ביקורת ספרותית על חיים קטנים מאת האניה ינגיהארה
ספר מעולה

---

אני בדרך-כלל סולד מכריכות ספרים שתכולתן הן ציטוטי "הביקורות מהללות", אבל הפעם (גם מכיוון שאל הספר הזה הגעתי שלא בהמלצת אותן ביקורות אלא בעקבות טורו של אלון עידן על הספר במוסף הארץ), אני בהחלט יכול להזדהות עם אחת מאלה שצוטטה שם: ״רומן שיטריף את דעתכם, יהלום בכם וישתלט על חייכם״. ספר טוב הוא כזה שמביא אותי לדיון עם עצמי, לדיון עם אחרים שקראו אותו (וגם שלא קראו) ולכתוב. ולכן זהו בוודאי ספר טוב, גם אם לא פשוט ושאינו נטול חסרונות.
זו אינה ביקורת אלא אוסף מחשבות שהספר העלה בי. כך שאם מישהו קורא את השורות כחלק מההתלבטות אם להתחיל או לא, אני יכול להגיד רק שני דברים לפני שניפרד: האחד – כדאי. השני – דלגו על הכתוב שכן הדברים יהיו חסרי הקשר עבורכם ואף יכולים לפגוע בחווית הקריאה אח"כ (ספויילרים).
*הצד האפל של החיים*
עד כמה שהמשפט הבא יהיה אולי קשה לעיכול, הקסם של הספר הזה הוא ביכולת המופלאה של המחברת לתאר ולהביא לידי ביטוי מושגים כמו רוע, אכזריות, סבל, חוסר אונים, חוסר הערכה עצמית ומושגים נוספים מהמשפחה הלא חביבה הזו. בצורה עוצמתית, אפילו מהפנטת, היא מספרת סיפור שהאינסטינקט של כל אחד מאיתנו, אני מניח, הוא להימלט מפניו, ובכל זאת, לא היה ולו רגע אחד במהלך הקריאה שבו עלתה בי המחשבה לחדול.
*ילדות*
ילדים הם ספוג, את זה כל הורה לומד במהלך תהליך ההורות. תספיג אותם במים זכים, והם יגדלו להיות ערכיים ומועילים לעצמם ולסביבתם; תספיג אותם במים מצחינים, והם יגירו צחנה. וזו עוצמה נוספת של הספר הזה שמביא לידי ביטוי עד כמה חוויות הילדות ישפיעו על כל מסלול חיינו. גם אחרי שג'וד בגר, סיים בהצלחה שני תארים במשפטים ובמתמטיקה, הפך להיות עו"ד מצליח, בעל הון והשפעה, נאהב בידי בן זוגו, בידי הוריו המאמצים וחבריו, הוא נשאר בעיניי עצמו אותו ילד חסר ערך שאין איש רוצה בו אלא לצורך אחד בלבד. האם ייתכן שכל החוויות החיוביות לאורך עשרים-שלושים שנה אינן יכולות לבטל או לפחות להקהות את החוויות השליליות של העשור וחצי הראשונים? בהחלט ייתכן, גם אם ייתכנו גם סיפורים אחרים. אבל בכל פעם שאנו מנסים להבין את דרך המחשבה של מישהו אחר, אם זה בדיונים פוליטיים או בוויכוחים ערכיים אחרים, ואנו מתקשים להשלים שמישהו יכול לחשוב אחרת כל-כך מאיתנו, שווה לחזור אל הסיפור הזה ולהיזכר למשל עד כמה ג'וד מסרב לקבל שמישהו מעוניין בו ומעריך אותו, ובוחר להתעלם מכל הסממנים שמראים אחרת, כדי להיזכר עד כמה תפיסות עולם שנחרטו בנו בילדות ישארו צרובות שם לתמיד, כנראה.
