון נדמה היה שהצלחנו להדחיק טוב-טוב את העובדה הזאת.
הכרתי אנשים שחוו מכה אחר מכה, שהחיים הביסו אותם, שכל בן אדם וגוף ממסדי שהם הכירו בחייהם אכזבו אותם והכאיבו להם. הכרתי אנשים שחוו טראומות רבות, שחייהם נראים מהצד כמו תאונת שרשרת. כואב לראות ובו זמנית אי אפשר להסיר את המבט.
בהכללה, האנשים הללו הם לא כמו ג'וד. הם לא קדושים מעונים, לא מושלמים באותה מידה בה הם פגומים. הם בני אדם, בני אדם שנכוו קשות מהחיים. ההסתכלות עליהם כסנסציה מסקרנת ומעניינת היא מעליבה. וזה לא שאני טוענת שאדם עם טראומות מרובות לא יכול להיות כמו ג'וד, ומבטלת את החוויה האפשרית הזאת. זו חוויה אפשרית, כן. אבל בתוך הקונטקסט של הסיפור, זה לא תמים. זה בא לשרת מטרה - המטרה שהקוראים ישקעו בספר, ויתפסו אותו כאמת אובייקטיבית.
"מה שכואב הוא אמיתי", הוא הטיה מוכרת של המוח האנושי. אם משהו הוא כואב - סימן שהוא נכון, אותנטי, מדויק. "אם נעלבת מזה סימן שזה נכון", אומרים למי שנפגע מהערה לא במקום - כשלמעשה, לא, זה לא בהכרח סימן שזה נכון. לעיתים זה סימן לאמת הפשוטה שאמרו לי משהו פוגע, ועל כן נפגעתי. בהשאלה - העובדה שחייו של ג'וד הם כואבים, לא הופכת את הכתיבה של דמותו לאותנטית.

וכל זה נעשה עוד יותר גרוע, ועוד פחות תמים, כשקולטים את הרמזים הקטנים שינגיהארה שותלת על חוסר הסכמתה עם האפקטיביות של טיפול רגשי. על ההתעלמות שלה מהטיפולים המצילי חיים בהפרעת פוסט-טראומה מורכבת והטיפולים קצרי וארוכי הטווח ומשני החיים בהפרעת דחק פוסט-טראומתית שקיימים היום. על ההתעקשות שלה להציג טיפול דינמי כאופציה יחידה, וכאופציה מיותרת. ברור שהטיפול באדם שעבר כל כך הרבה בחיים הוא מורכב יותר ודורש התאמה אישית. זה לא אומר שהוא לא קיים. ותרופות להקלה על כאבי הנפש? מה איתן? זה כאילו הספר נכתב בתוך ואקום בו טיפולים נפשיים אפקטיביים לא קיימים.
אני חייבת לתת קרדיט לינגיהארה שלפחות בתחום הכאב הפיזי, היא מתארת דברים בצורה ריאליסטית מאוד. אנשים רבים שכותבים על טראומה נפשית מתמשכת והתעללות בילדות שוכחים לציין את ההשלכות הפיזיות של אותה התעללות, שלרוב מלוות אדם לאורך כל חייו. ואולי זאת היפר הריאליסטיות של הכאב הפיזי המתואר, והטיפולים המתמשכים בו, שכמו גוזלת זמן מסך מהאפשרות המקבילה והחשובה לא פחות לטיפול בכאב הרגשי.

במילים אחרות, חברים, אל תקשיבו לינגיהארה.
כאב הוא לא חלק נשגב מהחיים שהופך אתכם לאנשים מעניינים יותר לקריאה.
כאב הוא תסמין, ויש לתת לו מענה בכל דרך שמתאפשרת. לעיתים המסע במציאת המענה המתאים הוא ארוך ומייגע, אך זה לא הופך אותו למיותר.
ונכון - שום טיפול לא יביא להחלמה מוחלטת ממה שעברתם בחיים. אין תרופת פלא, ואם מישהו מציע לכם תרופה כזו, תיזהרו - כנראה מדובר בכת.
ועדיין. גם אם אין החלמה מוחלטת - יש אפשרויות להטבה במצב. יש אפשרויות לשיפור.
אל תהיו כמו ג'וד סנט פרנסיס.
לכו לטיפול.

יש לסופרים אמריקאיים תכונה מגונה של להג יתר. שניים עולים לקבל פרס: דונה טארט וג'ונתן פראנזן. לו היה להם שמץ מהיכולת של יאנגיהארה, מלאכתם היתה צולחת בידם יותר.
בחירת המילים של אמיר צוקרמן המתרגם לא תמיד היתה הבחירה הטבעית. התרגום זורם ברובו, אבל לפעמים נעצרים בגליץ' כזה או אחר.
האם השם חיים קטנים בא לומר משהו? 610 עמודים צריך לקרוא כדי להבין מהיכן השם. למען השם, אני סבור כי השם ג'וד בר-המזל או החברים של ג'וד טובים יותר, למרות שאני יכול להבין מדוע נבחר השם הזה ועוד נחזור לזה.
עכשיו נניח לנ"ל ונחזור לעיקר: הסיפור הזה לא יישכח מהר. את הלב הוא לפת ובסוף הלב נחמץ וחשב להתפקע מצער. קשה למצוא מילים לתאר את גודל האירוע הספרותי ולכתוב סקירה קוהרנטית. קשה למצוא את המילים שיסבירו מה בדיוק היה פה ועד כמה לא ממש קראנו דבר כזה קודם לכן.
ג'וד הוא ילד יפה. יופי מושך לטוב וגם לפחות טוב, בלשון המעטה. לג'וד אין חיים רגילים ודי מהר הוא מוצא עצמו גדל במנזר בתחושה שהוא לא ממש ילד טוב, מיוחד או סתם נורמלי. רק נזיר אחד מתנהג אליו יפה, מניח לו לסייע בגן הירק ובחממה, זה האח לוק. האח לוק נותן לג'וד תחושה שהוא ילד ראוי ושווה. בסופו של דבר שניהם בורחים מהמנזר כשהאח לוק מבטיח לג'וד בקתה ביער, במקום יפה ומיוחד. בקתה לא היתה, בעתה כן. שנים שמר ג'וד על סיפור נערותו והוא גדל למרות הכל כמעט נורמלי, מגיע לקולג' ויוצא מהלימודים עו"ד, כשהקריירה שלו פורחת במשך עשרות שנים.
אבל זה סתם תאור קר וחוטא לרגש.
ארבעה חברים למדו יחדיו בקולג' וכמובן גרו יחד. ג'וד, עמוד התווך של כולם, לא מבחירה, אבל כך יצא. וילם השבדי, שהפך לשחקן מפורסם, יפה תואר. מלקולם כהה העור, האדריכל שנאמר שהוא מתוסכל, וג'יי. בי. הצייר המצליח, המתעד לאורך עשרות שנים את חבורת הארבעה במוזיאונים נחשבים בניו-יורק, שסנדלי מנולו בלניק לא עושה להם שום כיף בלב. והמבין יבין.
וכך, ג'וד הוא ציר העלילה, החופן סוד נוראי, שאת הצליעה שלו הוא מסביר תמיד באיזו תאונה מסתורית מעברו, אך לא מפרט. זה כואב מדי ואיש לא צריך לדעת את הפרטים המדוייקים.
בשלב מסוים ברור לכולם ובעיקר לווילם, שהקשיים אותם חווה ג'וד רק יתעצמו. בריאותו אינה תמיד בשיאה ולכך נוספת פגיעה עצמית חוזרת ונשנית. וילם בוחר בחירה שספק אם רבים היו עושים אותה: להפוך לבן זוגו לחיים, למיטה, לגורל של ג'וד. הזוגיות שלהם מכמירת לב, מהיפות שהספרות נתקלה בה, ומזלו של ג'וד ממשיך לשחק לו. יש לו בן זוג אוהב, הורים מאמצים, חברים רבים, עבודה מספקת. בשלב מסוים נכנסת לתמונה תאונה נוראית, לא כזו הפוגעת פיזית בג'וד בר-המזל, אך מחריבה את עולמו. הסיום גורם לצביטה נוראית בלב. אם הספר כולו לא נופל למלכודת הרגש בכל מחיר, הסיום הולם בקורא. בסופו של דבר, לפחות מבחינתו של ג'וד בר-המזל החיים באמת קטנים.
בדר"כ אני לא מתקשה בכתיבת סקירות. כאן פשוט לא נמצאו המילים. יאנגיהארה יודעת לכתוב ובארסנל שלה בסה"כ שני ספרים. עליה לשנס מותניים. הספר הזה הוא הטור דה פורס שלה. יצירה נעלה, שאין דומות לה. בתחילה, לאחר הפרק הראשון, מצאתי עצמי נרתע מלהמשיך. משהמשכתי, מצאתי עצמי מנצל כל כמה דקות פנויות להמשיך בקריאת היופי ללא קץ הזה.
מקווה שגם אתם תמצאו זמן ל-638 עמודים נפלאים שכאלה.

