ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שישי, 19 ביוני, 2020
ע"י tHeDUDE
ע"י tHeDUDE
החיים הם לא פונדו או איזו מזרקת שוקולד מפנקת, אבל בו בזמן, אף אחד לא יגזים ויאמר שמדובר רק בטעם מר ומגעיל של תרופות במרשם שרק בא לסיים הכל. אבל יש רק ספר אחד שמצליח לתמצת את התחושה השנייה ומעבר לזה. וזה הספר הזה. אני חושב שבאיזשהו שלב הבנתי שזה אחד הספרים הכי טובים שקראתי אי פעם. וזה היה רק באמצע. מעולם לא הרגשתי שאני נשאב לתוך המציאות של תל אביב בסבנטיז, עם כל האליטה האשכנזית הממורמרת, שכל אחת מ140 ומשהו הדמויות שמופיעות, אפשר להסיק כל כך הרבה דברים בדבר הזה שנקרא "חיים".
"אני מרגיש זר" אמר יעקב שבתאי, אחרי שהספר פורסם ב-1977, עם מפלת "העבודה" שסימלה את הצד השמאלי שהיה שבתאי מזוהה עמו, עם עלייתו של "הליכוד" לשלטון. אבל פוליטיקה, היא רק חלק קטן בתוך הספר הזה ששואב אותך גם אם לא זכרת מי זו ציפורה. מתישהו זה יתבהר לנו. התסכול מחוסר המשמעות שבקיום ותחושת הסוף שמתקרבת יומיום, שמנסים להתמודד איתה בדרכים רבות: מתסכול שמתורגם לחרמנות, מערכות יחסים מתוסבכות מאישה לאישה, ניסיון למצוא משמעות בכל מקרה, אבל התסכול והדיכאון מתגברים, או שפשוט אין מה לומר. והאדישות משחקת חלק בעניין.
מלא פעמים אמרתי על יואל הופמן, עוד קליבר חביב, שבספרים שלו הוא ממצה את החיים - גם לטוב, גם לרע. עם הרבה הומור ותובנות זן. אצל שבתאי, הוא ממצה את החיים ומבין שהם לא נמשכים הרבה זמן. ובמהלך חיינו, מוכרים לנו לוקשים ואנחנו מתעסקים בחרא במקום לחיות אותם - דיאטות מחו"ל, תכניות כושר, אידאולוגיות שמפרקות קשרים משפחתיים. כל האכזבות, התסכול והעצב נכנסים לפה בתוך הפסקה הזו שנמשכת 282 עמודים. ואפשר לתאר מוזיקת פסנתר מלנכולית, מהורהרת, מינורית בזמן שאנחנו קוראים וממשיכים מדמות לדמות. מתקופה לתקופה. מראשית הציונות ודור הפועלים לאינטלקטואלים וחרמנים חסרי מעש ומתוסכלים בתקופת גיל ה30 למדינה.
אני לא באמת יכול לתאר לכם כמה אני אוהב את "זכרון דברים", זה היה לי יותר מסודר בראש, אבל כמו הספר שמתאר את החיים עצמם, יש בלגנים, חוסר לינאריות וקופצים ממקום למקום. אבל הייתי חייב. כמו שעמוס גיתאי היה חייב להסריט את הספר הזה ועם כל הכבוד למעורבים (ויש הרבה), אי אפשר להסריט יצירת מופת שכזו. זה נראה יותר טוב בראש. כל מה שאני צריך לקוות הוא שהספר לא ישפיע עליי יותר מדי. החיים בתכל'ס מלאים מספיק יופי מכדי לשקוע למרמור גולדמני.
18 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
חני
(לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
כתבת יפה. ארשום לי. ולגבי הדברים שכתבת בסוף הסקירה אז הנה ציטוט מתוך ספר של דה לוקה בשבילך
"זה מה שספרים צריכים לעשות, לשאת את אדם ולא שאדם יישא אותם, לפרוק את היום מן הגב, לא להוסיף את הגרמים של הנייר על חוליותיו"
|
|
|
אדמה
(לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
כמו פרפר צהוב
|
|
|
אורן
(לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
יופי של ביקורת
|
|
|
פרפר צהוב
(לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
סקירה טובה לספר שננטש מהר והועבר למזוכיסט הבא :-)
|
|
|
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
(לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
היעדר הליניאריות
אליו התייחסת הוא שקצת גורם לי לחשוש מקריאה בספר. מצד שני, הערך ההיסטורי של הספר ותובנות החיים שעולות מהקריאה בו מושכים אותי באופן מיוחד.
קיימת כמאמר "שמאל דוחה וימין מקרבת". (; וכמה פיוטי ומשכנע כתבת: "ואפשר לתאר מוזיקת פסנתר מלנכולית, מהורהרת, מינורית בזמן שאנחנו קוראים וממשיכים מדמות לדמות". סקירה נפלאה, תודה לך. |
18 הקוראים שאהבו את הביקורת
