מהתחלה לא היו לי ציפיות גבוהות במיוחד מהספר הזה, יותר נכון מהסופר. יצא לי לקרוא את רוברט האריס והוא לא... אין לו את ה... בואו נגיד שיש סופרים טובים ממנו. בכל זאת, יש לי חולשה להיסטוריה ובמיוחד היסטוריה עתיקה והסקרנות הייתה חזקה ממני. חוץ מזה, בתקופה שהמונדיאל תפס את רוב שעות הפנאי שלי, ספר קליל דווקא יכול להתאים.
האקווה אוגוסטה היא אמת מים המספקת את צרכיהם של תושבי מפרץ ניאפוליס. בעקבות בעיה בזרימת המים נשלח אטיליוס, מהנדס מים מרומא כדי לאתר ולתקן את התקלה. במהלך העבודה, הוא וצוותו מגיעים לפומפיי, עיר תוססת המצוייה במערכת בחירות. בנוסף מתקיימות בעיר חגיגות לכבוד וולקן - אל האש והנפחים. בסוף הספר מתברר שוולקן לא היה מרוצה מהפולחן של אנשי פומפיי ובתור עונש מחליט להשמיד את העיר, אבל זאת רק פרשנות שלי.
פומפיי בספר היא המקבילה של סדום המקראית. עיר המונהגת על ידי אנשים עשירים ומושחתים, חסרי מוסר ונהנתנים המעבירים את זמנם באורגיות, פדופיליה וסעודות פאר הכוללות מנות שלא טרחו להרוג אותן. מצב העם לא הרבה יותר טוב, הם בורים, חוטאים, חובבי מרחצאות וקרבות גלדיאטורים. בניגוד אליהם, אטיליוס הוא אדם ישר ומתקדם הבז לאמונות טפלות, חסיד המדע המתעב פוליטיקאים.
בשניים-שלושה הפרקים הראשונים נראה שמדובר בספר טוב ומבטיח, אך די מהר הוא מידרדר לסיפור הוליוודי קיטשי עם עלילה רדודה. יש היעלמות מיסתורית, תככים, מזימות ועוד משהו שאני לא בטוח האם אפשר לקרוא לו סיפור אהבה. הכל בסיפור הזה צפוי, בנאלי ומשעמם למדי. אטיליוס הוא אמנם אדם פיקח אך הוא פותר תעלומות ומבין דברים במהירות בלתי נסבלת. גם שאר הדמויות הן לא משהו שילווה אותי הרבה זמן. בסוף רק היה חסר שאיזה יפיוף עם קוביות בבטן ופרצוף קשוח יסנן בין שיניו לעבר הר הגעש משהו כמו "I will have my vengeance, in this life or the next".*
עד עכשיו דירוג של כוכב אחד, אבל לא הכל גרוע בספר הזה. התיאורים של האריס את אמת המים, העיר, ספינות ובכלל חיי היומיום בהחלט ראויים. כמו כן, תיאור נהדר של התפרצות הר הגעש ולא רק ביחס לשאר הדברים בספר. יש גם אנקדוטות היסטוריות מעניינות מהאימפריה הרומית. אין ספק שהסופר עשה מחקר רציני לפני כתיבת הספר ועל זה מגיע לו דירוג של שלושה כוכבים או שניים וחצי. חבל שהאריס לא השקיע חצי מן המאמץ הזה כדי כתוב עלילה קצת יותר מעניינת.
סה"כ בהחלט אפשר לדלג.

* ציטוט מהסרט גלדיאטור.

כולנו יודעים מה קרה לסלמאן רושדי אחרי פרסום "פסוקי השטן" - המחאה, שרפת הספרים, הפתווה, הירידה למחתרת ולא מזמן גם התקיפה המזעזעת בניו יורק (אומרים שהוא יהיה בסדר). ובכן, "בושה" זה האח הקטן של "פסוקי השטן" אפילו שהוא נולד קודם (אצל רושדי זה הגיוני). גם בספר הזה, רושדי יורד על האיסלאם, אם כי במתינות יחסית. כמו גם על פקיסטאנים, הודים, בנגלדשים, אנשי צבא, פוליטיקאים ולמעשה על כולם.