טוב, אחרי חודש קריאה של הספר הזה הגיעה לסיומה הסוגייה שחפרה לי במוח כבר תקופה ארוכה: האם "חיים קטנים" הוא ספר טוב כמו הייפ סביבו בסימניה ובכלל או ספר מחורבן כמו שכמה קוראים אמיצים העזו לכתוב. בבית הדעה הייתה ברורה: "ספר גרוע ומניפולטיבי שכתוב טוב". מסתבר ש"חיים קטנים" מפצל משפחות ומדינות יותר משאלת כן ביבי לא ביבי. עכשיו תור השתי שקל שלי: זה ספר מרשים. מאוד מאוד מרשים! אבל האם נהנתי מהקריאה? מצד אחד כן ומצד שני כן ולא.
הספר עוקב אחרי ארבעה חברים קרובים בניו יורק - ג'וד, וילם, מאלקום וג'יי בי. ומספר את סיפור חייהם עם דגש על עברו הטראומטי (בלשון המעטה) של ג'וד, המוסתר מחבריו. הרומן מתעמק במערכת היחסים ביניהם, בחוויות של אהבה, אובדן, תסכול וסבל נפשי ומציג חקירה מעמיקה על השפעת הטראומה על נפשו של האדם.
מצד אחד כן:
הספר כתוב מעולה. ינגיהארה יודעת איך לכתוב, איך לתאר סיטואציות מחרידות כמו גם סיטואציות טובות כמו ציירת. הסיפור נקרא בשטף ובעניין והותיר אותי פעורת פה לא רק מהסיפור הקשוח אלה מהדרך בה היא כותבת.
מצד שני כן ולא:
ג'וד עובר ייסורי גיהנום במהלך הספר. הוא חווה התעללות פיזית נפשית ומינית מצד נזירים במנזר בו שהה בילדותו, לאחר שברח משם הוא נופל ברשת של סחר בילדים ולעוד שנים של התעללות מחרידה (כאילו חסר טריגרים בתקופה הזאת), ג'וד נחטף על ידי רופא פדופיל וסדיסט שמנסה לרצוח אותו ולבסוף הופך אותו לנכה לכל חייו ומשם הוא מתגלגל לניו יורק הנקודה בה נפתח הספר. ינגיאהרה מעבירה את הגיבור שלה את כל מדורי הגיהינום כאילו הוא ישו של הספר שלה. בחלקים האלה שבהחלט כתובים מעולה באמת קצת הרגשתי שזה יותר מדי ויכולתי איפשהוא להבין את אלה שהגיבו בציניות לסיפור. אבל רק קצת.
כי אחרי כל מה שהעולם עובר בשנים האחרונות ומה שאנחנו עוברים במדינה מה שקרה לג'וד אפילו מתגמד וחוצמזה זה לא באמת העניין פה העניין הוא ספר של 640 עמודים שכתוב ביד של אמנית על! עיצוב הדמויות, העלילה והדרך שבה מתואר הסיפור הוא מרשים ומצויין.
אני בהחלט ממליצה על הספר למי שמסוגל להכיל תיאורים קשים מאוד בתקופה הקשה בלאו הכי הזאת.
שבת שלום :)

לקרוא ספר של 638 עמודים, שבעיקר הכעיס אותי, זה לא עניין של מה בכך. והוא הכעיס אותי כי הוא אוסף לתוכו כמעט את כל המִסְכֵנות שקיימת בעולם. אז זה בסדר להעלות למודעות את הבעיות הנפשיות שנגרמות בעקבות התעללות מינית, אבל לדוש בזה, לכתוש את זה ולחפור בזה בלי סוף, ממאיס לבסוף את כל העניין. בסופו של דבר מדובר ברומן, ולא בכתב עת של בריאות הנפש. הגיעו דברים לידי כך שאחרי מחצית הספר, בקטע מסויים, הבנתי שאני קוראת שוב ושוב את אותו הדבר, ואם מקפלים כחמישים עמודים, הרי שום דבר חדש לא קורה, פרט לשינוי המקום או תיאור הטבע, שבשלב זה הם כבר ממש לא מוסיפים כלום. וגם בהמשך יש תיאורים שלמים שחוזרים על עצמם עוד ועוד. בחישוב קטן הבנתי שיש כאן בספר כמאתיים עמודים מיותרים לגמרי. ואם ההתעללות לא מספיקה אז צריך להוסיף לה גם נכות של אדם אחר (ולמי שקרא אני מתכוונת לנכות של האח של וילם ולא של ג'וד עצמו) וצריך גם להוסיף הורים שכולים, ומוות מסרטן, ותאונת דרכים, והתמכרות לסמים, ועוד. ובקיצור, רוצים את תחלואות העולם - קיבלתם.
ובכלל, הספר נקרא "חיים קטנים". רק שאין בתוכו שום חיים קטנים. יש כאן ארבעה גיבורים שהגשימו את החלום האמריקאי, כל אחד בדרכו, ואם אחד מהם בוחר, תוך כדי קריירה מזהירה, להמשיך ולשחות בשלולית הבוצית של העבר שלו, זה לא 'חיים קטנים' - זה סתם טמטום או גאווה יתרה, למרות הניסיון להתייחס לזה בספר כבעיה.

