ספויילרים. ספויילרים. ספויילרים לאורך ולרוחב, לגובה ולעומק, לפנים ולאחור.
עדיף לך, הקורא, הקוראת, שלא לקרוא שורות אלה, שהן אינן ביקורת כלל וכלל, כי אם השתפכות הלב, הנפש, נוכח גדולה, נוכח יצירה רבת הוד, רבת חסד, עצובה כל כך, הכתובה מלשד חיים ממש, כתובה בדם, ביזע, בדמעות, בזרע, בצער, בגשמים, בשמשות. באנשים. כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה חיים, וכל כך הרבה מיתות. שונות ומשונות, כל כך הרבה מוות, כי ככה החיים, מלאים בכל אלה, ומתפרטים לכדי בני אנוש כפי שהם, ללא הסבר, ללא נחמה, ללא הצטדקות וללא התנצלות. ככה החיים וזהו. זה פשוט קורה, וזה נהדר, מפואר, נצחי, יסודי ומלכותי.
אם כן, זהירות: ספויילרים, לספר שאי אפשר לספיילר. מה תכתוב, מה? שמה? שגולדמן התאבד באחד בינואר, שאבא שלו מת באחד באפריל? אין במידע הזה כלום ושום דבר הקרוב לפגום בהנאה מן הספר, שהוא קשה מאד לקריאה, אבל אם מצליחים הוא הופך לעמוד אש ועמוד ענן, המציב בפני הקורא את העליבות האנושית במלוא תפארתה, שיש בה תפארת, אלא שטמונה היא בהררי זבל שמפיקות נפשותינו המיוסרות עד בלי די, ואשר פועלות מתוך אותם הייסורים ממש, עד כי לפעמים מתות הן בעודן בחיים, כשם שאביו של גולדמן מת הרבה לפני שפסק לבו לפעום, בתוך בליל של אידיאולוגיה, עקשנות ומידה רבה של טמטום, ובמהלך חייו דאג לקחת או לפגום בנפשות הקרובות לו, לרבות נפשה של אשתו המסכנה, של בתו, של בנו, של נואי סומברה, הכלב של קמינסקיה, כי ככה בא לו, כי גבירתו אוכלת גבינה משובחת, ושוכבת עם גברים הרבה, וכל אלה נושאים משמעות מיוחדת לחלק מגיבורי הספר, ולאחרים הם חסרי משמעות לחלוטין, כשם שאנו, יקירינו חשובים לנו, וההיסטוריה הפרטית שלנו גם, אבל יקיריהם של אחרים, הם מתים במסות, שניים כל שנייה אם לדייק, ולהיסטוריה שלהם אין שום משמעות עבורנו, שום כלום בחזקת שום כלום. ואלה האירועים מתחוללים בתווך חייהם לגיבורי הספר, שלושה, שעליהם כתבתי מתישהו את הדברים הבאים. אז בשלישית, זהירות, ספויילרים:
תשעה חדשים מלאים בין אחד באפריל לבין אחד בינואר, או מעט ימים אחר כך, איפשהו בשנות השבעים, הנפתחים במוות ומסתיימים בדכאון שאחרי לידה.