איך מסכמים ספר כזה הכולל המון דמויות, עלילות ותת עלילות? עומר הוא בן לשלוש אמהות שאינו חש בושה, סופיה היא אימבצילית - אישה מבוגרת עם מוח של ילדה שכל כולה בושה, ראזה הוא גנרל שכל הישיגיו הם מיתוס חסר שחר שבעיקר מתבייש באחרים. אלו רק חלק מהדמויות הססגוניות בספר הזה שהבושה היא הדמות הראשית בו. הכל נובע מן הבושה (או מחוסר בושה). שלוש משפחות הקשורות אחת לשנייה הן האליטה וראשיהן הם מנהיגיה של מדינה דמיונית.
המדינה הזאת היא פקיסטן על אירועיה המשמעותיים - עצמאותה שלה ושל הודו, פירודה מפקיסטן המזרחית (בנגלדש של היום), מרידות מבית והפיכה צבאית. כמו כן, אירועים משמעותיים באזור כמו הפלישה הסובייטית לאפגניסטן והמהפכה האיסלאמית באיראן.
הדמויות בספר מבוססות על האנשים האמיתיים שהנהיגו את המדינה. שמותיהם בדויים ולקוחים מתוך ההיסטוריה של האזור.
הספר מעביר נהדר את החיים במדינה דיקטטורית, אך דווקא מצד ההנהגה - משחקי הכוח והאינטרסים הצרים, שחיתות, צנזורה ורדיפה של מתנגדים. אליטה ששינתה את פניה לאורך השנים מחיי מסיבות וחיי ההוללות פרי המורשת הבריטית ועד לאיסלמיזאציה.
הספר כתוב כאגדה עם קפיצות קדימה ואחורה בזמן ולא מעט קטעים סוריאליסטים. אירועים קשים, מעשי טבח ומלחמות מסופרים בציניות והומור כמו שרק רושדי יודע לכתוב. הוא מצייר לקורא דיוקן נהדר של מדינה כושלת בעלת אחוז גבוה של אנלפאבתים, תפישות פרימיטיביות ויחס ברברי לנשים. גם אנשים משכילים, מנהיגים ורמטכלים, שמהם היינו מצפים להתנהלות רציואנלית, מונעים בעיקר מהרגש. בנוסף, בספר יש הרהורים מעניינים על היסטוריה וזהות קולקטיבית.
הספר דחוס מאוד והוא שילוב של סאטירה, רומן היסטורי-פוליטי, אגדה, פרודיה, הגות מדינית וכמובן טרגדיה. תוסיפו לזה כתיבה וירטואוזית, הומור נפלא, דמיון נהדר, קצב מסחרר ותקבלו את הספר הטוב ביותר של סלמאן רושדי.
סה"כ ספר נהדר.

חצי דקה על מלחמת האזרחים בסודן: ה SPLA הם צבא הנוצרים-עובדי האלילים שמורדים בממשלת סודן האיסלמיסטית, שמשתמשת בשבטים מוסלמים שיגרשו את הדינקה תמורת שלל. תחילה הממשלה האתיופית מקבלת את הפליטים, אך היא נופלת וזאת החדשה מגרשת אותם בעזרת שבטים מקומיים לקניה תוך כדי כריתת ברית עם האריתראים. במקביל בדארפור, שבטים ערבים מוסלמים טובחים בשבטים אפריקאים מוסלמים. צבא המורדים מתפצל ל SPLA דינקה ו SPLA נואר שעד עכשיו נלחמו יחד נגד צבא סודן והשבטים הערבים ומעכשיו גם הורגים אחד את שני. הנואר גורשו בידי הממשלה בגלל שבשטחם נמצא נפט על ידי האמריקאים, שהסינים מעוניינים לקנות ולכן הם מחמשים את צבא סודן. בסוף כולם מגיעים לקקומה שבקניה, שם הם מצטרפים לסומלים, אוגנדים, בורונדים, אריתראים ורואנדים שכבר נמצאים שם בגלל מלחמות אחרות. כל הקבוצות שהוזכרו מחולקות לשבטים, חמולות, בתי אב, רועי בקר, חקלאים, מעמד גבוה, מעמד נמוך וכו' וכו'.