בגב הספר מצוטט אחד המבקרים כמי שקרא אותו על שפת הים. זה הספר האחרון שהייתי ממליץ לכם לקחת לים. אם כבר, הספר הזה ייקח אתכם ישר לים. ים של דמעות. ואם המילים הללו מעלות לנגד עיניכם תמונה של ספר היסטרי שמתאר אומללות אנושית בצורה אמוציונאלית ומלאת פאתוס, כנראה שההגדרה שלי, היא זו שסובלת מהמגרעות האלה... ובכל זאת הדמעות זולגות מעצמן.

קל מאוד לקחת גיבור ספרותי ולהפוך אותו לסוג של איוב. החיים מספקים לנו אבני בניין לכך, ובשפע. קח דמות ספרותית, תמיט ותמית. תמיט עליה התעללויות ופורענויות שהדעת לא יכולה לקלוט ובסוף גם תמית אותה. קלי קלות. מה שכן קשה זה לבנות סיפור חיים קשה כל כך בלי להפוך אותו למלודרמה זולה, לספר אותו בצורה קולחת מחד אך עמוקה מאידך, לרתק את הקורא ולרגש אותו, וכל זאת בספר שמשתרע על פני למעלה מ- 600 עמודים.

החיים מלאים פורענויות. יש את אלו שנוחתות עלינו ללא נגיעה אנושית (מחלות קשות, לדוגמה), יש פורענויות שנגרמות על ידי אדם אך הן אינן נעשות במזיד (למשל, תאונות דרכים) ויש את הסוג הגרוע ביותר, זה שהוא כל כולו עשיית רע לאדם אחר, במודע ומתוך כוונה תחילה (התעללות מינית ונפשית, לדוגמה). רוע לשם רוע. נמצא כאן תיאור קיצוני של רוע אנושי (בלתי אנושי בעליל...) ותיאור של הסבל (בלתי נסבל בעליל...) שנגרם בעטיו, פיזי ונפשי כאחד. ויש גם רגעים של טוב לב, של רעות ושל אחווה בין חברים. ביד אחת הסופרת מצליפה בקורא עם שוט וביד השנייה היא מורחת על פצעיו הפתוחים קצת פולידין. כאילו שזה יעזור.

רבות דובר ונכתב על אנשים שעברו התעללות קשה בילדותם והפכו ברבות הימים להיות בעצמם מתעללים. הספר מאיר את הנושא באור חדש ובוחן את השלכותיו ההרסניות. זה שהתעללו בו לא הפך בעצמו למתעלל, אלא למתעלל בעצמו – במובן של בגופו ובנפשו שלו עצמו. יחי ההבדל הקטן. ולמה בעצם, ג'וד? הרי מי כמוך יודע שהחיים רצופים פורעניות איומות שאין לנו שליטה עליהם, אז למה להוסיף עליהם ולגרום לך עצמך סבל פיזי ונפשי בצורה הרסנית כל כך? שרדת זוועות עולם, השתקמת, פיתחת קריירה מפוארת ורבת הישגים כעורך דין, בורכת ברֵעִים (שאין להם אח ורע...) ובבן זוג תומך. למה לך להרוס הכול? מסמר קהה וחלוד שכמוך, הוא בטח היה משיב לי, אל תהיה תמים. הרי אי אפשר באמת להחלים מהתופת ההיא. הכול אחיזת עיניים. והחיים, שכביכול שבו למסלולם התקין, חיים רבי הישגים, רצופים הצלחה אישית, מקצועית וכלכלית, חיים גדולים, יעני, הם מה זה קטנים. חיים זעירים. ובמילות הספר: "אקסיומת השיוויון אומרת ש-X תמיד יהיה שווה ל-X. בחלקיק השנייה שבו הוא מוצא את עצמו תלוי באוויר, בין שכרון החושים של המעוף ובין הציפייה לנחיתה, הוא יודע שלא חשוב מה הוא עושה או כמה שנים הוא כבר רחוק מהמנזר, מהאח לוק, ביסודו של דבר הוא אותו אדם, אדם שמעורר גועל, אדם שנועד להישנא. X=X" (עמוד 305). האם חיים פצפונים כאלה בכל זאת יכולים להיות בעלי ערך? אני משחיז את עצמי ומתמרח בשמן נגד חלודה. האם יכולים להיות לחיים האלה משמעות? ושוב ניתֵּן לגיבור עצמו להשיב, מתוך הספר עצמו: "זה תמיד נראה לו סוג מפואר של בעיה, זכות יתר, לחשוב אם לחיים יש משמעות או לא. הוא לא חשב שלחייו שלו יש. ואף שלא הוטרד בשאלה אם חייו בעלי ערך, בכל זאת תהה למה הוא בכלל ממשיך לחיות. כל כך הרבה אנשים חיים באומללות שהוא לא מסוגל לרדת לעומקה, עם חסכים ומחלות חמורים להחריד. ובכל זאת הם ממשיכים עוד ועוד. וכך, אולי ההחלטה להמשיך לחיות היא כלל לא בחירה, אלא פשוט הוצאה לפועל של ציווי אבולוציוני? ובכל זאת, היצר הזה לא חסין לטעות. הוא התגבר עליו פעם אחת. אבל מה קרה לו אחר כך? הוא נחלש? הוא נעשה גמיש יותר? האם חייו הם בכלל שלו, בשביל לבחור אם לחיות עוד?" (עמוד 609). בהמשך נקבל תשובה חדה יותר, פוצעת, מפורשת: "החיים שלו, הדבר היחיד שהוא שלו, לא בבעלותו. הם בבעלותו של הרולד, שרוצה להשאיר אותו בחיים, בבעלות הדמונים שנאבקים ומטפסים בתוך הגוף שלו. בשביל מה החיים? הוא שואל את עצמו. בשביל מה החיים שלי?" (עמוד 617). אני לא מוותר. ממש כמו אביו המאמץ, אני רוצה שהגיבור הספרותי המקסים הזה יישאר בחיים. ושייהנה מהם. זה מוביל אותנו לשאלה אחרת שבאה לידי ביטוי כאן. עד כמה רחוק אנו רשאים ללכת מבחינה מוסרית כדי להשאיר בחיים בכוח, בכפייה, אדם יקר לנו שלא חפץ בחייו? גם כאן ינגיהארה כותבת בצורה פוצעת באמיתותה: "אתה, המשדל, בהכרח נע למחוזות הרמייה העצמית, כי אתה רואה שזה עולה להם במחיר, שעצם פעולת הקיום מרוקנת אותם. ואז אתה צריך להגיד לעצמך: לתת לו לעשות מה שהוא רוצה זה מעשה נתעב ביחס לחוקי הטבע, לחוקי האהבה. אתה מסתער על הרגעים המאושרים, אתה מניף אותם כהוכחה – בשביל זה שווה לחיות, אעפ"י ששום רגע לא יכול לפצות על כל הרגעים האחרים, על רוב הרגעים. האם מתפקידי לתת לו רשות להסתלק? זה מתועב. אני לא יכול" (עמוד 629).

