“"במאה ה־17, האהבה בצרפת היא אדון נפוח ומגונדר, לבוש ברוב פאר, הפוסע בסלונים מלוּוה במוזיקה חמורת סבר. הוא מציית לטקסיות מסובכת מאוד, אינו מעז לעשות צעד שאינו מחושב מראש. הוא נותר אצילי בתכלית, בעל רגישות שקולה וזהירה ושִׂמחה מהוּגנת.
במאה ה־18, האהבה היא פרחח מתפרע. אוהב כמו שהוא צוחק, למען ההנאה לאהוב ולצחוק; בצהריים הוא סועד את לבו עם בלונדינית, לעת ערב עם שחרחורת, הוא נוהג בנשים כבאֵלות מיטיבות שידיהן הפתוחות חולקות תענוג לכל מחזריהן. משב של תאוותנות חולף על פני החברה כולה, מוביל את מחול הרועות והנימפות, החזות החשופים הרוטטים מתחת לבגדי התַחרה: תקופה נערצת שהבשר היה בה מלך, תענוג גדול שמשב הרוח הרחוק שלו מגיע אלינו פושר עדיין, עם ניחוח של רעמות שיער סתורות.
במאה ה־19, האהבה היא בחור מיושב בדעתו, ישר כנוטריון שיש לו איגרות חוב ממשלתיות. הוא סובב בחברה או מוכר דבר־מה בחנות. הפוליטיקה מעסיקה אותו, העסקים גוזלים את כל יומו, מתשע בבוקר ועד שש בערב. באשר ללילותיו, הוא מעניק אותם לתאווה השימושית, לפילגש שהוא משלם לה או לאישה חוקית המשלמת לו.
כך אפוא, האהבה ההֵרואית של המאה ה־17 והאהבה החושנית של המאה ה־18 הפכו לאהבה חומרנית שנוהגים בה כסוגרים עסקה בבורסה."
ועל כך, על האהבה החומרנית של המאה ה19, זולא מספר ביצירה הזו.
יש כאן 4 סיפורים קצרים על נישואים, של 4 מעמדות חברתייים: מהאצולה, דרך בורגנות גבוהה, בורגנות זעירה, ועד לעניים.
בכל אחד מהסיפורים האלו אנחנו מסתכלים במבט סוציולוגי - אנתרופולוגי על המניעים לנישואים, אופן עריכתם, וגורלם.
יצירה די עצובה, שלא מראה על תקווה רבה במיוחד, ומאירה את היחסים הזוגיים בצרפת של התקופה באור שלילי, ככאלו שמונעים בעיקר מאובססיה לחישובי מעמד ורכוש, כאמור בהקדמה.
וגם אלו שפחות מונעים משיקולים כלכליים - הזוג העני - עדיין עוברים חוויה קשה, כנראה קשה יותר משאר הזוגות, אפילו אם מדי פעם יש להם ניצוצות של אהבה.
אגב, אולי כדאי לציין שבחייו האישיים זולא היה נשוי בנישואים שנראים די מנותקים מתשוקה ואהבה. הוא לא הביא מאישתו ילדים בכלל, ובסוף פתח ברומן עם עובדת בבית שלהם, רומן ממנו נולדו לו שני ילדיו היחידים. אישתו גילתה על כך, אבל זולא הבהיר לה שהוא לא עומד להפסיק את הרומן הזה, ולפילגש הבהיר שהוא לא עומד להתגרש כי הוא לא מעוניין בסקנדל. וכך במשך למעלה מעשור עד מותו הוא חי מה שהוא הגדיר בעצמו "חיים כפולים"; היה לו בית עם הפילגש והילדים ובית עם האישה החוקית.
לאחר מותו אישתו אימצה רשמית את הילדים של זולא מהפילגש בתור היורשים שלו, ולאחר כמה שנים שתי הנשים נכחו ביחד בהכנסתו של זולא לפנתיאון האומה הצרפתית.
אני מניח שהנסיבות האישיות האלו יהדהדו להרבה ממי שקראו את הנובלה הזו. העיסוק במעמד חברתי וכלכלי, כדוחק את התשוקה והאהבה, נראה שזה משהו שגם זולא עצמו היה חלק ממנו בחייו, עם כל הביקורת שלו.
התיאור הנטורליסטי של זולא די שבה אותי. אהבתי את הכתיבה היבשה מעט, שמעבירה לנו את הסיפורים כמו דו"ח מדעי. זה היה מרתק בתור קורא מהמאה ה21, ממציאות מאוד שונה (ועל כך ארחיב בהמשך כאן), לראות רק מנקודת מבט של סקרנות אנתרופולוגית, איך האירוע הזה של נישואין היה נהוג בחברה שונה, שכבר לא איתנו. מי שקרא כאן קצת ביקורות שלי יודע שאני מאוד מתעניין בחברות עבר ובאורחותיהן, אז זה התאים לי כמו כפפה.