הספר מספר את סיפורו המופלא של אצ'אק, ילד דינקה נוצרי שכפרו נחרב וגורל משפחתו אינו ידוע לו. בתוך כל הקלחת הזאת, כחלק מטור אינסופי של פליטים, ברעב ומחלות הוא עובר מדבריות, יערות ונהרות. תוך כדי סכנה יום יומית מפני חיות טרף וחיות אדם, הוא מנסה להגיע לחוף מבטחים שאף אחד אינו יודע היכן הוא נמצא. מהו המה הוא כרוניקה של השרדות בגהנום עלי אדמות עד להגעתו של אצ'אק לארה"ב. אך גם שם הוא אינו מוצא נחת (לא לדאוג, אין פה ספויילרים והכל ידוע מן ההתחלה).
אצ'אק מספר את סיפורו כשהוא כבר כמה שנים בארה"ב. הוא קורבן לשוד אלים, מתעלמים ממנו בחדר מיון והוא לא מרוצה בעבודתו. את סיפורו הוא מספר לשודדים, לאח בבית החולים וללקוחות במכון כושר בו הוא עובד, אך לא באמת, אלא בכאילו - גימיק זול שפוגע בשטף הקריאה ונראה כאילו רק משמש כמקפצה לאגרס להעביר ביקורת על ארה"ב ומדיניות ההגירה שלה, נושא מעניין לכשעצמו אך סוטה יותר מדי מעיקר העלילה.
שיהיה ברור, ילד שנטרף על ידי אריה, מעשה טבח, רעב ומחלות זה תמיד עצוב במיוחד כשמדובר בילדים קטנים, אך אפילו מסופר בינוני הייתי מצפה לאיזה ערך מוסף. הרי סיפורים כאלה אני יכול לקרוא גם בעיתון. אגרס פשוט לא מצליח "לשים" את הקורא במקום ההתרחשות.
מחד, דייב אגרס עושה עבודה טובה, בצורה קולחת וללא מלל מיותר הוא מצליח להסביר את הכוחות הפועלים, את הפוליטיקה וההיסטוריה של סודן ומעל הכל את סיפורו המדהים של אצ'אק. גם סיפור התקלמותו בארה"ב, העוני, הגזענות והפערים התרבותיים מעניינים.
מאידך, הכתיבה שלו היא... איך להגיד בעדינות? פשוט גרועה. על אף הסיפורים המרגשים, הכתיבה מאוד שטחית, מרוחקת, חסרת רגש. ההרגשה היא שקוראים משהו בין מגזין לערך בוויקיפדיה. נראה שאגרס עושה עבודה של קלדן/ית ותו לא, פשוט כותב כל מה שאצ'אק מספר לו כפי שהוא.
איך מדרגים ספר כזה? לתת לו שלושה כוכבים יהיה לא צודק וארבעה כוכבים מלאים לא מגיעים לו. אז נעשה את זה ככה - חמישה כוכבים גדולים לסיפור ושני כוכבים לכתיבה. ממוצע של שלושה וחצי, אז יאללה שיהיה ארבעה מינוס.
סה"כ למרות הדברים השלילים, שווה לקרוא.

מצד אחד, יש משהו מושך בספר שנאסר לפרסום, צונזר או הוחרם. יש איזה קסם כשאיש אחד מכניס אצבע לעין למדינה שלמה, לאידיאולוגיה או דת. חוץ מזה, תמיד משעשע לראות טרולים נעלבים שמשתוללים בגלל ספר.
מצד שני, בסין הכל מצונזר.
וו דא-ואנג הוא כפרי שעובד במשק הבית של קולונל בצבא הסיני הרחק מביתו ומשפחתו. וו הוא סיני טוב, שאינו סוטה מילימטר מהאידיאולוגיה הקומוניסטית, חניך מצטיין שיודע לדקלם את כל הגיגיו של מאו. הוא להוט לשרת את העם על הצד הטוב ביותר, כלומר את הקולונל, שזה בעצם אותו הדבר.
