“אלבר קאמי ידוע בכתיבתו ההומניסטית והביקורתית שמתעטפת בסיפורים מופלאים, אך במקרה זה הפשטות והישירות (כמו בחיבורים אחרים דוגמאת "האדם המורד" או "המיתוס של סיזיפוס") היא בעלת ערך אינטלקטואלי משלה. ****בשלב זה הביקורת הופכת למפורטת למדי כך שמי שרוצה להמנע מספויילרים עדיף שלא ימשיך לקרוא**** קאמי מבקר את עונש המוות, שהיה נהוג בצרפת ובמדינות אחרות באירופה ובעולם, במשך מאות שנים. נקודת המוצא של קאמי היא אישית מאוד - אביו שחזר מצפייה בהוצאה להורג ונראה כהלום קרב, חיוור ומזועזע - תמונה שהשפיע עמוקות על קאמי הצעיר (את אותה התמונה הוא שחזר גם בפתח יצירתו "הזר"). קאמי לא מבקש להתחקות אחר ההיסטוריה של עונש המוות אלא פשוט להוכיח את חוסר התועלת שבו ואת האכזריות הטמונה בו, דבר שהוא עושה ע"י מספר טיעונים. ראשית, טוען קאמי, עונש המוות למעשה אינו מרתיע את הרוצחים הפוטנציאלים ובכך לא משנה את מספרי הרציחות. לטובת ביסוס טיעון זה הוא משתמש הן במספרים ובסטטיסטיקות שונות והן בטיעונים פסיכולוגים-פילוסופים שבבסיסם עומדת הטענה כי המניע לרצח הוא בדרך כלל רגש שעולה על גדותיו באופן מפתיע, רגש כזה שגם פחד המוות לא מסוגל לעוצרו. כמו כן, הוא טוען כי המדינה יודעת שאין בעונש זה משום הרתעה ולכן היא עברה לבצע את ההוצאות להורג בחשכת הליל ובמקומות מסתור במקום בכיכר המרכזית ובאמצע היום. עונש שמבוצע הרחק מעיני הציבור לא יכול להיות בעל כח מרתיע! שנית, קאמי טוען כי עונש המוות הוא בסופו של דבר לא יותר מאשר נקמה של החברה ברוצח. עם זאת, הנקמה היא לא מידתית. היא לא מידתית משום שהכוונה שעומדת מאחורי ההוצאה להורג, שמגובה במוסדות המדינה וחוקיה, היא כפולה ומכופלת מכוונתו של הרוצח הנידון. היא לא מידתית גם משום שהנידון נרצח פעמיים - פעם אחת בעת ההמתנה המייסרת למותו ופעם שניה ברגע ההרג הפיזי. אם כן, המדינה למעשה נוקמת באופן לא מידתי. שלישית, טוען קאמי את הטיעון המוכר ביותר בתחום זה-טיעון הוכחת החפות. מספיק וישנו אדם אחד שנידון למוות והוכח כי היה חף מפשע על מנת לייתר את כל מנגנון ההוצאה להורג. לבסוף מייחל קאמי לאירופה מאוחדת (ופה הוא מציג תחזית די מדויקת) שמבטלת לחלוטין את עונש המוות על מנת להגן על האזרחים והחברה מפני המדינה, שהפכה (לאחר שירשה את הדת) לרוצחת המסוכנת ביותר. הספר פוקח עיניים ומעמת את הקורא עם אחת מנקודות התורפה של החברה האנושית. הוא מסמך חובה לכל מי שמתעניין בהגות הומניסטית ובסוגיות של טבע האדם והחברה. כמו כן, הוא כתוב בשפה פשוטה וישירה ולכן יכול להוות גם שער טוב לנושא הסבוך של הקשר בין החברה, המדינה והאזרח הפשוט - באחת מהסוגיות הכאובות והעסיסיות של יחסים אלו. ספר חשוב, מעניין ומומלץ ללא ספק!”