אעפ"י שהספר יפהפה, לא הייתי ממליץ עליו לקוראים שמחפשים עלילה קצבית. אירוע רודף אירוע לא תמצאו פה, בעיקר לא בשליש הראשון של הרומן, אשר עוסק יותר בהווי חיים. ועם זאת, גם ברגעים בהם העלילה מתקדמת בקצב אטי מדי וגם כאשר יש ירידה לפרטי פרטים של התרחשויות, הרי שהדבר נעשה בכזה כישרון כתיבה, באופן שלא גורע מהנאת הקריאה. דורש סבלנות – בהחלט כן, מעיק ומכביד – ממש לא. במובן הזה הספר מזכיר לי את "התיקונים" של פראנזן, שאף אותו אהבתי מאוד. גם קוראים שרגישים לתיאור של סבל אנושי קשה עלולים להירתע. די לי בשק צרותיי שלי, יאמרו, והוא כבד מנשוא. למה לי לקרוא על צרותיהם של אחרים? ובכן, לאחר קריאת הספר תיווכחו לדעת שהשק שלכם איננו אלא שקית ניילון מצ'וקמקת מהסוג שמשלמים עליו עשר אגורות בסופרמרקט, לעומת השק שמתואר בספר, שק מלט שגם סוור גברתן מהנמל יתקשה להרימו... אם תרצו, מעין קתרזיס.

דבר פצפון שמעט צרם לי בספר (ספוילר: זה הולך להיות מאוד קטנוני מצדי) הוא ריבוי סוגריים, כשמשפטים שלמים מכונסים לתוכם (בעמוד 420, לדוגמה, חצי עמוד מובא בתוך סוגריים. למה? מדובר במשפטים יפים וחשובים שהיו יכולים לעמוד ברשות עצמם. חוץ מזה, זה מאוד מעצבן ופוגע ברצף הקריאה, כפי שאתם בוודאי נוכחים לדעת עכשיו...). ואם אהיה אפילו עוד יותר קטנוני, אומר שלעתים הנקודה בסוף הסוגריים מופיעה בתוכם ולעתים מחוץ להם. קטנוני בטירוף אבל צורם לעין ולא אמור לקרות בהוצאה מכובדת כמו "מחברות לספרות" מבית זמורה ביתן.

אבל אלו זוטות חסרות חשיבות. בשורה התחתונה, מדובר ביצירת מופת ספרותית. אילו הייתי צריך לסכם את 638 עמודיו הנפלאים במשפט אחד, הייתי אומר שהוא מיטיב לתאר את היכולת האנושית המדהימה שלנו לקום מתוך הריסות חיינו, ואת היכולת המדהימה של החיים לקבור אותנו תחתיהן בחזרה. לנצח.

מי אמר איוב ולא קיבל?

"שוטה שבעולם, שוב נקלעת אל אותה מלכודת פתאים!", כבר תקפתני חרטה בעודי אוחז באותו דג שהעליתי בחכתי לאחר שיטוטיי הקדחתניים ברשתות הספרים.
בין אצבעותיי נגלה ספר שמן בכריכה אפורה, מלא מקו לקו בשבחים הגומרים עליו את ההלל מפי כל שועי הביצה הספרותית האמריקנית, שעמה אין לי ולו דבר כמעט. מעטים הם הספרים האמריקניים המודרניים שנשאו חן מלפניי וזכר הזמן שנשחת לבטלה בקריאת היתר, עודנו חי ופועם בי. הוא שדימיתי לראותו אורב לפתחי גם הפעם.

"ובעצם איך אירע שבסופו של יום הִנֵּה נמצא אותו פרצוף חנוט בחיקי דווקא?" שאלתי בלבי, וכמענה להרהוריי מיד התרקם בעיני רוחי אותו זוג מוכרים שראיתי בצהרי היום, מקבילים לי פנים מדלפק החנות ומעלים חיוך שובה לב על שפתותיהם ודברי-שידולים על לשונם.
"ייקחם אופל, אותם זוג מוכרים שהשיאוני עצות סרק, שידלוני בדברים ומכרו לי דג רקק זה – גם כן דג ייקרא – וחיוך רחב על פניהם. טפו!"

כמבקש לעמוד על טיבה של ברייה משונה, פלחו עיניי את כריכת הספר במבטן - משתהות על כל תו בחפשן אחר המילים האסורות. היו אלו המילים אשר מהן יגורתי ושבשלן נטרפו ימיי ולילותיי, המילים שלמדוני צער וייסורי חרטה, כוונתי כמובן למילים:
"רב-מכר".
ערובה בטוחה למפח-נפש, חשבתי.
אלא שהללו לא נמצאו כלל, לשמחתי הרבה. או אז, לא בלי חשש, הרשיתי לעצמי לצלול אל תוך דפי הספר שגונם כשלג הצח והַחִלֹּתִי את צעדיי הראשונים בדרך העקלתון הפתלתולת שהועידה לי ינגיהארה.

הרומן נפתח בהתרחשות יומיומית, אגבית כמעט, בחייהן של הדמויות הראשיות בסיפור, כרומזת לשם "חיים קטנים" שהעניקה לו המחברת. טפח אחר טפח, חושפת ינגיהארה את העלילה המשתרעת על-גבי 640 עמודים ומגוללת את סיפור חייהם של ארבעה שותפים לחדר בקולג' קטן ויוקרתי במסצ'וסטס. הדמויות; וילם, ג'וד, ג'יי-בי ומלקולם, כולן בעלות מאפיינים מובחנים אחד מן האחר, תמונה המתיישבת היטב עם דבריה של ינגיהארה אודות הספר, על-פיהם ביקשה לטוות מעשייה קודרת ובה כל דמות מייצגת עולם ערכים שונה. מלבד זאת, ניתן למצוא בעלילה מאפיינים נוספים המחזקים את הקווים מנוסח המעשייה, כדוגמת יתמות של מי מהדמויות, דיכוטומיה ברורה של "רע" ו"טוב", וכן תיאורם של שגשוג והצלחה לאין שיעור וסיפורה של אהבה בלתי-אפשרית, הנולדת מעבר לכל תקווה או דמיון.
עוד בשלב מוקדם בעלילה מתחוור לקורא כי עברו של ג'וד המסתורי טומן בחובו סיפור תלאות מבעית, שפרטיו נמסרים לקורא במשורה לאורך הרומן והוא המהווה את אבן הראשה, הקו העלילתי המרכזי עליו נשען הסיפור.

אמנם אמת היא שבמהלך הקריאה נמצא כי הספר מלא מגרעות ככוכבי השמים לרוב וכי לא ניתן להתעלם מאותם בקיעים הניבעים לאיטם בעלילה. הסופרת מרבה בתיאור טראגי של מאורעות, כשהאחד רודף את משנהו באופן עקבי ותדיר עד זרא. לעניות דעתי, תיאור שכזה הוא מופרך בעליל ולכן פוגע במהימנות העלילתית של הסיפור. על אף שברור לי ניסיון הסופרת לטוות מבנה בנוסח מעשייה, אני מאמין שניתן היה לעשות זאת באופן שגם יניח את דעת הקורא הבוגר וללא גוזמאות שחוקות.
מלאכת הכתיבה כאן גם היא אינה חפה משגיאות. ינגיהארה חוטאת יותר מפעם או פעמיים בתיאורי מונולוגים מנותקים בהם לא נזכרת זהות הדובר כלל, אז מוטל על הקורא המותש ממילא לנחש למי נתכוונו הדברים (מה שמתחוור לעתים רק לאחר כמה עמודים). הספר רווי להג שנדמה מיותר לעתים, אם כי בדיעבד אני מאמין שהוא הנותן לסיפור גוף, בלעדיו לא היה זה אלא ספר תיאורי זוועות גרידא, נוסח "קנדיד או האופטימיות" של וולטר.