שלושה: צזאר ישראל וגולדמן, או גולדמן ישראל וצזאר, משום שישראל תמיד באמצע, והוא מעין חוליית קישור, מתווך, בין הסיפורים מצד צזאר לסיפורים מצד גולדמן, כלומר בין יוצאי גרמניה ליוצאי פולין, אלה התעשרו והתברגנו מאד, ואלה נותרו הסתדרותיים עד יום מותם שבא הרבה לפני המוות האקטואלי, המשחרר אותנו באמת ובתמים מכל הבלי העולם הזה ומביא עמו שלום ואמת, שכן במותו נח אדם בשלום, ומעתיק משכנו אל עולם האמת, ואם נשמתו מתגלגלת או לא, זה לא עניין כלל, ואפילו לא עניין פרט, משום שהקשר בין האדם לבין נשמתו הוא חידתי לכל הפחות, ועל פי רוב לא קיים, כך שאם תתגלגל הנשמה בשנית או בשלישית או ככל שיידרש, הריהי נענשת על פשעים שלא ביצעה מעולם, שאת הפשע ביצעה האישיות הלוכדת את הנשמה, ש"הנשמה הטהורה", כמאמר הביטוי, מה לה ולעינייני העולם הזה, מה לה ולהסתדרות או לשביתה או לניקוי אסלות או למשקאות קלים, וככל שנמשיך את הרשימה הזאת נראה שאין לנשמה קשר לאירועים והיא מעין מצבר המעניק חיים לאדם או לאדמה, לאיש או לאישה, והמצבר הזה מאפשר להם לעשות ככל העולה על רוחם, ומכאן שאם היה צדק, הרי שהאלוהים צריך היה להעניש את הרוח, לגלגל את הרוח, אבל הוא מגלגל את הנשמה, ומכאן אתה אולי לומד שחטאה של הנשמה הוא שלא כפתה עצמה על הרוח, כלומר אפשר להבין מזה שאם אלה הם פני הדברים, וספק גדול הוא, הרי שהפשע היותר גדול הוא לשתוק נוכח התנהגות בלתי הולמת, הוא להניח למאורעות לזרום בלא הכוונה ובלא גבול ובלא מחסום, ובאין גדות - לאן ילכו המים? ומכאן שהנשמה - טוב לה שתניח את טהורתה, וטוב לה שתקום ממקומה ותתערב בחיים, בקהל, באסלה, במשקאות הקלים, ותכוון את הדרך, תנחה ותשאף ותנשוף, שכן שאיפה ונשיפה הם עצם הלוז של הנשמה, ונשמה שוויתרה על שאיפותיה הריהי פושעת בעיני האלוהים, גם אם נוחה היא לאדם, שכן בעשותה כן, נמצאת היא מעדיפה לרצות את מִשכנה הרגעי, החולף, הזמני, שהוא האדם, ולא את האל, שהוא אדון לה, והוא משכן נצחהּ, ומכאן שהיא זו שעוברת על שני הצווים הראשונים ועובדת היא אלוהים אחרים, את הגוף שבתוכו היא כלואה, ואת הרוח שבתוכה היא מתעופפת, והיא שוכחת את צור המחצבת, למרות שאמר לה הצור שלא תשכח, והיא נשבעה לעשות כן, וכך מוצאים עצמם אנשים נסחפים אל חייהם, אל מותם, בלי לתת דין וחשבון, בלי לעצור, ואין יתרון לזה החושב, והמסתגר והמתייסר והמתרגם את הסומניום, והאבוד, והחי בגיל ארבעים בדירת אמו שנשמתה נרצחה שוב ושוב במהלך השנים בידי האירועים ובידי בעלה המטונף והחולה והאלים והנבזה, עד שנותרה ממנה רק קליפה, בדומה לנורמן בייטס החי עם גופת אמו באותו מלון נידח, והוא מנסה בכל כוחו להעניק איזו משמעות לדברים, ולא עולה בידו, והוא ממשיך, ופונה לעבודת הגוף, ואל פסיכולוגיית המעמקים, ואל הזנות, ואל הדת ואל הפילוסופיה, ובכל אחד מאלה אין הוא מוצא את אשר הוא מבקש, ובקהיון רוחו אינו מבין שהגיע אל שפת החיים ממש כשהתחתן עם היפה ההיא, ואחרי שבועות ספורים הוא מתגרש ממנה, כי היא באה מן החיים, והוא הולך אל המוות, גם מפני שזו העדפת נפשו, שהיא רגישה מצד אחד וקהה ומטומטמת מצד אחר, וגם מפני שאביו החדיר בו את המוות ככל יכולתו, כשרוצץ בפטיש את ראשו של הכלב ההוא, ששמו מתרגם 'לילה אפל', ולכל זה כאמור אין יתרון ולו זעיר על פני ההתאבדות העליזה