“ספר קטן (כמה עשרות עמודים) ונפלא שעוסק בשאלת עונש המוות ומנתח אחד לאחד את הטיעונים בדבר נחיצותו. קאמי (שידוע בזכות "הדבר"), כותב כאן בגובה העיניים - פשוט וכנה. האינסטינקט של אנשים בנושא ענישה מתברר בספר הזה כמוטה מאוד, ולפעמים ממש אבסורדי. אהבתי את ההומור שלו, מצד אחד, ומצד שני את האינטימיות שבה הוא משתף את הקורא בניסיון האישי שלו. אמנם עונש המוות הוא נושא הספר, אבל קאמי מלמד כאן התיחסות נכונה יותר לכל עניין רגיש בחברה: טרור, אלימות במשפחה ועוד. בעיני הספר הוא בן זוג לספר נוסף - "יומו האחרון של נידון למוות", של ויקטור הוגו ( שכתב את ה"גיבן מנוטרדם" ו"עלובי החיים"). נראה לי שחשוב לדעת את דעותיהם של סופרים כל כך מרכזיים, לפני שמגבשים עמדה בנושא הזה.”

“הרהורים על הגיליוטינה. אלבר קאמי הוא סופר ופילוסוף קרוב מאוד לליבי, שכתביו השפיעו על עיצוב אישיותי ותפישותיי במגוון לא מועט של נושאים ותחומים. המסה הזו שכתב קאמי רלוונטית מאין כמותה. הייתה רלוונטית אז, בעת כתיבתה, היא רלוונטית מאוד היום, כמעט 60 שנים לאחר פרסומה הראשוני, ואני מניח שהיא תהיה רלוונטית בכל דור עתידי שיבוא. מדובר בהרהורים, מחשבות וטיעונים מנומקים ונהירים, מלאי הומניות, היגיון, אנושיות ואהבת אדם, בדבר רעיון עונש המוות. הטיעונים כתובים בצורה מאוד ברורה ובהירה, אין במסה הזו אף טיעון מעורפל. כל אדם, מכל פינה בעולם, חשוכה או בהירה, אלימה או לא-אלימה, רגועה או סוערת, גזענית או לא, ראוי שיקרא את הדפים האלו. יקרא לאט, בסבלנות, ישקע ויתעמק בדפים שנכתבו על ידי ענק רוח יוצא דופן.”

“אלבר קאמי ידוע בכתיבתו ההומניסטית והביקורתית שמתעטפת בסיפורים מופלאים, אך במקרה זה הפשטות והישירות (כמו בחיבורים אחרים דוגמאת "האדם המורד" או "המיתוס של סיזיפוס") היא בעלת ערך אינטלקטואלי משלה. ****בשלב זה הביקורת הופכת למפורטת למדי כך שמי שרוצה להמנע מספויילרים עדיף שלא ימשיך לקרוא**** קאמי מבקר את עונש המוות, שהיה נהוג בצרפת ובמדינות אחרות באירופה ובעולם, במשך מאות שנים. נקודת המוצא של קאמי היא אישית מאוד - אביו שחזר מצפייה בהוצאה להורג ונראה כהלום קרב, חיוור ומזועזע - תמונה שהשפיע עמוקות על קאמי הצעיר (את אותה התמונה הוא שחזר גם בפתח יצירתו "הזר"). קאמי לא מבקש להתחקות אחר ההיסטוריה של עונש המוות אלא פשוט להוכיח את חוסר התועלת שבו ואת האכזריות הטמונה בו, דבר שהוא עושה ע"י מספר טיעונים. ראשית, טוען קאמי, עונש המוות למעשה אינו מרתיע את הרוצחים הפוטנציאלים ובכך לא משנה את מספרי הרציחות. לטובת ביסוס טיעון זה הוא משתמש הן במספרים ובסטטיסטיקות שונות והן בטיעונים פסיכולוגים-פילוסופים שבבסיסם עומדת הטענה כי המניע לרצח הוא בדרך כלל רגש שעולה על גדותיו באופן מפתיע, רגש כזה שגם פחד המוות לא מסוגל לעוצרו. כמו כן, הוא טוען כי המדינה יודעת שאין בעונש זה משום הרתעה ולכן היא עברה לבצע את ההוצאות להורג בחשכת הליל ובמקומות מסתור במקום בכיכר המרכזית ובאמצע היום. עונש שמבוצע הרחק מעיני הציבור לא יכול להיות בעל כח מרתיע! שנית, קאמי טוען כי עונש המוות הוא בסופו של דבר לא יותר מאשר נקמה של החברה ברוצח. עם זאת, הנקמה היא לא מידתית. היא לא מידתית משום שהכוונה שעומדת מאחורי ההוצאה להורג, שמגובה במוסדות המדינה וחוקיה, היא כפולה ומכופלת מכוונתו של הרוצח הנידון. היא לא מידתית גם משום שהנידון נרצח פעמיים - פעם אחת בעת ההמתנה המייסרת למותו ופעם שניה ברגע ההרג הפיזי. אם כן, המדינה למעשה נוקמת באופן לא מידתי. שלישית, טוען קאמי את הטיעון המוכר ביותר בתחום זה-טיעון הוכחת החפות. מספיק וישנו אדם אחד שנידון למוות והוכח כי היה חף מפשע על מנת לייתר את כל מנגנון ההוצאה להורג. לבסוף מייחל קאמי לאירופה מאוחדת (ופה הוא מציג תחזית די מדויקת) שמבטלת לחלוטין את עונש המוות על מנת להגן על האזרחים והחברה מפני המדינה, שהפכה (לאחר שירשה את הדת) לרוצחת המסוכנת ביותר. הספר פוקח עיניים ומעמת את הקורא עם אחת מנקודות התורפה של החברה האנושית. הוא מסמך חובה לכל מי שמתעניין בהגות הומניסטית ובסוגיות של טבע האדם והחברה. כמו כן, הוא כתוב בשפה פשוטה וישירה ולכן יכול להוות גם שער טוב לנושא הסבוך של הקשר בין החברה, המדינה והאזרח הפשוט - באחת מהסוגיות הכאובות והעסיסיות של יחסים אלו. ספר חשוב, מעניין ומומלץ ללא ספק!”

