“משכילה? כן, אבל קודם בורה ואיזו בורה. טארה וסטאובר, מחברת הספר על חייה, היא בת למשפחה מורמונית, הדוסים של אמריקה. סוג של מנותקים מכל דבר, אבל מכל דבר. האמונה שלהם קיצונית, הניתוק שלהם מסוכן עד מוות ואפילו הלימודים הגבוהים שלהם נעשים באוניברסיטה "שלהם". הספר מחולק לשני חלקים, הראשון לפני יציאתה של טארה ללימודים בגיל 17 לאוניברסיטה ולאחר מכן. החלק הראשון כולו תחת שלטונו של האב, שלפחות עד שנת 2000,”

“# תמיד תהיתי על מניעיהם של אנשים שכותבים אוטוביוגרפיה. אני יכולה להבין, בערך, את אלה שכותבים ביוגרפיה. הם נתקלים בדמות יוצאת-דופן, מעריצים או סולדים ממנה, אוספים מידע ופורקים אותו על דף. אפשר להבין. אבל איך אדם מחליט שהסיפור שלו צריך להיות נחלת הכלל, ובעיקר – למה הוא חושב שהוא זה שיכול לכתוב את הסיפור - למרות שיש להניח שלא היה מנסה לצייר, לרקוד או להופיע בפני קהל, אם לא היה לו כישרון לזה. טארה”

“בשיעור אנגלית בכיתה ט' למדנו סיפור קצר של ברנרד מלמוד שנקרא "A summer's reading" מסופר בו על נער שנושר מבית הספר אבל מרשים את השכן שלו, ובעקבות כך את כל הסביבה, ברשימה של מאה ספרים שהוא מתכנן לקרוא בקיץ. המורה עדינה נכנסה לכיתה וכדרכה פתחה את הדיון בצורה דרמטית עם ערימת ספרים כבדים שהכניסה לכיתה ושאלה מה מתוך זה מתאים לקיץ. ובכן, לא קוראים כבד בקיץ, ואכן גם הסיפור המקורי מסתיים בהתחלת קריאה ביום”

“לפעמים ספרים הם בילוי, שעשוע חביב, הסחת דעת נעימה. לפעמים הם אוויר לנשימה. בסקירה האחרונה שלי, על הספר "שפת אם", חשתי צורך לתת שם לחוויה הזו, שבזכותה אני לא רואה את עצמי סתם שמישהי שקוראת ספרים; אני רואה בקריאה חלק מהותי בזהות שלי. החוויה הזו שהיא ההפך מבדידות – לדרכי נקלע טקסט שכתבה אישה שחיה במרחק 9,000 ק"מ ממני, ולא מכירה אותי. והטקסט הזה מהדהד אותי בצורה כה עמוקה ומדויקת, עד שאפילו לא ה”

“משכילה? כן, אבל קודם בורה ואיזו בורה. טארה וסטאובר, מחברת הספר על חייה, היא בת למשפחה מורמונית, הדוסים של אמריקה. סוג של מנותקים מכל דבר, אבל מכל דבר. האמונה שלהם קיצונית, הניתוק שלהם מסוכן עד מוות ואפילו הלימודים הגבוהים שלהם נעשים באוניברסיטה "שלהם". הספר מחולק לשני חלקים, הראשון לפני יציאתה של טארה ללימודים בגיל 17 לאוניברסיטה ולאחר מכן. החלק הראשון כולו תחת שלטונו של האב, שלפחות עד שנת 2000,”

“# תמיד תהיתי על מניעיהם של אנשים שכותבים אוטוביוגרפיה. אני יכולה להבין, בערך, את אלה שכותבים ביוגרפיה. הם נתקלים בדמות יוצאת-דופן, מעריצים או סולדים ממנה, אוספים מידע ופורקים אותו על דף. אפשר להבין. אבל איך אדם מחליט שהסיפור שלו צריך להיות נחלת הכלל, ובעיקר – למה הוא חושב שהוא זה שיכול לכתוב את הסיפור - למרות שיש להניח שלא היה מנסה לצייר, לרקוד או להופיע בפני קהל, אם לא היה לו כישרון לזה. טארה”

“בשיעור אנגלית בכיתה ט' למדנו סיפור קצר של ברנרד מלמוד שנקרא "A summer's reading" מסופר בו על נער שנושר מבית הספר אבל מרשים את השכן שלו, ובעקבות כך את כל הסביבה, ברשימה של מאה ספרים שהוא מתכנן לקרוא בקיץ. המורה עדינה נכנסה לכיתה וכדרכה פתחה את הדיון בצורה דרמטית עם ערימת ספרים כבדים שהכניסה לכיתה ושאלה מה מתוך זה מתאים לקיץ. ובכן, לא קוראים כבד בקיץ, ואכן גם הסיפור המקורי מסתיים בהתחלת קריאה ביום”

“לפעמים ספרים הם בילוי, שעשוע חביב, הסחת דעת נעימה. לפעמים הם אוויר לנשימה. בסקירה האחרונה שלי, על הספר "שפת אם", חשתי צורך לתת שם לחוויה הזו, שבזכותה אני לא רואה את עצמי סתם שמישהי שקוראת ספרים; אני רואה בקריאה חלק מהותי בזהות שלי. החוויה הזו שהיא ההפך מבדידות – לדרכי נקלע טקסט שכתבה אישה שחיה במרחק 9,000 ק"מ ממני, ולא מכירה אותי. והטקסט הזה מהדהד אותי בצורה כה עמוקה ומדויקת, עד שאפילו לא ה”