של האגואיסט המתהולל, והזונח, והבוגדני, והמורח את עצמו בהורמונים על מנת שלא יקריח, ואשר ממילא ממשיך להקריח, והמפר הבטחות לבנו החולה בסרטן, שכן לדפוק תיירת אמריקאית מחזק את האגו ומניח לרגע לצורך הנואש והקבוע, ולקחת את הבן החולה לסרט לא מחזק את האגו, ולא מניח לאותו הצורך, והוא ממשיך לשקר לכולם, לנשותיו הרבות מספור, שאחת מהן היא אחותו בת אביו, אך לא בת אימו, אשר זונחת אותו יום אחד כך סתם, בלי סיבה, ולתהילה, שעליה הוא כופה הפלה, שלאחריה הם הולכים לבית קפה ומתפנקים להם בגלידה ובעוגה, ומצב הרוח ממש מצויין, והוא עומד בניגוד גמור לבוקר שאחרי, שאז תקום תהילה ותבכה ותבכה ותבכה, והוא, צזאר, ישנא אותה על כך, ויבקש את נפשו למות, וירצה ללכת, ובסופו של דבר יקום וילך, ויתקשר מדי פעם, עד שיתחדש הקשר, והיא, כמו כלבה מטומטמת, תחזור לשכב איתו ולגהץ לו את הבגדים, וסופו של דבר תנשא לו באירוע צנוע ונטול חגיגיות, מבלי לדעת שהסכים לכך רק בגלל שהאחרת התחתנה עם מישהו אחר. אחר כך תיערך עוד חתונה ותהיה עוד הלוויה וישראל, הוא יעקב, יעלה לירושלים, להתחקות אחר עקבות האלה האבודה, ואמנם יפגוש אותה במקרה, ויראה שהיא בהריון, והוא לא יידע ממי, והיא לא תגיד לו, והרי זה התינוק שלו, ברי כי זהו תינוקו שלו, והם ישתו איזה קפה וייפרדו, והוא יחזור לתל אביב, וגולדמן יקח כדורים וימות, ותהיה הלוויה, ומישהו, צזאר למען הדיוק, יאמר שמעניין צירוף המקרים הזה שאפריים מת באחד באפריל ובנו באחד בינואר, אבל כבר לא יימצא מי שמתעניין בזה, שכן בדיוק הוא נטל כדורים והרג את עצמו, וישראל יחזור לירושלים, ובחדר יולדות יראה את אלה, והיא לא תראה אותו, והאחות תביא את התינוקות לאמהות לצורך הנקה, והיא לא תניק, וישראל יראה את כל זה, ויעשה צעד לאחור, ועוד אחד, וילך ולא ישוב עוד, ואתה תתחיל מחדש, ותכיר את הדמויות מספיק טוב על מנת לכתוב את אשר כתבת, ועל מנת להבין מי ומה בשבעה של אפרים גולדמן, ואיך הדברים מתכנסים ומתבדרים חליפות, עוברים משושלת צזאר לשושלת גולדמן דרך ישראל, הוא יעקב, וירד גשם בחוץ, והחלונות יהיו פתוחים והכביסה תתייבש בפנים, ומפזר החום יעבד על נמוך, וכפות הרגלים תתייבשנה, ואתה תזכר בכלב ההוא, Nuit Sombre, שרובם קוראים לו נוֹאִי סומברה במבטא ישראלי, שאבא של גולדמן רצח במכות פטיש ולא ממש הבנת מדוע, ועכשיו, משכתבת את כל זה כמחוות תודה למחבר הדברים, אתה מבין שהוא רצח את הכלב כי השנאה לכל מה שמאיים על ערכיו עיוורה אותו, וכן משום שהיה חלש מדי ופחדן מדי מכדי לרצוח בני אדם, אבל את רצח נפשם הוא הפך לתחביב, ועל ידי רצח הכלב נקם באישה שלא עשתה לו דבר, מלבד לחיות את חייה כרצונה, בלא שתתן לו דין וחשבון. ואלה הדברים הולכים וחוזרים אל המחשבות שעלו במעלה הדף, בדבר הנשמה וכניעתה בפני הגוף והנפש הבהמית, ועל כך שזהו חטאה, ועל כך שהעולם הזה, על כל עניינים שבו, הוא הגיהנום ממש, והוא גן העדן ממש, והיא יכולה לבחור, הנשמה, בין שמים ובין שאול, ואיכשהו, באופן טמיר ונעלם ולחלוטין מטומטם, נוטה לבחור בגשמי ובחייתי, נגררת אחריהם בשביל של בוץ וצואה ודומן, כי נדמה להם, לגוף ולנפש התחתונה, שיש שם, איפשהו על השביל, איזו נחמה, איזו גבינה מסריחה עם יין טוב, או אישה שמסכימה שייגעו בה עד מאד, או כסף, או כח ובאמת אין.