כשהקולונל נמצא בשליחות, אישתו, ליו ליין מנסה לפתות את וו אך הוא מסרב. פתאום וו נזכר שהוא נשוי, ושהבטיח לחמו לפני שהתחתן עם בתו שבעתיד יהפוך לקצין בצבא. בכך יבטיח להם אישור מעבר מכפר הולדתו לעיר (בסין אסור היה לעבור מהכפר לעיר באופן חופשי והיה תלוי בדרגה או באישור מיוחד), כשקרבה לאישתו של הקולונל רב-ההשפעה יכולה לעזור לו בכך. הוא מנצל את פיתוייה של ליו ותוך זמן קצר השהות שלהם בבית הופכת לחגיגה של מין וחילול השם, כלומר חילול המאו, המאו דזה-טונג שם רשעים ירקב (חה חה אותי אף אחד לא יצנזר). מכאן גם הרגשות מתעוררים, אותן תופעות לוואי פסיכולוגיות-פיזייוגוליות שתמיד צצות במצבים כאלה ומסבכות את העניינים.
בתקציר כתוב שהספר מתרחש בשנת 1967, תחילת "מהפכת התרבות" בסין, עוד אחת מאורגיות הרצח וההרס של היו"ר מאו. בספר זה לא ממש מורגש, ובכלל הרקע לעלילה למעשה לא קיים. נראה שרק בזכות שמות האנשים והמקומות הקורא בכלל יודע שהוא מחזיק בידו ספר שעלילתו מתרחשת בסין.
מאוד חימם את ליבי לקרוא מספר איזכורים של ציפור הדרור, וכל זאת למה? בשנים 1959-62 הושמדה כמעט כל אוכלוסיית הדרורים בסין בטענה שהיא פוגעת ביבול החקלאי. מיליונים של סינים יצאו מביתיהם ותופפו על סירים במטרה להבהיל את הדרורים, עד שאלה לא יכולו לנחות. תוך זמן מה החל לרדת גשם של דרורים שמתו מתשישות. התוצאה הייתה דווקא ירידה חדה בתפוקה החקלאית, בשל מיני חרקים שהדרורים ניזונו מהם ובהעדרם זללו בלא מפריע את התוצרת. בסופו של דבר נאלצה סין לייבא מאות אלפי ציפורי דרור כדי להחזיר את המצב לקדמותו. כל זאת כחלק מ"הזינוק הגדול קדימה", מספר רפורמות מואצות לתיעוש מהיר והגדלת התפוקה החקלאית בסין או בקיצור מיזם מגה-חולני מבית היוצר של מאו שגרם למותם של 20-50 מיליון סינים ברעב. כאמור, כל זה לא מופיע בספר אפילו ברמז וחבל, כי אולי הוא היה מקבל דירוג קצת יותר גבוה.
הספר הוא ביקורת על הצבא בפרט ועל המשטר
הקומוניסטי בכלל. בעלי התפקידים הבכירים הם כל יכולים והאדם הפשוט בקושי מאכיל את משפחתו. הכל מונע מתוך אינטרסים אישיים. רק בבית הקולונל, בין וו לליין, המעמדות נעלמים ונוצרת מציאות של "כל אחד כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו". אחרי הכל, צריכה להיות איזה פואנטה בספר.
הכל בינוני מאוד בספר הזה ואין ממש טעם לטרוח לקרוא אותו. רק אם במקרה יש לכם אותו בבית ובא לכם להעביר כמה שעות מבלי לאמץ את המוח יותר מדי. וגם אז כנראה שיש לכם בבית ספר יותר טוב.
אגב, גם את הספר זה קניתי ביריד הספרים. בינתיים שני ספרים ושלושה כוכבים, ביחד.
סה"כ אפשר לדלג.

