ביקורת ספרותית על כלום לא נשכח - מותחן פסיכולוגי מאת וונדי ווקר
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 1 בדצמבר, 2016
ע"י פואנטה℗


אני שונאת תרופות. עד לא מזמן בכלל לא הייתי צריכה לגבש עמדה בעניין אבל בשנתיים האחרונות הפכתי להיות גרוטאה מהלכת ולכן בכל זאת נאלצתי לנקוט עמדה (גם) בנושא הפרמצבטי – אחת מתוך כמה סוגיות רפואיות שנוחתות עליי ללא הודעה מוקדמת כתוצאה מגילי המתקדם.


ועדיין, אני מעדיפה לסבול ולא לבלוע כימיקלים. כנראה שאין בי מספיק סקרנות ומן הסתם אני גם לא מספיק חולה כדי למזוג את גופי למבחנה ולראות מה יקרה.
אם כאב הראש או הגב משתלטים על ההיגיון, תמיד עוזר להיעזר בעלון לצרכן: עיון מרפרף ברשימת תופעות לוואי יפעל עליי כמו תרופת פלא כי מי ירצה לקחת כדור שהוא, בנוסף לפעילות הרצויה, *עלול לגרום לשלשול, בחילה, סחרחורת, כאב בטן, צרבת, בצקת בפנים, התנפחות הלשון, הגרון, קוצר נשימה, טכיקרדיה (פעילות לב מהירה), לחץ דם נמוך, הלם (שוק) חמור (נדיר), הפרעות בשמיעה או בראייה, כאבים ברום הבטן, פריחה, קילוף עור, סימפטומים של דלקת קרום המוח כגון: צוואר נוקשה, כאבי ראש, בחילה, הקאות, חום, צפידות וכאבים בעמוד השדרה (נדיר), עלפון, הקאה דמית, צואה דמית או שחורה*?
לא אני.

הדילמה של הסיפור היא הרבה יותר רצינית ומורכבת מאיזה כדור נגד כאב ראש. נערה בת 15 נופלת קורבן לאונס אלים. בבית החולים מציעים לבצע טיפול תרופתי ניסיוני שאמור להעלים את זיכרון האונס – למהירי החלטה - ככל שהטיפול מתבצע סמוך יותר לזמן האירוע כך הוא יותר אפקטיבי. ההורים מסכימים ונראה שהטיפול מצליח - הנערה לא זוכרת כלום ממה שקרה לה, היא רק יודעת שנאנסה, אך עם הזמן צצות כל מיני תחושות ורגשות בלתי מוסברים, רוחות רפאים שנתלשו מתוך ההקשר של הזיכרון המחוק אבל לא נעלמו מהגוף, ומצבה הנפשי מחמיר עד כדי ניסיון התאבדות.

למרות הטראומה הקשה של הנערה, לא יכולתי שלא לכעוס כי אני שונאת תרופות (כבר אמרתי), ובטח תרופות שנויות במחלוקת, אבל במצבים קיצוניים כאלה אנשים נאחזים בכל דבר ומנסים למנוע מיקיריהם סבל (בפרט, אם הוא מוצג על-ידי הרופאים כסבל מיותר, אפילו שבדיעבד מסתבר שהוא סבל הכרחי שיש להתגבר עליו באופן מודע כי זאת הדרך היחידה לריפוי אמיתי וארוך טווח), ולעתים יש גם שיקולים סמויים ואגואיסטיים וסודות אפלים למיניהם שאף משפחה לא חסינה מפניהם, ובפרט אם מדובר במשפחה אמריקאית טיפוסית עם קשיים מֻבְנִים בזוגיות, המתגוררת בעיירה קטנה ומנומנמת הסובלת משיפוט-יתר.

הסיפור מסופר על-ידי פסיכיאטר שמטפל בנערה ובשני הוריה, והוא נשמע כמו שילוב של שיחה ידידותית, עדות משפטית והרצאה מקצועית – מבנה לא שגרתי ומעניין בפני עצמו. יש בו גם רבדים נסתרים שמתגלים במלואם רק בסוף (מה שעושה חשק לחזור על כל הספר ולבחון את הסאב-טקסט מול המידע החדש).

שמעתי או קראתי באיזה מקום (הזיכרון כבר לא מה שהיה פעם...) על כך שתוך מספר שנים יהיו תרופות למצבי רוח והן יימכרו ללא מרשם לכל דורש. לדוגמה, קמתם בבוקר ואתם חשים דכדוך קל – קחו כדור ורוד; במהלך היום בעבודה משתלטת עליכם עננה של תסכול – קחו כדור ירוק, וכך הלאה. ולמה נזכרתי בזה? כי אני לא יכולה לגלות את הפואנטה של הספר הזה (אפילו לא ברמז קל שבקלים) וזה גורם לי לחוש תסכול בינוני עד כבד שבטח היה עובר אילו הייתי בולעת כדור סגול במינון כפול אבל אין כדור כזה. עדיין.