*גברים*
אני מניח שלא מעט קוראים שואלים עצמם במהלך הקריאה עד כמה הסיפור הוא אותנטי, או לפחות יכול להיות כזה, גם אם אינו מבוסס על סיפור אמיתי. האם קיים כל-כך הרבה רוע בעולם שיכול להביא לחוויות איומות כאלה של ילד במהלך התבגרותו? התשובה כנראה היא "כן", גם אם אותו נער זכה במנה גדולה במיוחד של חוסר מזל כדי *שכל* הדברים האלה אכן יקרו לו. על-פי הסיפור, נדמה ששורה אינסופית של גברים עמדו בתור כדי לפגוע – בעיקר מינית אך גם באלימות ובדרכים אחרות – בג'וד. שתי המסגרות העיקריות בו שהה בילדותו נשמעות ככר נוח לקיום תרחיש שכזה: המנזר, שם קל לנזירים לנצל את התמימות וחוסר האונים של ילד יתום לצרכיהם שלהם, ובהמשך המעון, שם כנראה אין מי שימנע ממדריכים שתפקידם לכוון ולחנך לעשות את אותו דבר. בתווך בין שתי המסגרות "אהב" אותו האח לוק וסירסר בו, והתיר לגברים רבים אינספור לעשות בו כרצונם מדי ערב. ועד כמה שזה נשמע איום ונורא, אי אפשר להתכחש שזה יכול באמת לקרות במציאות שלנו. אבל כשג'וד בורח מהמעון ונעזר בנהגי משאיות כדי לתפוס טרמפים בדרכו לבוסטון, והם בתורם ממשיכים לעשות לו את אותם הדברים, כאן כבר חשדתי: "...וכך הוא עמד בצד הכביש, וכשעצרה לו המשאית הראשונה והוא טיפס לתוכה, הוא ידע מה יהיה עליו לעשות כשהמשאית תעצור, והוא עשה את זה. הוא עשה את זה שוב ושוב ושוב...". האם זה באמת חלק מהשיגרה של נהגי המשאיות בארה"ב לפגוש בתחנות דלק נערים צעירים ולשכב איתם תמורת הסעה וארוחה? האם לא היה ולו אחד שניסה לראות איך אפשר באמת ובתמים לעזור לנער חסר אונים שכזה או לפחות להציע לו הסעה ללא כל תמורה, בוודאי ללא תמורה שכזו? האם לאורך כל המסע לא היה גבר – אחד! – שהבחין בנער, הבין שמשהו כאן לא בסדר וצצו בו רגשות אחרים כלפיו מאשר חרמנות חסרת מעצורים?
על-פי הסיפור היו מאות רבות של גברים, אם לא אלפים, שפגעו בג'וד במהלך שנות התבגרותו – מעטים מהם מצויינים בשמם ורבים אחרים נשארים אלמונים. ובכל התקופה הזו לא מסופר ולו על גבר אחד שביקש לעזור לו באמת ובתמים, ויותר מכך: לא מסופר אפילו על גבר אחד שהיתה בידו "ההזדמנות" לנצל את חולשתו של ילד/נער כדי לשכב עימו, והוא ויתר על הזדמנות זו. על-פי המחברת, כך נראה, העולם מלא בגברים שכשהם פוגשים ילד יתום, בודד, מפוחד וחסר הגנה, האינסטינקט הראשוני שלהם קורא להם לנצל את הסיטואציה ולפגוע בו. לא רק שהוא מלא בגברים מהזן הזה, נראה שהם הרוב המוחלט (רק בשלב מאוחר יותר בחייו יפגוש ג'וד כמה נשמות טובות אמיתיות שיהיו לגמרי לטובתו). האם תפיסה זו אותנטית? – כמי ששייך למין הגברי, ובכלל, אני מסרב לקבל הנחה כזו ומאמין שאכן יש רוע בעולם ובוודאי רוע גברי, אבל הצגה כזו של הדברים היא קיצונית, שגויה ומעליבה, ודומה מאוד בתפיסה שלה לאותם גברים שיוציאו מפיהם פנינים כמו "כל הנשים זונות". בין אם מדובר בתפיסה אישית של המחברת בנוגע למין הגברי, התנהגותו וסטיותיו, ובין אם בחרה לעשות את זה כמהלך ספרותי, התוצאה בעיניי היא היינו הך: בחירה מסוכנת וחד-מימדית להצגת הדברים, בחירה שעלולה לגרום לאנשים רבים לחשוב שכל המעשה – מתחילתו ועד סופו – אינו אותנטי, אינו באמת שייך למציאות שלנו, ולהוביל ל"הכחשת התעללות".