יריד ספרים זה כיף. נכנסים למתחם, רואים את ערימות הספרים בזיל הזול ורוצים לקנות הכל. דון דלילו? שמעתי עליו פעם, לעגלה! תחילה מטיילים לאט ונוגעים בכל ספר, אך מהר מאוד ההתלהבות יורדת, הסבלנות אוזלת ומתחילים להתקדם מהר יותר. כבר לא הופכים ספרים ומדלגים על מדפים שלמים, כשרק מה שבאמת מעניין אותנו לוקחים (סאראמאגו שלא קראתי, לא ניקח?). אך דלילו שלנו שמוסווה תחת ערימת הספרים מצליח לעבור את הסינונים ולהגיע לקופה בשלום. "הספר הזה שלי??", אני שואל את הקופאית. "בטח, הוא היה בעגלה שלך."
אריק פקר הוא מיליארדר ניו יורקי, הוא עומד בראש חברת השקעות מצליחה, יש לו בית במאה מיליון דולר, לימוזינה לבנה עם כל התוספות ובקיצור, כל מה שיש לאנשים עם המון כסף. יום אחד לאריק מתחשק להסתפר, הוא נכנס ללימוזינה ומורה לנהג לנסוע למספרה שנמצאת בצד השני של העיר. שומר הראש הראשי שלו מזהיר אותו שהיום נשיא ארה"ב מבקר באזור הפקוק במילא, ויגרום לעומס כבד עוד יותר, אך את אריק זה לא מעניין. יש גם מסע הלוויה של ראפר מפורסם, עוד יותר עומס, גם זה לא מעניין את אריק. הפגנה אלימה של אנרכיסטים? לא מעניין. להזמין ספר לבית - לא! רק למספרה שבקצה השני של העיר. נו טוב, נוסעים (ונוסעים ונוסעים ונוסעים) ככה עד סוף הספר.
בדרך מביתו למספרה, יושב לו אריק בהנאה כמעט אירוטית ומביט בצגים המראים גרפים וטבלאות של השד יודע מה שקשור להשקעות. הוא קונה הרבה יינים (המטבע היפני) וכנראה שהולך להפסיד את כל הונו. במהלך הנסיעה נכנסים ויוצאים מהלימוזינה שלו מיני יועצים ותיאורטיקנים כלכליים וגם הרופא שלו שעושה לו בדיקה רקטאלית. אמיתי לגמרי, נשבע, עמ' 47: "הוא שמע אוושת החלקה של לטקס..." בסדר בסדר, לא צריך.
אך זה לא הכל, אריק גם יוצא מספר פעמים מהלימוזינה שלו - למסעדה, לחנות ספרים, לקוויקי בבית מלון (פעמיים), למסיבת טכנו ועוד' (לא ברור איפה הלימוזינה הענקית שלו חונה בכל הפעמים האלה בעומס הבלתי נסבל הזה). הסוף קצת יותר מעניין ואפילו מגרד את השני כוכבים. יאללה די מספיק.
דון דלילו מנסה להציג בספר מיקרוקוסמוס של ארה"ב, על האוכלוסייה המגוונת שלה, הסוגיות הפוליטיות, הפערים בין עניים ועשירים וכו'. כל זאת תוך כדי נסיעה ברחובות ניו יורק.
האמת? רעיון לא רע. הביצוע - עלבון לספרות -
דיאלוגים של סרט הוליוודי דל תקציב, פילוסופיה בשקל על זמן, אושר, אהבה ומה לא. אין תיאור אחד ראוי לשום דבר, שום דמות מעניינת, כלום אחד גדול. קישקוש אמריקקי מטופש שנכנס הישר לרשימת הספרים הגרועים ביותר שקראתי בחיי.
הופתעת מר דלילו? לא ציפית שאקרא אותך, חשבת שאתן לך לרבוץ לי על המדף ללא מעש עד שאתקל בך בעוד כמה שנים (וגם אז לא אקרא אותך)? אז חשבת... ואני חשבתי שהגורל שם אותך בעגלה שלי ושזאת תהיה תחילתה של ידידות נפלאה. אז חשבתי. שלום לך ולא להתראות.
סה"כ לשמור מרחק!

ספרות זולא
ביקורת 2 מתוך 2
*הביקורת הזאת נכתבה תחת עיניה הפקוחות של אישתי וההערות בסוגריים נועדו כדי למנוע אי נעימויות...