* כל הזכויות שמורות לנורופן ® – קפסולות נוזל 200 מ"ג
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
רץ, תודה. כדאי שתפסיק עם זה :)
אגב, יש לא מעט מקרים שבהם אלרגיות הן רק סימפטום משני של מחלות שונות (נגיד, דלקת עיניים אלרגית על רקע צליאק) או שהן מתפתחות בעקבות נטילת תרופות למיניהן (למשל, גרד ופריחה בגפיים תוך נטילת ריטלין), לכן תמיד רצוי לחפש את המקור ולא לטפל בסימפטום.
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
לייב, תודה!
[אפילו שנסחפת ביותר...]
אם זה או הכדור או רצח אז קחי כדור. אצלי הפרינציפ מרפה כל כאב.
תראי את הסרט המדובר - יענה לך על כל השאלות.
רץ (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
יופי -העיקר שנהיה בריאים, בדיוק השבוע התחלתי להתמכר לתרופה אנטי אלרגנית.
אוקי (אורית) (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
כן, אני רואה עכשיו. למעשה מדובר בשלושה טיפולים שונים זה מזה במטרותיהם ובדרך הביצוע וקשורים זה בזה:
1. העניין שמטופל בספר הזה (כך מסתבר), מדבר בטיפול קליני שהיכולת לבצע אותו קיימת אכן, משמעו חזרה זמנית למצב המוחי של הילדות, טרם הטראומה, ויכולת או ניסיון מחיקה של זיכרון טראומטי מוגדר ומסויים. הרעיון המרכזי סביבו נבנה הטיפול התייחס למצב של הלם קרב והניסיון להתגבר עליו באמצעות מחיקת חזרת המראות הטראומתיים במוח - מראות שמחזירים את התמונות, הרעשים אפילו הריחות. עלתה האפשרות באותה הדרך לטפל בנפגעות אונס או מצבי פוסט טראומה נוספים (התהליך דומה למה שקורה בחבלות-פציעת מוח בעקבותיהן מתרחש איבוד זיכרון חלקי בעקבות איבוד תנועתיות קשרי נוירונים, אלא שכאן מדובר בתהליך כימי שמשנה במכוון ונקודתית את אותה תנועתיות במוח לעומת מכת טראומה).
2. ולזה אני התכוונתי - (חשבתי שלכך הספר מכוון): מחקר מתקדם שנערך בהווה, נמצא בשלב המחקר והניסוי המעבדתי ששייך לעולם הפסיכולוגיה הפיסיולוגית ובודק הגעה ונגיעה בצמתי קצרי נוירונים ובלוטות מסויימות רלוונטיות במוח - שיתוק אותם קצרים מסויימים על מנת למחוק (ממש פיזית) זכרונות או יכולות הבנה או הרגשה מסוגים מסויימים - לדוגמה, בניסויים שנעשים על חולדות (וגם גורילות) - הגיעו למצב של מתן מכה חשמלית נקודתית שמוחקת לחולדה את היכולת לזכור שהאוכל שלה (בתא המחקר) תמיד מונח במקום מסויים בזמנים מסויימים - התוצאה הייתה איבוד אותו זיכרון או אותה הבנה - אך במקביל החולדה איבדה תיאבון או זיכרון איך לאכול ([פיסית] עובדתית - היא הפסיקה לאכול). אגב, בעקיפין על אותו רעיון שנחקר מטפלים (כבר, מעשי - טיפול קשה מאוד בהשלכות שלו אך פותר חלקית את הבעיה הגרעינית) באפילפסייה חמורה. מנתקים פיסית -כירורגית ע"י חתך את שתי האונות במוח ויוצרים עצירה מלאכותית של התפשטות קצרים בהתקף - יש לכך השלכות נוראות (לא אכנס לזה). הרעיון - בגדול - אותו רעיון.
3. העניין השלישי והמטריד מכל שנמצא כבר בשלב של ביסוס מחקר והצלחה בניסויי המעבדה - יכולת התערבות והשליטה (באמצעים כימיים) במצבים רגשיים תנודתיים קלים (בסקלאת הנורמל שאינם דורשים התערבות. דוגמת עצב) זה אפשרי - נמצא בשלב של אחרי המחקר הקליני ובשלב של עיבוד תיאוריות וגישות לטובת ונגד (אני מקווה שהנגד יגבר. אסור שהבעד יגבר).
מקווה שהייתי ברורה.
אקרא אותו - נראה מעניין.
רחלי (live) (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
מצטרפת לחגיגה כאן, ביקורת שנונה, מבריקה ביותר....ועכשיו לעניין שלשמו התכנסנו, תרופות - גם אני נגד! אבל, אם זה מגיע לכאבים בהם הברירה לשתות או להרוג את הכלב של השכן....אני שותה את הכדור.
לגבי הזכרונות, אני חושבת או שמא אני טועה אבל הזכרונות אלו בעצם החיים שלנו לא? אז חלקם טובים, חלקם פחות טובים...אך אם מישהו ימחק לנו אותו, אזיי חיים של מי אנו נחיה? או שישתלו לנו זכרונות נעימים יותר?
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
מתוך הערת המחברת:
"חוקרים הצליחו לשנות זיכרונות עובדתיים ולשכך את ההשפעה הרגשית של זיכרונות באמצעות התרופות והטיפולים המתוארים בספר זה, והם ממשיכים לחפש אחר תרופה שתצליח למחוק כליל אותם זיכרונות קשים. אף שהכוונה המקורית של אותם טיפולים תרופתיים היתה לשנות ולמחוק זיכרונות של חיילים משדה הקרב, כדי להקל על תסמיניה של הפרעת הדחק הפוסט-טראומטית, השימוש בו בעולם האזרחי כבר החל - ויש להניח שיהיה שנוי מאוד במחלוקת."