ואחרי שכתבתי את אלה, לא נחה נפשי, והכריחתני להוסיף גם את אלה:
אותם שלושה, צזאר ישראל וגולדמן, או גולדמן ישראל וצזאר, על הסתעפויותיהם ועל נקודות החיתוך שלהם אלה עם אלה ואלה עם אחרים, הריהם אנשים, והריהם בנים ואחים ומאהבים, וצזאר הוא גם הורה, וכשהוא עולה במדרגות הבניין לשבעה של אפריים גולדמן יחד עם ישראל, אחרי שעברו את כל בתי העלמין של גוש דן בחום הנורא, ומבלי שהצליחו להגיע להלוויה, משום שהפליימות' של צזאר היתה מקולקלת, הוא אומר משפט שנחרת בנפשי וכן חרט בה, הוא אומר "אין לך מושג כמה עצוב להיות אבא", ולי אכן אין מושג, אבל אני פוקח עיני ורואה, ויש בזה כל כך הרבה, במיוחד אבא של ילד חולה, כמו צזאר עצמו, שבארוחה שאוכל אחרי ימים רבים עם ישראל במסעדה, הוא אומר לו שהבן בבית החולים, שיש לו לוקמיה, והוא בוכה, הוא אוכל ובוכה, וישראל מקשיב, ומוזג לו כוס יין, וצזאר ממשיך לבכות ולאכול, עד אשר הוא נרגע, והוא אינו מבין למה, ולדברים אין משמעות ולא יכולה להיות להם משמעות, כשבנך בן העשר או בן התשע עומד למות, וכשנפרדים השניים אומר ישראל "להתראות צזאר, אני אתקשר אליך", ויש בחמש המלים הללו כל כך הרבה השתתפות, וצער והבנה לכאב של חבר שהולך ומאבד את בנו, ואין דרך להושיע, וכמו הורים רבים במצבים דומים הוא יושב בסמוך למיטת הילד בבית החולים, ויוצא רק לפעמים, כמו שיצא להלוויה של גולדמן, אבל רק עד בית ההלוויות הלך, ולא הלך לבית הקברות, והוא נותן לישראל לגור בסטודיו שלו חינם אין כסף, ואפילו לא מחייב אותו על חשבונות, כי לישראל אין, וכי ישראל מעדיף להיות תלוי מאשר עצמאי, והוא עצמו אפילו אינו יודע מדוע, וזה מכעיס אותו לפעמים, אבל ככה הוא בנוי, ואף אתה אינך יודע מדוע, כי אין תיעוד של חייו של ישראל, ואין אנו יודעים מי היו הוריו, ומה היו קורותיהם, ואיך הגיעו לכאן, והאם יש לו אחים או אחיות, ישראל הוא נעלם, והוא חשוב מאד לסיפור, שכן הוא כמו מפרק או נקודת חיבור, שדרכם מסופרות עלילות שושלת צזאר ועלילות שושלת גולדמן, ואם כבר חיבור, הרי שהוא מחבר הדברים ממש, שכן ישראל הוא יעקב, והוא הולך למסעדה גם עם גולדמן, גם כן ימים רבים לאחר השבעה, ערב גיוסו של גודלמן למילואים, והם אוכלים ונהנים מן האוכל, וצזאר לא בא על אף שהוזמן, שיש לו איזה עניין עם אחת מנשותיו, והם יושבים ואוכלים אצל נלו, והאוכל טעים להם כל כך, וגולדמן מדבר ומדבר ומדבר, וישראל שותק ומקשיב כדרכו, ומדבריו של גולדמן עולה שהוא נאחז בשירות המילואים כבחבל הצלה, שכן מאס הוא באמו ובעיר ובמשרד ובחיים, והוא מקווה שתהיה התקלות, והוא מקווה להשתתף בה, הוא רוצה להיות גיבור, אבל הוא מפחד להפצע, ומפחד לאבד את איבר