ביקורת ספרותית על זכרון דברים - הוצאה מחודשת מאת יעקב שבתאי
ספר מעולה

---

אוי, טאטע, איזה עונג. איזה כיף זה כשאת מתעקשת ואת שמחה שהתעקשת. כשאומרים לך "עזבי, זה כבד, אל תרימי", אבל את מצליחה להרים, או כשאומרים לך "עזבי, זה תקוע, אל תנסי", אבל בסיבוב חזק זה נפתח, או כשאומרים "די, הזהרנו, התרענו, למה דווקא?", ואת עומדת עם ברכיים כפופות ומפשילה שרוולים והמצח מוכן לנגיחה ואת אומרת "לעזאזל, תנו לי את זה! קדימה!", וזה בדיוק מה שקרה לי עם הספר הזה.

מהרגע הראשון ברור שהוא משהו אחר. הוא מסופר בנשימה אחת, ברצף אחד ארוך, אסוציאטיבי, שיש בו הכל ולא-כלום בעת ובעונה אחת. במקום "עלילה" או "דמויות" יש בו מעגלים חופפים חלקית של סיפורים, של שברי כאב ושברי זעזוע, של אנשים ושל הרבה מאוד שמות. ואכן, התחלתי אותו ובערך בשליש הרגשתי שמשהו לא עובד לי. פתאום לא זכרתי מי זה מאקס שפילמן ומי זו בעצם "היא" שמדובר עליה כבר עמוד שלם ללא אף נקודה אחת, אבל משום מה היה ברור לי שזה קורה כי מלכתחילה אפשר לגשת לטקסט הזה בשני אופנים – כמו לספר "רגיל", וכמו לבגרות בתנ"ך. בקריאה "רגילה", הוא חד-משמעית בלתי קריא ומעורר בעיקר סבל. בקריאה מעמיקה וקצת יותר פתוחה, רואים פתאום משהו אחר.

ואכן, קצת כמו סטודנט שיושב מול טקסט עיוני החלטתי שאני לא מוותרת והתחלתי מההתחלה, הפעם עם דף ועיפרון, ולאט לאט צמחו לי עיגולים וקווים וחיצים ועצים עד שכבר הרגשתי שיש לי תא מיוחד בגוף לכל דמות כזו, וכבר התענגתי על כל רגע והבנתי שהספר הזה הוא בעצם החיים עצמם – לא מסודרים, לא מהוקצעים, לגמרי לא ליניאריים, חלקם שולי, חלקם מהותי. בספרים, יש דמויות עיקריות וכאלה שראוי לוותר עליהן, ובספרים יש פסקאות ויש הפוגות ויש עיקר וטפל, אבל בחיים אין רווחים ואין נקודות ואין פסקאות ואין קרקע נוחה להניח בה את הסימנייה כדי לעשות הפסקה, וכשאתה – הדמות הראשית – מתהלך על בוגרשוב, בעצם מתקיימת במקביל גם איזו תקווה שהיא אחות של אריה והבת של יפה, אחות של זינה, אמו של צזאר, ואותה תקווה אהבה איזה בחור בשם אלי בחלון כלשהו בזמן, בעבר, בהווה או בעתיד, והיא שולית לעומת ההולך על בוגרשוב רק בגלל זווית המצלמה, וכמה טוב לקבל בשתי ידיים את כל סבך החוטים המדהים הזה ואת ההזדמנות – כמעט את הזכות – לפרק אותו לאט.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על זכרון דברים - הוצאה מחודשת