מלבד זאת, בחירת הדמויות הראשיות שנדמה שכולן (באמת, כולן?) נמצאות על הקשת הלהט"בית איננה סבירה ביותר – מחלי לי, ינגיהארה. אמנם החברה בה אנו חיים היא נאורה וליברלית, מאידך, כשארבע מתוך ארבע דמויות ראשיות כולן מגלות על דרך המקרה שניתן למקם אותן במרחק נאה מממוצע סולם קינסי, נדמה לי שלכל הפחות ראוי לנמק את הבחירה הזו ביותר מאשר מכבסת מילים בנושא פלואידיות מינית. אני מאמין שאם הייתה העלילה מתארת את חייהם של חברי התא הגאה של אותו הקולג', לפחות היה ניתן להסביר את שיעור היארעות התופעה בסיפור ואמינותו הייתה נשמרת, אך לא כך הוא.

מעל לכל אלה, בחירת הנושאים הנידונים במהלך הרומן מזמינה ביקורת, בין היתר העיסוק בנושאים שכל מי שלב פועם בקרבו תיצלינה אוזניו משמוע אודותיהם. כשבחרה ינגיהארה להעלות דווקא את הנושאים הקשים הללו, הנוגעים כל כך לליבם של אנשים, על הכתב, היא בחרה במודע להשתמש בהתנייה הקלאסית הקיימת בכולנו ושאותה ינקנו מקטנות, כך שהתגובה הרפלקסיבית המתעוררת לפרקים במהלך הקריאה נעה בין סלידה עזה ובין תחושת קבס הלופתת את בני המעיים. בזאת, לטעמי, יש משום מניפולציה זולה ובלתי מתוחכמת.
מתוך כך עולה שאלה כבדת-משקל באשר לטיב הספר:
האם זהו כושרה הספרותי של ינגיהארה, או הנושאים שבהם בחרה לעסוק שמעניקים לספר את כוחו?

יתכן ויפלא בעיניכם (לפחות בעיני אלה ששרדו את המעיין המתגבר של מילותיי עד כה, אויה) - על אף כל המגרעות שמניתי, אני נוטה לחשוב שאלו הן יכולותיה של הסופרת שנסכו בספר את האיכויות הייחודיות לו.

ינגיהארה מיטיבה לשרטט את הפרופיל הפסיכולוגי של דמויותיה, טבען ואופיין בצורה חיה להפליא. לעתים קרובות היא מתארת את המתחולל בלבן של הדמויות פנימה וקושרת בין מאורעות העבר המניעים את הלוך נפשן ובין הרגליהן ומבנה האישיות אשר לכל אחת מהן.
היא כורכת את הללו ביד אמן, תוך שהיא מתמרנת בין תקופות שונות בחיי הדמויות, עבר והווה לסירוגין, ומוציאה תחת ידיה מבנה עלילתי מרובד ומרשים.
לעניות דעתי, זוהי מלאכת-מחשבת שמצריכה מיומנות כתיבה וירטואוזית כמעט, כזו שמעטים הם הסופרים המיטיבים לשלוט בה.

מימד הזמן בספר זוכה להתייחסות נוספת מצד ינגיאהרה כשהיא מגוללת את סיפור חייהם של ארבעת החברים מהקולג'. הדינמיקה המשתנה חליפות בין הדמויות בעבור השנים, יחסיהן היודעים עליות ומורדות והתמורות המתחוללות באורח חייהן, כל אלה עשויים לעילא ובצורה משכנעת ביותר. לא אחת, מצאתי את עצמי נדהם (כמעט נבהל) לגלות כיצד חלפו להם עלומיהם של החברים וכמה בגרו ונשתנו בחלוף השנים, ממש כאילו היו אלה חיי שלי שחלפו מנגד והותירו רק קרעי זכרונות תלושים והדי קולות עמומים מן העבר.
בתוך כל זאת, לא יכולתי שלא להעלות על דעתי את השאלה: האם לא כאלה הם החיים? האם לא יעברו עליי כל ימי-הבלי כחציר יבש וכציץ נובל עד כלות הכל? האם לא נאמר עליה, על הנשמה, "ואתה עתיד לטלה ממני"?

ינגיהארה מצליחה לבטא את המחשבה המקננת בלב כל האדם, זו שאין הוא מעז לקחת לשון ולבטאה בפיו, ומגלמת אותה בדמויות שבראה, בחברות האמיצה שנקשרת ביניהן ובמהלך חייהן. מהלך חיים שהקורא, נגזר עליו שייקח בו חלק – ולקֹחַ, אכן לקחתי. הלכתי בנתיבותיהם של וילם, ג'וד, ג'יי-בי ומלקולם. נסקתי עמם למרומי אהבותיהם ושנאה ששנאו בערה גם בי להשחית. גיל שעלה על לבי בשמחותיהם הציף את כל חדריו ומכאובים אשר ידעו... על מכאוביהם לא אוסיף דַּבֵּר עוד.

תחושת הקִרְבָה שחשתי כלפי הדמויות ושהפיחה בי הסופרת לא צמחה לה יש מאין, אלא בזכות כישרון שאותו אינני יכול ואינני מוכן לכחד – כושרה הספרותי של ינגיהארה.
הייתי מעז לומר שהספר הוא בבחינת "השלם גדול מסך חלקיו". עיניכם הרואות שאינני מליץ יושר על הסופרת בעלמא, כי אם בוחר דווקא להתייחס לפגמים בו לפרטיהם. גם אם לא מניתי את כולם, הרי מסקנתי האחת היא שהם בטלים בשישים לעומת היצירה האנושית הנהדרת שהעמידה ינגיהארה לזכותנו.

אם בכל אלה לא מצאתם נימוקים ראויים לקריאה בספר, אומר רק שעל אף החולשות שתמצאו בו לרוב, אתם עשויים למצוא שהוא גם מלמד אמפתיה וסובלנות כלפי השונה כפי שלא מיטיבים לעשות גם רבים מהספרים המתיימרים לעשות זאת וגודשים את מדפי רשתות הספרים בימינו - ובזאת, רב לי.

בתום הקריאה, רק מחשבה אחת עברתני:
"אכן, שוטה שבעולם. הרי אמת דיברו מוכרי הספרים".

אוקיי, אני שונאת את הספר הזה.
תראו, קראתי 460 עמודים, והכל היה סבבה, עד שבשלב מסוים, פשוט התחלתי להרגיש שזה יותר מדי ושבא לי להעיף אותו.
אני ברצינות לא רוצה את הספר הזה בבית, תודה לאל שבנו ספריית רחוב בשכונה שלי, כי ברגע שיפסיק לרדת גשם, אני הולכת לנטוש את הבייבי הזה שם.