"איזו שיטה מוזרה, לחלק את האנושות לשני מחנות, את הגברים מצד אחד, ואת הנשים מן הצד האחר; ואחר כך, לאחר שחימשו את שני המחנות זה נגד זה, לאחד אותם ולומר להם: "חיו בשלום!" (מאמי, את זה זולא כתב, לא אני, את יכולה לקרוא בעצמך בעמ' 15).
אני לא יודע כמה המשפט הזה רלוונטי היום בעולם המערבי, אבל הוא בהחלט תקף לחלק גדול מאוכלוסיית העולם, אולי אפילו הרוב. כמו כן, גם לחלק לא קטן מאזרחי ישראל - חרדים ובדואים לדוגמא.
"איך מתחתנים" הוא האח של "איך מתים", כשלא מעטים יגידו שאין הבדל בין שני הדברים (אבל לא אני). ארבעה סיפורים על חתונות בצרפת של המאה ה-19. כל אחת של בני מעמד אחר  - מאריסטוקרטים ועד לפשוטי העם. ככל שהמעמד החברתי שונה, הפאר, מספר המוזמים וחשיבותם בחברה, האוכל וטיב התזמורת משתנה גם כן. גם הסיבות, או יותר נכון האינטרסים, משתנים ונעים בין רכוש למעמד (אבל אצלי לא היו כאלה). רק בתחתית ההיררכיה האינטרסים נעלמים וניתן למצוא את הדבר הזה... נו, איך קוראים לזה?? אה, אהבה (שאצלי הלב גדוש בה).
גם ילדים לא ממש נולדים מהחתונות האלה, למעט אצל זוג אחד, אלה שאוהבים. לא יודע כמה זה באמת אפיין את התקופה ההיא, אך ייתכן שזה באמת תחילת הירידה בפיריון באירופה שהובילה אותה להיכן שהיא היום. כך או כך, בסופו של דבר אצל כל הזוגות נוצר איזה סטטוס קוו, שבו היחסים נמשכים. אולי זאת העצה שניתן לקחת גם למאה שלנו (אבל אני לא צריך אותה).
למרות שזו לא יצירת מופת, רואים שזולא קורץ מהחומר של הטובים ביותר. הוא מינימליסט, אך בשל כשרונו יש לו את היכולת לתאר מצבים במשפט אחד, מה שלאחרים דורש הרבה יותר. ההבחנות הדקות שלו והתיאורים הריאליסיטם עושים את הספר לאמין מאוד. אין לי ספק שאקרא עוד מהסופר הזה.
מומלץ. ארבעה כוכבים ממני, אימוג'י צוחק ולב מאישתי. חג שמח לכולם.

ספרות זולא
ביקורת 1 מתוך 2.
שני ספרונים של אמיל זולא קניתי בזמן שחיכיתי שיגררו לי את האוטו. בכל זאת, צריך להעביר ארבע שעות של המתנה. כמה ימים לפני זה הוא כבר נשמע מקרטע עד שבוקר אחד הוא החליט להתפגר במרכז תל אביב. ממש כאילו יד מכוונת מעורבת בזה, נעצרנו כמה עשרות מטרים מחנות ספרים. טוב, לא יד מכוונת ולא נעליים. אין דבר סביר יותר מחנות ספרים במרחק הליכה במרכז תל אביב. לאחר מאה שנים של בדידות ומנת יתר של פנטזיה, גורלות וצירופי מקרים - סוף סוף הרגליים על הקרקע.
אישית, יש לי חולשה לספרים שהעלילה בהם מתרחשת בטרקלינים לאור עששיות כשבחוץ חנויות של בעלי מלאכה וכרכרות רתומות לסוסים עוברות מרחקים הנמדדים בפרסאות. במיוחד כשזה נכתב באותה התקופה והסופר למעשה מתאר מציאות קיימת.
"איך מתים" הוא סיפורם של חמישה אנשים בני מעמדות שונים בצרפת של המאה ה-19. כל אחד מת בסביבה שונה; אחוזה מפוארת או חדרון שדולף לתוכו גשם, ממזרון נח ועד סמרטוט ממולא בקש, הלווייה מפוארות או ליווי של מספר תושבי הכפר ומידת הפאר של הכנסייה ובית הקברות.