קטונתי להתווכח עם מומחים אבל הרושם שלי הוא שהסופרת עשתה תחקיר מאוד מעמיק בנושא.
נראה לי שתצטרכי לקרוא את הספר כדי לבדוק האם המידע הזה מדויק.
אוקי (אורית) (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
כל הנושא הזה של מחיקת חלקי רגשות או תחושות או זכרונות - נמצא בשלב המחקר הקליני על חולדות כעת. מחקר + ניסוי מעבדה.
כל הנושא של שליטה במצבים רגשיים תנודתיים קלים (בסקלאת הנורמל שאינם דורשים התערבות דוגמת עצב) - נמצא בשלב של אחרי המחקר הקליני ובשלב של עיבוד תיאוריות וגישות לטובת ונגד (אני מקווה שהנגד יגבר).
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
תודה, יעל.
שכחתי להגיד: הטיפול שמוזכר ומוסבר בספר הוא שכלול של טיפול שכבר קיים במציאות (להבדיל ממדע בדיוני של "שמש נצחית בראש צלול"). הכוונה המקורית הייתה למחוק זיכרונות של חיילים קרביים אבל התרופות האלה זלגו גם לאזרחות וממשיכים לפתח תרופות נוספות לשינוי זיכרונות ולשיכוך השפעות רגשיות של זיכרונות. אותי זה מפחיד לאללה.
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
חני, צודקת.
למה לך?
רק אני משום מה נורא מתעניינת מה אני בולעת ומורחת. מן תכונה מעצבנת שכזאת.
לא בריא בכלל.
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
ברור שזה כסת"ח אבל בכל כסת"ח יש אמת. לא, לא יותר טוב בלי תרופות. יש גילאים שבהם מערכת החיסון לא מספיק מפותחת או חלשה ותרופות מצילות חיים (ילדים וקשישים). אבל בין זה לבין חגיגת הסמים המטורפת בפועל יש מרחק עצום.
והנה, בדיוק התבשרתי בתוכנית של אורלי וגיא שיש המוני נשמות טובות ששופכים תרופות לאסלות ולכיורים והן מגיעות דרך מי קולחין למלפפון שלי אז גם אם אני מסרבת לקחת תרופות כבר ידאגו שאני אבלע אותן by hook or by crook.
yaelhar (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
הביקורת מרתקת כרגיל.
והדילמה - אה. אם אפשר יהיה למחוק זיכרונות גרועים (אבל גם הטובים יימחקו, על הדרך) אם אפשר יהיה למחוק כאבי לב (אבל גם האהבה תמות איתם) אם אפשר יהיה לא לראות כיעור וחוסר לב (אבל גם אצילות וטוב לב ייעלמו) איזה עולם שטוח ונהדר זה יהיה!
חני (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
יקירה אם אעיין ולו לרגע בעלון מיד אחלה.למה לי. התדירות שבה אני לוקחת את ידידי לצרה אדוויל הוא באמת מועט.אך הוא מתייצב לצידי בעת צרה.שומרת לו אמונים...
והחורף רק התחיל.
אפרתי (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
העלון נועד לכסת"חות מכוונת מטרה. לקחת כדור ונהייתה לך פריחה, לא קראת ת ואם את מתה, עוד יותר זבש"ך. הקיצר, אתם חושבים שיותר טוב בלי תרופות? לא נראה לי. נכון שכל הטווחים ירדו כדי שתקחו כדור כשיש לכם סוכר 102 ולא 122, אבל בתכל'ס יש תוחלת חיים ארוכה יותר, לא?
ומי שכותב ככה מבריק לא חלוד. חוץ מזה, 'סתכלי בציור שלי, בקלידים של הפסנתר, ותגידי אם חלוד זה לא יפה. הכי יפה.
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
פפריקוש, תודה לך.
כל המחמאות האלה עוד יהרגו אותי.
[הולכת למדוד דופק ולחץ דם...]
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
מחשבות, יש כאלה שמכנים את התעשייה 'תעשיית מחלות וסמים'.
כנראה שהם היחידים שעדיין בריאים.
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
חני, תודה.
יש מקום לוויכוח אבל הגוף הקשוש שלי כבר תשוש אז...מה שתגידי.
ואני מבינה שאת לא מאלה שמעינות בעלון לצרכן, אפילו לא בעיון מרפרף.
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
רויטל, תודה.
בדיוק גיגלתי על האיש ונפלתי ישר על הכתבה: ג'ים קארי גרם למותה של חברתו לשעבר - סיפק לה כדורים שבעזרתם היא התאבדה. פתאום הוא כבר לא נראה כמו אחד הגברים המצחיקים ביותר בהוליווד.
איזה אירוני.
פַּפְּרִיקָה (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
ביקורת מצוינת. את לא חלודה אף פעם.
("הראש שלך כואב? סימן שיש לך ראש!")
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
אפרתי, תודה.
מחמיאה, כרגיל!
לא רוצה מקל מגולף, רוצה קסדת פלדה נגד חלודה.
ובפולנית מדוברת אומרים שאם את קמה בבוקר ולא כואב לך כלום - סימן שאת מתה.
מחשבות (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
יש כאלה הלוקחים תרופות להורדת כולסטרול. הכולסטרול מעולם לא היה בעיה. עכשיו זו תעשיה.
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
מחשבות, תודה.
ספר את זה לחברות התרופות. אני בטוחה שהן כבר יסדרו לך איזו תרופה נוגדת סקפטיות.
אגב, זאת התעשייה הרווחית ביותר בעולם ולא פלא כי הרוב לא חושב כמוני-כמוך.
קח לדוגמה שני נציגים נבחרים מתוך משפחתי המורחבת (שקיבלתי כעסקת חבילה יחד עם בעלי) - הם מכנים תרופות 'כדורי בריאות'. לך תתווכח איתם.
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
אלון, אתה מערער לי את הביטחון! הבאת את זה ספציפית, נו.
לא חשוב. תביא עוד. האיש קורע.
חני (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
מה משנה קשישות של גיל עם ראש כזה נהדר מלא בכל הרבה הגיגים נפלאים.ואין סיבה לסבול אם יש נורופן.
רויטל ק. (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
גם אני נזכרתי מיד בשמש נצחית בראש צלול
ולא זכרתי שזה עם ג'ים קארי... מה שאומר שהג'ים-קאריזם המעצבן אכן לא מורגש בסרט.