בכל מקרה, אני מרגיש שהתיאור של הנישואין באותה העת כבר לא ממש רלוונטי לתקופה הנוכחית. אם להמשיך את השוואת המאות שזולא עשה (אבל עם כתיבה פחותה בהרבה), אז ככה:
במאה ה-20, האהבה היא עלם צעיר וחולמני, שהוגה לו באושר ועושר, שלמות רוחנית, חלומות רומנטיים וסרטים אמריקאיים. הוא פועל כדי להשיג את המוצר המוצג לו מכל פינה כתכלית אוטופית כמעט, ולבסוף חווה את החלום ושברו, נשאר ביחסים שעוברים דעיכה כמעט פרודית לנוכח חוסר ההתאמה בין החזון לבין המציאות.
במאה ה-21, האהבה היא אדם בודד ומר לב, נואש לקשר אנושי חם ואמיתי, קשר שאין לו כמוהו ואולי מעולם לא היה, מלבד בילדות המוקדמת. אבל הוא סרקסטי מדי, מוצף בהפצצה בלתי נגמרת של החושים ושל התאוות, הפצצה שתמיד תגרום לו להאמין שהוא יכול להשיג אהבה טובה יותר, או שתמנע ממנו להיות בעל הכוח המנטלי והמשאבים להיכרות מעמיקה. חסר יכולת להתרכז, חסר סבלנות, וחסר כישורים חברתיים.
כך האהבה החומרנית של המאה ה-19 הפכה לאהבה האוטופיסטית של המאה ה-20 ולאהבה הנואשת והבודדת של המאה ה-21.
ומי יכתוב (או כתב) את ההמשך לזולא, תיאור נטורליסטי של המאה הנוכחית? נחיה ונראה, ומעניין איך בני המאה ה23 יסתכלו על האהבה של ימינו.
8\10
קטעים שאהבתי:
"מאז הזעזוע האימתני של המהפכה, הגברים בצרפת עדיין לא מצאו פנאי לחשוב על הנשים. בימיו של נפוליאון הראשון, מנע התותח מן האוהבים להבין זה את זה. בימי הרֶסטוֹרציה ובימי המונרכיה של יולי, צורך עז בעושר השתלט על החֶברה. לבסוף, שלטונו של נפוליאון השלישי רק הִגביר את התיאבון לכסף בלי להביא עמו אפילו תאווה מקורית, השחתת מידות חדשה. ויש עוד סיבה: המדע, הקיטור, החשמל, כל ההמצאות של חמישים השנים האחרונות. יש לראות איך האדם המודרני על עיסוקיו הרבים — חי בחוץ, נבלע על ידי ההכרח לשמר את הונו ולהגדילו, תשומת לבו מופנית לבעיות שצצות ונולדות מדי יום, הבשר רדום מחמת העייפות ממלחמתו היומיומית — נעשה אף הוא גלגל שיניים צרוף במכונה החברתית הענקית הפועלת במלוא הכוח. יש לו מאהבות, כמו שיש לפלוני סוסים, כדי לתרגל את גופו. אם הוא מתחתן, משמע שהנישואים הפכו לפעולה ככל פעולה אחרת, ואם יש לו ילדים, הרי זה מפני שאשתו רצתה בהם."
"אהה! איזה דבר נורא, מדוע מעולם לא דיברו עמה על כך? היא לא הייתה מתחתנת. אונס זה של הנישואים — נעוריה הארוכים, הנוקשים והנבערים מסתיימים בהכנסה בסוד אלימה — נראה לה כאסון ללא תקנה שממנו היא לא תנוחם."
"הם לעולם לא יֵדעו אם הם אהבו זה את זה. אך הם יודעים, לבטח, שהם שותפים הגונים, רודפי כסף, המוסיפים לישון יחדיו כדי למנוע כביסה כפולה של סדינים."
"ובחיים אלה של מריבות ודלוּת, בלב הדירה המלוכלכת שתכופות אין בה אש ולא לחם, בתוך הניוון ההדרגתי של חיי הזוג, ישנם, עד המוות, מתחת לקרעי הפרגודים של המיטה, לילות שהאהבה מלטפת במשק כנפיה."
נב: בשלושה מתוך ארבעה מהנישואים שזולא מתאר כאן אין ילדים, וזה דבר שמאוד עניין אותי כי הוא היה נדמה לי חריג לתקופה. ובכן, מתברר שצרפת בשלהי המאה ה19 הייתה מהמדינות עם שיעור הפריון הנמוך בעולם לתקופה, בין 3 ל4 ילדים בממוצע. ובערים השיעור היה נמוך יותר, בין 2 ל3 ילדים.
נישואים ללא ילדים גם היו אירוע לא נפוץ, אבל לא נדיר; בין 15% ל30% מהנישואים בערים (בכפרים כמובן האחוז היה נמוך משמעותית, אבל בפריז עסקנינו בספר הזה)”