אני אנסה לשמור על הביקורת הזאת נטולת ספוילרים לעת עתה, אבל אל תדאגו, זה יגיע.
קודם כל, נתחיל מזה שהגעתי אל הספר הזה אחרי שכבר ידעתי 2 ספוילרים ענקיים עליו.
אני לא אטרח בלספר על העלילה, ואני חושבת שאפילו יש אנשים איפשהו שימליצו שתגיעו לספר הזה מבלי לדעת שום דבר.

יש רק 2 דברים שאתם צריכים לדעת על הספר הזה לפני שאתם קוראים אותו:
1. טריגרים לכל דבר בערך.(אונס, פדופיליה, נזק עצמי, התעללות - פשוט פאקינג הכל)
2. הוא ארוך, ועיקר העלילה היא פשוט מעקב אחרי הדמויות משהם צעירים ועד-
טוב, לא סיימתי את הספר, אז אני לא יודעת עד איזה גיל, אבל תקופה די ארוכה ומשעממת.

יש הרבה דברים טובים בספר הזה, אבל מה לעשות, מהנה - הוא ממש לא.
קודם כל, לקח לי יותר משנה להגיע לשלב הזה שאני סוף סוף משלימה עם זה שאני לא הולכת לסיים אותו.

קשה לי להסביר מה בדיוק קרה כאן, אבל אני אנסה:
קראתי את ה-180 העמודים הראשונים בחשש, כי ידעתי שזה הולך לכאוב, ואז החלטתי שאני דווקא נהנית ורוצה להתחבר יותר לדמויות, אז חזרתי להתחלה וקראתי את ה180 העמודים הראשונים שוב, וכשהגעתי סוף סוף לקטעים הקשים, כבר עבר הרבה מאוד זמן, והייתי בן אדם שונה מהבן אדם שהתחיל את הספר הזה.

בגלל שעברתי שנה דיי חרא, מלאה בסבל, יצא שהסבל שבספר הזה פחות הזיז לי.
פשוט נהייתי יותר עמידה לזה.
"מה שלא הורג אותך מחשל אותך" הוא משפט דיי עצוב כשחושבים עליו ככה.
כשאדם מאבד את הרגישות לדברים מסוימים, לא בגלל שהוא בוגר יותר, אלא בגלל שהחיים העניקו לו כאב גדול מזה; שהוא פשוט כבר לא מסוגל להרגיש כאב שהוא לא קיצוני.
במילים אחרות, אם מישהו אומר לכם שהוא קרא את הספר הזה, חשב שהוא טוב, אבל שהוא לא כזה עצוב וקשה לקריאה כמו שאנשים אומרים...פשוט תנו לו חיבוק.

בכנות, הדבר שהכי מכאיב בספר הזה עבורי זה האורך שלו והחוסר תקווה שיש בו.
אתה פשוט יודע שהמצב לא הולך להשתפר.
לא רציתי לשנוא את הדמות הראשית, וכשהגעתי לעמוד שבו עצרתי, זה כבר-
כי פשוט שנאתי אותו, וידעתי שאני צריכה להרגיש רע על זה, אבל-

אוקיי, פסק זמן רגע.
אנשים, שמזיקים לעצמם, סובלים.
אני מבינה את זה, אני לעולם לא אכעס על בן אדם על כך שהוא מכאיב לעצמו ועושה דברים שמזיקים לו...
אני מבינה שאם בן אדם עושה את הדברים האלה, זה כי הוא בכאב נוראי.

אבל בכל זאת שנאתי את הדמות הזאת ברגע הזה.
באמת, מה שאנדי אמר לו כמה עמודים אחרי שהוא עשה את זה, סוג של תיקן לי משהו והתענגתי על זה.
רציתי מישהו שיכעס עליו, כי לאורך כל הספר, כולם הראו לו אמפתיה והבנה וזה לא פאקינג עזר.
אבל אנדי?! - סוף סוף הוא אמר לו שהוא חולה שהוא צריך להתאשפז ושהוא הולך להלשין עליו.
כאילו - YES. אני בעד. כי יש גבול.

מה אני אגיד, אני מזל שור, אני שונאת אנשים חסרי תקווה.
ואתם יודעים מה הכי עצוב בזה?
שזה לא סתם ספר סדיסטי שנוצר כדי לגרום לכולנו לסבול כמו שאנשים אחרים אוהבים לומר.
זה לא סתם סיפור עצוב, זה באמת ככה, זה אמיתי.

זה באמת כואב ככה, זה באמת חסר תקווה ככה, יש אנשים בדיוק כמוהו שלעולם לא יוכלו להפסיק לשנוא ולפגוע בעצמם.(למרות שאולי אני טועה, כי לא הגעתי לסוף של הסיפור, אבל אני בספק עם הדמות הזאת השתנתה)
עכשיו כשאני חושבת על זה, אני תוהה איך הוא לא הרג את עצמו.(הייתי מגיבה על עצמי, אבל זה יהיה ספוילר)

הכתיבה נהדרת, אבל היא לא מהסוג שאני נוטה להתענג עליו.
הספר הזה כל כך גדול, וכמעט ואין בו דיאלוגים או סצנות מעניינות, זה הכל פשוט אוסף של דברים קטנים על הדמויות שאיכשהו הסופרת הזאת חושבת שמתחברים.
מה לדעתי הספר הזה אמור להראות?

אוקיי, אז אני רואה את הערך שבספר הזה...
אני רואה איך הספר הזה יכול להיות מאוד משמעותי ומשנה חיים לאנשים אחרים.
אבל יש משהו אחד שממש מעצבן אותי, וזה כשאנשים ממליצים על הספר הזה כאילו שזה ספר שכל אחד יכול פשוט להרים ולקרוא.

זה לא התוכן שמפריע לי, באמת, שהבחור הזה יחתוך את עצמו כמה שהוא פאקינג רוצה, אבל איפה ה-
בשר?!
איפה הבשר, איפה הרגש, איפה המשמעות?
כאילו, זה "חיים קטנים" או "חיים סתמיים"?

אני שונאת כשאנשים חיים את החיים שלהם כאילו הם לא משהו ששווה לחיות.
אז הספר הזה ללא ספק ממש ממש לא הקטע שלי.
נהניתי ממנו יותר בפעם הראשונה כשקראתי אותו מזווית שונה, של לנתח את הכתיבה ואת הרכבת הסיפור.
בתור כותבת, הכתיבה הזאת ללא ספק מעוררת השראה, אבל הסיפור עצמו פשוט לא-
הוא פשוט מכוער בעיניי, אם לומר את האמת.
אבל אולי אני בן אדם נוראי, שלא יודע לזהות יופי ביצירה כזאת, באמת שאני לא יודעת אם אני מספיק אובייקטיבית כרגע או לא.