*נשים*
למרות שהמחברת היא אישה, אין כמעט נשים בסיפור הזה. הן אמנם מופיעות בסיפור – ג'וליה כאשתו של הרולד, סופי כאשתו של מלקולם ועוד כמה "אשתו של", אבל הן נבלעות ברקע ואנו לא יודעים עליהן כמעט כלום. היחידה שמקבלת מקום (ובהחלט של כבוד) היא אנה, העובדת הסוציאלית, שהיתה "הבן אדם הראשון שמעולם לא בגד בו" ושבסופו של דבר שינתה את חייו של ג'וד. היא היתה מלאכית, אבל מאותו רגע כמעט ולא השתלבו חייו של ג'וד או של גיבורי הסיפור האחרים עם נשים דומיננטיות, כאלו שיש להם מקום בסיפור לא רק כ"אשתו של", אלא כדמויות משמעותיות בפני עצמן. אפילו ג'וליה, שהופכת להיות האמא המאמצת של ג'וד, מקבלת מקום משני לחלוטין בהורות, והיא שם ברקע רק כדי לחייך, לבכות, להנהן או להכין לו כריך. זו בחירה מעניינת של הסופרת שמובילה שוב לתהיה שלי לגבי ההסתכלות שלה על העולם. האם לא נמצאו נשים במהלך כל תקופת התבגרותו של ג'וד שהיו מסוגלות לחוש את מה שחשה אנה ולהבין שמשהו מאוד-מאוד מקולקל כאן? האם בכל מערכות היחסים של הדמויות המרכזיות בסיפור לא השתלבו נשים בעלות מקום וערך משל עצמן, כזה שניתן בכך לשתף את הקורא?
*חברוּת*
אחד ממוקדי הספר היא החברוּת – חברות גברית, חברות אנושית. קבוצה של בחורים צעירים שחולקים חדר בקולג' ומאז משתרגים חייהם זה בזה לאורך בגרותם בואך זיקנתם. חברים שיעשו הכל – אבל הכל! – כדי לעזור זה לזה ובעיקר לעזור לג'וד, הדבק של החבורה אבל גם החוליה החלשה בה. יעשו הכל, מלבד דבר אחד – להניח לו לאמלל את עצמו, לפגוע בבריאותו או לשים קץ לחייו. ומה כחבר אתה יכול לעשות כשכל מאמציך נתקלים בחומה בצורה שמונעת מלתת עזרה, כשכל האיומים, התחנונים, נסיונות השכנוע או כל אסטרטגיה אחרת נוחלת כשלון חרוץ? האם תעצים את החיבוק כנגד רצונו של הקורא לעזרה? הם תאיים לעזוב אותו ו"תוכיח" לו בכך את מה שהאמין בו לאורך כל הזמן – שבסוף יעזבו אותו כי הוא לא ראוי לחברות? האם תעשה צעדים קיצונייים כגון אישפוז כפוי, כשאולי כל מה שהוא יראה זה שאתה לא חבר אמיתי אם אתה פועל כנגדו? שאלות קשות, מתסכלות שהספר מעלה, ושמסוכמות יפה במשפט מתוך הלוס אנג'לס טיימס שמופיע עד גב הכריכה: "... אפילו אהבה לא תמיד מספיקה".