למרות ההבדלים, קיים גם הרבה מן המשותף. ראשית כולם בסוף מתים, ונראה שרק הקרובים ביותר באמת אבלים והשאר מהר מאוד מאבדים עניין ועוברים לשיחות חולין, ההכרח שבהמשך שגרת החיים, החישובים הכלכליים ואירגון הלוויה.
רגע, זה בדיוק סיפור מותו של האוטו שלי וזה כבר צירוף מקרים יותר רציני. אגב, למרבה התדהמה, הגרר הגיע ממש מהר והרס לי את שטף הקריאה.
אמיל זולא זה ריאליזם הארד קור, על גבול הספרות עיון. הוא לא מרבה במילים, מאוד מדויק ומטיח לנו את האמת בפרצוף, שעל אף שהיא מהמאה ה-19 היא עדיין רלוונטית.
בינינו, כולנו היינו פעם בהלוויה של הדוד של החבר או של הסבתא של הידידה. כולנו הרגשנו את הרטט של הפלאפון בכיס (במידה וזכרנו להשתיק אותו) וחיכינו לרגע הנכון לבדוק מי שלח לנו הודעה.
סה"כ ספר טוב מאוד, שווה קריאה.

הרבה זמן אני מחזיק בדעה שגבריאל גרסיה מארקס הוא לגמרי אובררייטד. בתגובה לאמירה הזאת, תמיד היו עונים לי שלא קראתי את "מאה שנים של בדידות". ובכן, הטיעון הזה כבר לא בתוקף ודעתי עליו לא השתנתה.
לא אתיימר ואנסה לסכם את עלילת הספר הזה, זה בלתי אפשרי. אין סוף דמויות עם שניים-שלושה שמות בלבד לוקחים חלק באין סוף אירועים שפשוט אי אפשר לעקוב אחריהם. אז בגדול, הספר מספר את תולדות משפחת בואנדיה לאורך מאה שנים. שבעה דורות של אהבות ואכזבות, שמחות וטרגדיות, תככים ומזימות, מלחמות, אסונות ומה לא. במקביל, זה גם סיפורו של מקונדו, מושב שהוקם על ידי המשפחה וחווה איתם את כל התהפוכות.
אני לגמרי יכול להעריך את העבודה של גרסיה מארקס בספר הזה. הוא בונה עולם פנטסטי קסום ומעניק אופי לכל אין סוף הדמויות שלו. הדמיון שלו משתולל ללא רסן בכל עמוד ועמוד והקורא נזרק לעולם קסום. מעל הכל, ראוי להערצה הקצב המסחרר של הספר - אם להשתמש במושגים של ריצה, אז גרסיה מארקס רץ מרתון בספרינט והקורא מסיים את הספר עם הלשון בחוץ (מילולית).
יש חלקים שהספר שאב אותי לתוכו ולא יכלתי להפסיק לקרוא אותו. יש בו תיאורים נהדרים וקטעים מרגשים, אך רוב הספר אינו כזה. יותר מדי קטעים סתומים שאי אפשר לרדת לסף דעתו של המחבר ולא מעט "קריאות זומבי", בהם "התעוררתי" לאחר מספר עמודים ושאלתי את עצמי "מה קראתי עד עכשיו?" או "לאיזה אאורליאנו הכוונה בחלק הזה?". רמת העניין בספר עולה ויורדת בפראות ממש - מפרק שיכל להיות פסגת הספרות ועד לעירבוביה מוחלטת של דמויות ואירועים בלתי ניתנת להבנה. בנוסף, אפילו ששם הספר כולל בתוכו תקופת זמן, תחושת הזמן בספר מעורערת לגמרי.
למרות שהעולם בספר הוא פנטסטי, ניכרת בו המציאות של אמריקה הלטינית - מהפכות צבאיות ומלחמות הליברלים נגד השמרנים, מקומה של הדת הקתולית וההתערבות של גורמים זרים בעינייני המדינה.