אבל אני מניחה שזה החלק הכי טוב בו, הוא מכוער ויפה, הוא אנושי בקטע שמעורר בחילה אבל גם אמפתיה.
הוא שילוב של שני דברים, שאחד מהם אני מסוגלת להבין, והשני פשוט לא נוכח מספיק בעיניי.
זה נשמע מגוחך לומר שאני מעדיפה ספרים שיש בהם איזושהי תקווה?
הרי זה לא שחשבתי שזה הולך להסתיים טוב, אבל משהו בהגשה לא היה מספיק...
אותנטי עבורי, כי בחיים יש עוד צבעים, זה לא רק אפור, אבל אפור זה כל מה שרואים פה.
טוב, אני מניחה שהחצי הראשון של הספר קצת יותר צבעוני ובטעם שלי מהחצי השני.

ספוילרים מפורטים אבל מעודנים מעט כדי לא לגמרי להרוס למי שירצה לקרוא

אני לא יודעת איך זה יוציא אותי, אבל הדבר הראשון שממש זיעזע אותי, לא היה הפדופיליה.
למי שלא קרא את הספר הזה, אז קורה מצב שבו ג'וד, הדמות שחותכת את עצמה(סורי שככה אני מתארת אותו זה פשוט כל מה שאני יכולה לראות בו כרגע), מוצא את עצמו מנוצל מינית על ידי דמות בשם "האח לוק" עליו הוא סומך, כי הוא היחיד שהיה טוב אליו ולא הכה אותו.
זה מתחיל מכך שהאח לוק קודם מסרסר בג'וד ומשכנע אותו שזה כדי שהם יוכלו להישאר ביחד, ורק אחר כך הוא מחליט עבור ג'וד שהם מאוהבים וצריכים להתחיל לשכב אחד עם השני.
זה פשוט מבחיל לקרוא על זה, איך שהגברים האלה נכנסים לחדר במוטל ובוחנים את ג'וד, ואפילו מתלוננים שהוא לא נראה צעיר מספיק.
זה מבחיל לראות איך האח לוק מצליח לשכנע את ג'וד לעשות את זה, כדי שהם יוכלו לחסוך כסף ולבנות לעצמם בית ביער, ושכל הסקס עם גברים תמורת כסף זה רק משהו זמני.
אבל איכשהו, הרגע שהכי הרס אותי, זה היה הרגע שבו לוק מסתכל על ג'וד, אחרי שהוא כולו חבול כי התחיל להטיח את עצמו בקירות מרוב שהיה לו קשה להתמודד עם המפגשים האלה עם הגברים, ואומר לו שהוא הורס את הגוף היפה שלו, ושעדיף לו לחתוך את עצמו.
תהרגו אותי, אבל זה הקטע שהכאיב לי יותר מהכל.
וסתם אם מישהו תוהה לעצמו, כן, קראתי את הקטע שנקרא לו X=X, ואני חושבת שזה ללא ספק קטע קשה ומזעזע, אבל איכשהו זה היה פחות משמעותי בעיניי.
כאילו, איכשהו הצלחתי לשמור על ניתוק מסוים, ופשוט קראתי את זה כמו רשימת מכולת, ואז ברגע הזה שהאח לוק אמר לג'וד לחתוך את עצמו, פתאום הגבתי כאילו זה באמת משנה, כאילו שזה כבר לא רק סיפור, אלא חיים של ילד.

אני פשוט לא יכולה להמשיך לקרוא את זה, אם זה פשוט הולך לאותו הכיוון של הרס ושנאה עצמית, מה שיש לי תחושה שכן.
זה אותו הסיפור לאורך כל כך הרבה עמודים, אני כבר לא יכולה לשמוע את זה יותר, זה מיצה את עצמו בעיניי.
אני מניחה שזה פשוט נוגע לי אישית בנקודה שבה במקום לרחם על ג'וד ולהגיד אוי...אני פשוט רוצה למות.

אוקיי תיאורטית, בוא נגיד ויום אחד אני אפגוש מישהו כמו ג'וד, שעבר את אותם הדברים כמוהו ומתנהג באותה הצורה...
אין פאקינג שום סיכוי שבעולם שאני אתבונן מהצד, ואנהל איתו שיחות על האם הוא חתך את עצמו, ברגוע, כאילו שזה לא ביג דיל.
עכשיו אני מבינה שג'וד היה מעיף מישהי כמוני מהחיים שלו בשניות.
הוא לא רוצה לשמוע שהוא לא בסדר ושהוא צריך עזרה.
הוא רוצה שיקבלו אותו כמו שהוא, ושלא ישאלו אותו שאלות, וזה הקטע הכי הזוי!!!
כי אנשים עושים את זה עבורו, והוא עדיין חושב שאף אחד לא באמת אוהב או רוצה אותו.

אנשים יודעים שאתה חותך את עצמך, ושאתה לעולם לא תסכים לדבר על מה שעברת, ושהם יאבדו אותך אם הם ינסו לשנות את זה - אז הם לא משנים, הם מכבדים את הגבולות שלך, ואתה עדיין מעיז לחשוב שלאף אחד לא אכפת ממך?!

וואט דה פאק?!
אני שונאת את הסיפור הזה.
אבל הכתיבה מעולה, אז למרות שלא סיימתי, 4 כוכבים.

כי הדירוג שלי משלב גם את התחושות שלי, שבגללן הורדתי לו כוכב, וגם את הדעה האובייקטיבית שלי, שבגללה נתתי לו 4.
אני מבינה שאני כנראה פשוט לא קהל היעד, ובאמת, שאין לי מושג מי כן קהל היעד של זה.

לא בכיתי מהספר הזה, כי החיים שלי מספיק חרא כדי שאני אהיה stone cold bitch, אבל לא מספיק כדי שאני אבכה ואזדהה עם הזוועות האלה בקטע אישי.
טוב, זה לא לגמרי נכון, אני אומנם לא מזדהה עם מה שג'וד עובר, אבל אני כן מבינה את הכאב של האנשים סביבו, ואת החוסר אונים שלהם מול המצב שלו.

התיאורים על איך שהוא חותך את עצמו, ג'יי-בי האידיוט והחיקוי שלו, קיילב הבן זונה - הספר הזה הוא פשוט עוד סיבה להגיד שהעולם חרא, וזה ממש לא מה שאני צריכה עכשיו.
אז אולי קהל היעד, הם אנשים שלא יודעים מה זה כאב וסבל, ורוצים לדעת לרגע איך זה מרגיש.

אם הספר הזה יהפוך לקלאסיקה יום אחד אני אהיה ממש עצבנית.
בעיניי הספר הזה לא overrated אבל הוא ללא ספק overhyped.
ההתלהבות סביבו לא מובנת לי, הוא מיוחד על מה שהוא, אבל הוא לא משהו שאני מצפה שיהיה קונצנזוס עליו.
אובייקטיבית הוא ספר מצוין, שכתוב טוב, אבל הוא ממש ממש לא הדבר הכי מדהים שקראתי בחיי.
ואולי, אם הוא היה 100 עמודים פחות, הייתי גם מסיימת אותו.