ביקורת יפה.
אפרתי (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
מבריקה, כרגיל! זקנה שכמותך, את כבר מדשדשת אל עבר שנתך הארבעים ושתיים... אויה, את רוצה שאשלח לך מקל עם ראש מגולף בצורת אריה, או נמר, כדי להזכיר לך את השנים הנפלאות שבהן זינקת על החיים, מזמן מזמן לפני שהפכת לישישה.
למזוג את גופך למבחנה... אח... לא הייתי מאמינה שקשישים מצליחים להפיק הברקות כאלה.

מחשבות (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
יופי של סקירה. אצלי הדילמה של לקחת תרופות פשוטה יותר: התרופות פשוט לא עוזרות מי יודע מה. מזיקות בטוח.
אלון דה אלפרט (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
אני מבין את הסלידה מג'ים קארי, אבל כאן הוא לא מבאס את הסרט
אלון דה אלפרט (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
הבאתי את לואי בכמה מקרים, אבל לא את זה ספציפית
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
למרות החורים בזיכרון, דווקא הסיכום הזה של לואי אני זוכרת שהבאת פעם רק לא זוכרת באיזה הקשר. הוא גדול! הבחור הזה.

You never feel completely sad or completely happy, you just feel kind of satisfied with your products…and then you die

ג'ים קארי הוא אידיוט אבל אני מוכנה לתת לו הזדמנות כי הנושא מרתק. תודה.
ותודה.
אלון דה אלפרט (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
"שמש נצחית בראש צלול" היה על נושא דומה.

ולואי, כדרכו, סיכם את העניין באופן חד ומדוייק:
https://www.youtube.com/watch?v=ZhtI-_NNXy8

וגם את. אחלה ביקורת.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