"מאה שנים של בדידות" הוא מהספרים האהובים של המאה העשרים (ואולי בכלל) והוא נכלל בכל רשימה של הספרים הגדולים של... לדעתי לא בצדק. ייתכן שהיה בו משהו אוונגרדי בתקופה שיצא (שנת 67), אך אותי אישית הוא התיש וממש חיכיתי לסיים אותו. למרות זאת, לא אמליץ לכם לא לקרוא אותו (למי שעדיין לא קרא). בכל זאת מדובר בקלאסיקה בעלת ערך שכל אוהב קריאה ראוי שיכיר.
מאוד קשה לדרג ספר כזה. אני יכול להבין כל דירוג שהספר הזה מקבל מאחד ועד חמישה כוכבים. אך ביקורת בסימניה זה עניין רציני ואין בו מקום להנחות. אז מצד אחד, גרסיה מארקס בהחלט ראוי לשבח על המאמץ והדמיון. מצד שני, הוא גזל ממני הרבה אנרגיה ולא ממש התחברתי.
סה"כ אפשר לנסות ומי שיאהב ירוויח.

כל שנה אני מחכה במתח לשמוע מי זכה בפרס נובל לספרות. אני תמיד שמח להכיר סופר ראוי שעדיין לא קראתי את ספריו, והפרס הוא לרוב אינדיקציה טובה לטעם שלי. אך כשזוכה כותב שירה או מחזות, סוגות שאני לא נוהג לקרוא, אני חש פיספוס קל ומחכה בסבלנות לשנה הבא.
פטר הנדקה, הזוכה לשנת 2019, הוא משהו באמצע - מחזאי, נובליסט ותסריטאי. נו טוב, אני מניח שאף אחד עדיין לא מת מקריאת נובלה.
לאחר שאמו התאבדה, פטר הנדקה מספר את קורות חייה. הוא מחלק את הספר לשני חלקים - בחלק הראשון הוא מספר על רוב חייה: ילדה שגדלה בכפר באוסטריה בין שתי מלחמות העולם, סקרנית, מלאה בשמחת חיים ורצון להשכלה. התרבות השמרנית בה גדלה והאירועים בעולם לא מאפשרים לה להגשים את שאיפותיה; המשבר הכלכלי הגדול, כניסת הנאצים לאוסטריה וסיפוחה לרייך, הגירה לברלין והמלחמה, עד לחזרתה לכפר הולדתה. בנוסף, חייה הלא קלים ממילא הופכים אותה לאישה אפאטית כמעט לחלוטין, זוהי האומללות שאינה מבקשת דבר.
אך זהו לא רק סיפורה של אמו של של הנדקה, אלא סיפורן של המוני נשים שנולדו וגדלו בתקופה הקשה הזאת. כדי לחזק את ההרגשה הזאת, לדמויות בספר אין שמות (אם אני לא טועה, השם היחיד שמוזכר בספר הוא אדולף היטלר), כלומר תבחרו לכם כמעט כל שם גרמני שתרצו והוא יכול להתאים לסיפור.
החלק השני הוא האישי, בו אין לטעות שמדובר באימו. ההתמודדות שלה עם מחלת נפש ועד להתאבדותה.
אי אפשר לעשות ספויילר לספר הזה, מן ההתחלה הכל כבר ידוע. עוצמתו של הספר הקצרצר הזה (96 עמ' כולל אחרית דבר) היא בכתיבתו של הנדקה - מרוחקת, קודרת, קרת רוח, כמעט מצמררת. אין מילה אחת מיותרת בספר, הנדקה לא מתעקב על שום דבר ועל ידי משפטים מאוד מדוייקים חייה של אימו עוברים כהרף עין.
לא ארחיב על שמו של הספר, המתרגמת אילנה המרמן כותבת על זה באחרית דבר. שמו של הספר בהתחלה נשמע לי מאוד מתאמץ, אך בסופו של דבר הוא מגדיר בצורה מדוייקת את מצבה של האישה. אולי זה רק אני, אבל הסגנון הזכיר לי לפרקים את "הזר" של אלבר קאמי. הוא השאיר אותי עם טעם של עוד, אך מעניין האם הנדקה יכול להחזיק רומן שלם בכתיבתו.
סה"כ ספר טוב ושונה.