המין, והוא יוצא למילואים וחוזר, והוא לא נפצע, ולא היתה תקרית, והוא הולך לחתונה של מישהו, וזה כבר בכלל לא חשוב מי, וציפורה באה על כסא הגלגלים שלה, והיא מברכת אותו לשלום ואין לה זמן ליותר, משום שכולם אוהבים את ציפורה, שהיא אשה מעשית וחכמה, וחכמת חייה עולה על כל החכמות כולן, ולא די היה לה שהבינה את החיים לעומקם, אלא השכילה לחיות על פי הבנתה, ועשתה למען ביתה ולמען אחרים, ועזרה ובשלה ואפתה ונקתה וגידלה ומעולם לא התאוננה על הקשיים ועל האתגרים שמציבים החיים, שכן אלה, הסיבוכים והקשיים, הם הם לדידה לשד החיים ממש, עצם בשרם של החיים, אשר מצדם תובעים מאמץ מתמיד, ועשייה בלתי פוסקת, גם אם קטנה, ויש לחיות אותם מתוך אחריות ועם קבלת עול של ערכים, כמו צניעות וחריצות ופשטות, וכשאתה בא אל הסיפורים העוסקים בציפורה אתה חש בהכרח שכך היית רוצה לחיות, שכך היית רוצה לנהוג, שמעשיה שלה מובילים בהכרח לחיים טובים יותר, ועוד הוא פוגש אדם שהכיר את אחותו, נעמי, שנהרגה או התאבדה, אין איש יודע, והוא, אותו אדם, מספר לו מעט פרטים עליה, ואין חדש, ולא יכול להיות חדש, והוא, גולדמן, עוזב את החתונה וחוזר הביתה, ושוקע בתרגום הסומניום, והוא שותה קפה, ולא ישן כמה ימים, והעולם כמו נמוג לו, והוא בולע את כדוריו, ואמו, סטיפנה, הדרה עמו בבית ואשר לאורך כל הספר הולכת ומאבדת את הקשר לחיים ולמציאות, אינה מבחינה בכך, ורק ישראל, שאחרי כמה ימים בא לשאול בשלום חברו, מוצא אותו שוכב מת בחדרו, וכתבתי די, ולא מצאתי מקום לדוד לזאר, שהוא נהדר ומפעים אבל נסתפק בזאת ונכתוב שאין זאת אלא שרציתי לתקן את רושם הבלעדיות של הייאוש והחדלון הצובעים את אשר כתבתי קודם לכן, ולא על ידי ביטולם, שכן הם פועמים בכח רב, אלא על ידי בחינת הדברים מצד החיים, מצד המילואים והארוחות במסעדות, מצד התובנות הקטנות והמעשים הטובים שנעשים בין אדם לחברו, ובסופו של דבר לכתוב שעל אף שכל עמודי הספר טבולים בעצב עמוק, הם מיטיבים לראות פנימה, ולתאר אותנו ואת חיינו ואת מחשבותינו ואת פחדינו, והם מקבלים את החיים על טוב ורע שבהם, ועל חוסר משמעותם, והם מאתגרים את אלה הגורסים שיש משמעות - שילכו ויעמיקו במשמעות שמצאו, ושיבחנו אותה שוב ושוב, ואין הדבר פסול כלל, שכך או כך, כל הדברים יגעים, לא יוכל איש לדבר, ולא תשבע עין מראות ולא תמלא אוזן משמוע, ומה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש, וראויים הדברים הנוגעים בזכרון הדברים להיחתם בדבריו של קהלת, שהיה כה חכם, וחיפש משמעות בכל כוחו, וחתם את ספרו בפסוק המסתיים בתיבות אם טוב ואם רע, ומסורת ישראל היא שחוזרים שוב על הפסוק שלפניו, וחותמים את הקריאה בתיבת האדם.