זה פשוט מוזר לי...שלמרות שקראתי 460 מתוך 638, אני עדיין לא מבינה איך הוא כזה אהוב.
שוב, הכתיבה טובה, אבל החוויה עצמה, עבורי לא הייתה משהו, ועזבו שהיא לא הייתה מהנה, אני פשוט לא הרגשתי-
את החיבור.
ואולי זה כי הוא באמת נגרר לי יותר מדי זמן, אבל לצערי, אני לא חושבת שזה ספר שאני אוכל לתת לו הזדמנות שנייה.
אולי בעוד כמה שנים, ואולי באנגלית, אבל נראה לי שהעותק הזה הולך למצוא את עצמו ברחוב.

זה פשוט לא שווה את הסבל, אני באמת לא רואה את עצמי קוראת אותו שוב, ונראה לי שבגלל זה גם החלטתי לעצור ולקרוא את ה180 עמודים שוב, כי הספר הזה דרש ממני כל כך הרבה, שרציתי לספוג אותו מספיק כדי שאני לא ארגיש צורך בקריאה חוזרת.
זה ללא ספק לא הולך לקרות, אני בכלל לא בטוחה מה משך אותי לספר הזה מלכתחילה...וזה קצת מוזר לי כשאני חושבת על זה.
אני תוהה אם אולי לא קיבלתי ממנו מספיק, וכשיגיע הרגע להיפטר מהספרים שאני כבר לא רוצה, אני עדיין ארגיש את המשיכה המוזרה הזאת, ואשמור אותו עד שהיא תיעלם.
אבל הלוואי שלא, הלוואי שאני פשוט אשחרר ממנו, במקום לנסות לעכל משהו שללא ספק עושה אותי אומללה.

אני מניחה ששם היה הפיתוי שלי...רציתי לראות אם אני אעמוד בזה.
רציתי לבחון את הבגרות שלי, אבל איכשהו, התבגרתי כבר בחיי האישיים לפני שהספקתי להגיע לקטעים שהיו אמורים "לשבור" אותי.
מניחה שפשוט פיספסתי את המומנטום שלי עם הספר הזה, הייתי צריכה לסיים אותו לפני שנה.
גררתי אותו כי רציתי לחכות לזמנים טובים יותר, שבהם אולי הספר הזה יכאיב לי פחות.
אבל הפתעה - החיים נהיו גרועים יותר, ואיכשהו, זה גם גרם לכך שהספר הזה יכאיב לי פחות.

אבל בדבר אחד אני בטוחה - זה לא ספר לקרוא כשאתה באמצע סערה.
או לפני או אחרי, אבל ממש לא באמצע, ואני באופן אישי, באמת לא יכולה להגיד לכם מה עדיף.
בעצם, אני כן יכולה :)

עדיף, לא לקרוא אותו בכלל.
אם התוכן הזה רלוונטי לחיים שלך, ויש לך מישהו כמו ג'וד שעבר הרבה בחיים, אז אני חושבת שזה כן יכול לעזור לך להבין יותר את המצב.
אבל בכללי, אם החיים שלך סבבה לגמרי, או חרא לגמרי, וסתם בא לך לקרוא ספר טוב - זה לא חייב להיות זה!

אני מתעקשת על זה, הספר הזה לא אוברייטד, אבל לדעתי, ההתלהבות סביבו מוגזמת וכזו שאין לסמוך עליה.

לאורך כמה עשורים של שנים מלווה הסיפור את חבורת ארבעת החברים, עוד מימי הקולג' הסטודנטיאליים, התפרניים, השגרתיים, המתמסכנים לעתים, איכשהו גם אז הלא-שמחים ואל עוד שנים הלאה.
על פני יותר מדיי עשרות עמודים מלווה אותם.
לא, לא אהבתי אותו - הוא גדוש מאוד בפרטים, הייתי אומרת מָלְאֵה. באופן ציני משהו הסיפור מנסה לגעת ברגשות הקורא - לגרום לו להזדהות במקומות מסוימים, להפעיל אצלו את בלוטת החמלה, את בלוטת העצב - ובעיקר לטלטלו. אלא שמשהו כל כך לא אמין בתוכן הקודר והאפל, בפרטים האין סופיים, באיוב האמריקאי ובחבורת החברים האחרים - שחור או לבן - פלקטי. כך הרגשתי ואכן התקשתי להזדהות או לזרום עם הניסיונות הציניים הללו.
הוא מנסה לייסר, לטלטל, כל זה במקום להביא סיפור מאוזן יותר (קצר יותר?) שיכלול מנעד של רגשות ואווירה הגיוניים יותר - אז, לא. לא אמין.
בשלב כלשהו, אחרי כ-450 עמודים, החלטתי שהבנתי. קפצתי לעמודי הסוף להתעדכנות לפני סיום. ונטשתי.
יותר מדי ציניות, קלישאות, יותר מדי ניסיון לדכדך את הקורא ולטלטלו בסגנון תסריט לסדרת חברים אמריקנית שהייתה או שתהיה.

אמנם לא אהבתי גם את התצלום שעל הכריכה, עם זאת, הוא בהחלט נותן את תמונת הסיפור.

אין ספוליירים ממש בביקורת שלי, אבל יש התייחסות מסוימת לעלילה בחלק האחרון של הספר, כך שזוהי אזהרה למי שלא קרא את הספר


הספר "חיים קטנים" הוא לא ספר קל, ואת זה אפשר להבין כבר מהעטיפה. מצד אחד, הוא כתוב מצוין, בשפה שמושכת את הקורא פנימה לעולם הדמויות ככה שהתקשיתי להפסיק לקרוא גם כשהעיניים כבר התעייפו. מצד שני, החלק האחרון של הספר הותיר, לפחות אותי, בתחושת תסכול.

הספר עושה עבודה טובה בלהראות את הנזק שסוחבים אנשים מצלקות בילדות. הסופרת ארגה סיטואציות ויחסים בין אישיים שמראים כיצד אנשים מונעים מטראומות וכאב ונופלים לדפוסי התנהגות חוזרים שלא תמיד מייטיבים איתם. כל הדמויות הראשיות בספר נמשכות אחת לשנייה מצרכים פנימיים שמפורטים בספר בצורה בהירה.

יש המון סצינות קשות בספר, אבל מה שחסר, לדעתי, הוא שינוי והתקדמות, שיצדיקו את הסבב האינסופי ומפורט של כאב. הסופרת יצרה דמויות מעניינות ומורכבות, יצרה להן בסיס טוב לקראת המערכה האחרונה של הספר ואז החליטה על אירוע טרגי מסויים שאין לדמויות שליטה עליו וגזלה מהן את האפשרות להתפתח אורגנית.

בסיכומו של דבר, "חיים קטנים" הוא ספר טוב אבל עצוב שמכה בקורא עם פטיש ללא הרף. אמנם הסבל מתרחש בעולם פנטזיה של גברים נאים ונחשקים עם הצלחות מקצועיות מטאוריות, עושר נצבר ודירות מפוארות, אך הוא עדיין חד ואלים ומחריד ועצוב. אני שמחה שקראתי את הספר, אבל בטקסט כל כך ארוך ומפורט רציתי לחוות משהו מעבר לייאוש, וזה לא קרה. הסופרת מסובבת את הדמויות במעגלים ומסיימת במסקנה העצובה שאיקס שווה איקס, דבר לא משתנה.