“ספר קטן (כמה עשרות עמודים) ונפלא שעוסק בשאלת עונש המוות ומנתח אחד לאחד את הטיעונים בדבר נחיצותו. קאמי (שידוע בזכות "הדבר"), כותב כאן בגובה העיניים - פשוט וכנה. האינסטינקט של אנשים בנושא ענישה מתברר בספר הזה כמוטה מאוד, ולפעמים ממש אבסורדי. אהבתי את ההומור שלו, מצד אחד, ומצד שני את האינטימיות שבה הוא משתף את הקורא בניסיון האישי שלו. אמנם עונש המוות הוא נושא הספר, אבל קאמי מלמד כאן התיחסות נכונה יותר לכל עניין רגיש בחברה: טרור, אלימות במשפחה ועוד. בעיני הספר הוא בן זוג לספר נוסף - "יומו האחרון של נידון למוות", של ויקטור הוגו ( שכתב את ה"גיבן מנוטרדם" ו"עלובי החיים"). נראה לי שחשוב לדעת את דעותיהם של סופרים כל כך מרכזיים, לפני שמגבשים עמדה בנושא הזה.”

“הרהורים על הגיליוטינה. אלבר קאמי הוא סופר ופילוסוף קרוב מאוד לליבי, שכתביו השפיעו על עיצוב אישיותי ותפישותיי במגוון לא מועט של נושאים ותחומים. המסה הזו שכתב קאמי רלוונטית מאין כמותה. הייתה רלוונטית אז, בעת כתיבתה, היא רלוונטית מאוד היום, כמעט 60 שנים לאחר פרסומה הראשוני, ואני מניח שהיא תהיה רלוונטית בכל דור עתידי שיבוא. מדובר בהרהורים, מחשבות וטיעונים מנומקים ונהירים, מלאי הומניות, היגיון, אנושיות ואהבת אדם, בדבר רעיון עונש המוות. הטיעונים כתובים בצורה מאוד ברורה ובהירה, אין במסה הזו אף טיעון מעורפל. כל אדם, מכל פינה בעולם, חשוכה או בהירה, אלימה או לא-אלימה, רגועה או סוערת, גזענית או לא, ראוי שיקרא את הדפים האלו. יקרא לאט, בסבלנות, ישקע ויתעמק בדפים שנכתבו על ידי ענק רוח יוצא דופן.”