ומצד שני, גם בחברות מופלאה כזו עולות תהיות עד כמה היא אמיתית ושלמה. כנות למשל: ניתן לחשוב שחברות אינה יכולה להיות שלמה אם אין בה כנות מוחלטת. או שאולי לפעמים הכנות יכולה להיות גם אבן נגף כדי להגן על מי שבאמת יקר לנו? הנה למשל:
"טוב, מה אתה חושב?" שאל ג'וד... וחייך אליו חיוך רחב, והוא חייך בחזרה ואמר, "די מרשים",... וג'וד צחק, "אני יודע מה אתה חושב, וילם," הוא אמר. "זה בסדר, גם הרולד חושב ככה. "בזבוז כזה", הוא אמר בקול של הרולד, "בזבוז כזה ג'וד".
"זה לא מה שאני חושב", הוא מחה, אם כי האמת היא שזה מה שהוא חשב... (ע"מ 382)
או, מה באמת מפעיל אותנו כשאנו פועלים כחברים למופת: האם הרצון המוחלט שלנו שלפרטנר שלנו יהיה טוב, או הרצון לעשות לו טוב מתוך צרכים אנוכיים גרידא? למשל, כשהרולד מתאר בגוף ראשון את המאמצים שלו לעזור לג'וד ולהוביל אותו לחיים טובים יותר, ולמנוע ממנו לממש את הרצון שלא מפסיק לקונן בתוכו לשים קץ לחייו, ובכנות אומר לעצמו על השנים שיבואו אם יצליח במשימתו:
ואף על פי שאלה יהיו שנים קשות, מענות, לפחות הוא יהיה בחיים. ככה חשבתי: שאני מעדיף שהוא יהיה בחיים ויסבול – מאשר שיהיה מת. (ע"מ 633)
*ספר בשחור לבן*
בסופו של דבר זהו ספר בשחור-לבן, ולא רק בגלל הכריכה שלו. סיפור בעל מאפיינים קיצוניים, שמרכיביו קיצוניים, אולי עם חריג אחד: דמותו של ג'יי בי שהיא עגולה יותר ומורכבת, שבה באים לידי ביטוי האהבה האמיתית שלו לג'וד ולחברים האחרים ביחד עם האנוכיות, הציניות והקנאה שלו שמובילה גם לאמירות מכוערות ולמעשים פוגעניים. וכך גם היחס של החברים אליו – לעתים אוהבים אותו, לעתים נגעלים ממנו, לעתים מעריצים אותו ובפעמים אחרות מחרימים אותו.
אבל בשאר המרכיבים בולטים הגוונים החדים שבהם נצבעים הדברים, למשל: הגברים הם במרכז העולם, לנשים כמעט אין מקום בו. הגברים עצמם מחולקים לשתי קבוצות קיצוניות, כמו בסיפורים: "הטובים", שהם טובים להפליא – וילם, אנדי, הרולד וגם מלקולם; ו"הרעים", שהם שיא התגלמותו של הרוע – האח לוק, האחים האחרים במנזר, המדריכים במעון, נהגי המשאיות, ד"ר טריילור, קיילב ועוד אינספור שהיו לקוחות של ג'וד לאורך שנות ילדותו. העושר העצום אליו הגיעו וילם וג'וד בזכות הצלחותיהם לעומת חוסר הכל שהיה מנת חלקם בתחילת דרכם. דמותו של ג'וד שמשלבת ניגודים קיצוניים – עורך-הדין המצליח, קל הלשון ומלא הבטחון בכישוריו, בכוחו וביכולותיו, לעומת האיש חסר ההערכה העצמית, המעורער, שחסר מושגים בסיסיים באלף-בית של יחסים בחברה, שחושש שמידע ולו הקל ביותר על מה שקרה לו בילדותו עלול אם יחשף לנתץ באחת את התדמית החיצונית שבנה.

» ביקורות נוספות של מעוז
» ביקורות נוספות על חיים קטנים