ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 2 במאי, 2013
ע"י נצחיה
ע"י נצחיה
מה הופך ספר, לספר טוב? מה המתכון שהופך שורות מילים, דפים אחרי דפים ליצירת מופת שכולם מהללים אותה? נראה לי שזו אחת השאלות המרתקות ביותר, זו שנמצאת בבסיס של האתר הזה, ושל דיונים בנושאי קריאה במקומות רבים אחרים. בהקשר הזה יש לי גם ציטוט, שנלקח מאחת הסקירות שפורסמו כאן לאחרונה: "סוף סוף אני מבין מה נדרש כדי שספר יהיה טוב: מוטיב ממוקד, אירוניה והומור, יכולת התבוננות וסופר מצויין אשר יודע להוליך את העלילה". נשמע די פשוט ומבטיח. אבל זהו, שלא. מעבר למוטיב, למיקוד, לאירוניה, ליכולת ההתבוננות, יש דבר נוסף. מין קסם כזה, הממגנט את הקוראים אליו.
הספר הזה, "החדש של צ'ינגיס אייטמטוב" נמצא ברשימות קריאה רבות באתר הזה. חלק ניכר מהרשימות, גם של כותבת שורות אלה, הן בנוסח "צריך לקרוא", או "להשיג". כלומר: ברשימות ייחול, ולא ברשימות פוסט קריאה. הסיבה לכך ברורה מאליה, ונמצאת גם על כריכת הספר. מדובר בכיתוב המו"לי "מאת מחבר הספר 'והיום איננו כלה'". קראתי את "והיום איננו כלה". קראתי אותו בלי לשמוע עליו דבר לפני כן. היה לי קשה להתחיל, אבל בשלב מסויין גוייסתי לקריאה והוקסמתי עד מאוד. מה שהפתיע אותי לגלות לאחר הקריאה, הוא כמה אנשים שותפים איתי לתחושת הקסם הזאת. זה מפתיע, כי החוויה שלי בקריאה היתה כל כך אינטימית, כל כך אישית, והספר היה נראה לי כל כך נידח, גם עלילתית וגם גיאוגרפית, עד שהותפעתי לגלות את האוניברסליות הרבה שלו.
אז גיליתי את הספר בספריה (אני לא נוהגת לקנות ספרי קריאה שטרם קראתי, מחמת חסרון כיס וחסרון מקום על מדפים), והחלטתי להענות לצו הרשימה "צריך לקרוא מתישהו". וקראתי.
יש רבים שאומרים שלא צריך לתלות ציפיות בספרים אחרים של הסופר. שיש לגשת אל "נמר השלג" בדעה בלתי משוחדת, ולא לצפות לגבהים של "והיום איננו כלה". אני חושבת אחרת. אני חושבת שרק מתוך הציפיות וההכרות המוקדמת עם סוג הכתיבה הייחודי שך אייטמטוב, אפשר להצליח לקרוא. בלי הרקע המוקדם, הספר לכשעצמו, עשוי להראות קצת תלוש, קצת נבוב. אבל אווירת הציפיות היא האווירה הנכונה לספר. מחפשים את ההדים, את הסאב-טקסט כבר בהתחלה, ולכן גם מגלים אותו מוקדם ויכולים להתענג על הרמזים, האלגוריות, ולחפש קישורים.
העלילה מראש מתכווננת להפגיש בין נמר השלג המזדקן - חיה פראית, אפילו יותר מבני מינה הפראיים. חיה שהפכה להיות לא רלוונטית בלהקה, ובין ארסן סמנצ'ן. ארסן עבר תהפכוכות בחייו - מן הכפר הנידח, אל ההצלחה העיתונאית בעיר. ועכשיו הוא בתהליך החזרה, בייאוש מחיי העיר, מהתנהלות הכלכלה הרוסית הפוסט-קומוניסטית. גם הוא הפך להיות לא רלוונטי בלהקות שלו, הן זו שגידלה אותו, והן זו שאימץ לעצמו. כל העלילה ממוקדת בפגישה הזאת. וחייבים להתייחס לסוגריים בשם הספר. כמו פסיחה על שתי הסעיפים. כמו אישה שלא החליטה אם שם נעוריה הוא החשוב לה, או שמו של בן זוגה ואבי המשפחה החדשה שהקימו יחד. כמו סופר שלא יודע להחליט איך יקראו לספר. כמו מו"ל כושל, או הוצאה בפרוטות שחייבים גם וגם. אבל זה לא. זה לא "נמר השלג" סתם ככה. ברקע תמיד נמצאת "הכלה הנצחית", אגדת העם הקירגיזית. שימו לב, אומר לנו אייטמטוב. אני לא סתם מספר לכם עלילת מתח. אתם חייבים לחפש כאן נמשלים.
הספר הוא אקטואליה בלב העולם הפרימיטיבי, גלובליזציה בלב ההרים הנידחים, מחבר חלקי עולם בשעטנז בולט, כמו זמרת האופרה שהופכת להיות זמרת פופ פופוליסטית וזולה, כמו העשירים הגדולים, הם הנסיכים שבאו מערב הסעודית, ומנסים לנצל את אוצרות הטבע של ההרים הקפואים. כמו חבר הילדות של ארסן שהפך פתאום לטרוריסט. כמו עולם המשועבד כולו לכסף ולרווחים קלים.
קריא, נעים, פיוטי.
מומלץ במצב הרוח המתאים, ורק לאחר קריאת "והיום איננו כלה".
15 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
נצחיה
(לפני 3 שנים ו-2 חודשים)
ווי, ווי, באיחור 9 שנים אני נזכרת לומר: תודה, מירב
|
|
|
מירב
(לפני 12 שנים ו-5 חודשים)
כתבת מאוד מאוד יפה
וגם שימחת אותי שלא אתאכזב כשאגיע אליו.
|
|
|
נצחיה
(לפני 12 שנים ו-5 חודשים)
הוא בפירוש מאכיל בכפית.
בעיני זה חלק מהיופי, מין תמימות כזאת שלא מייחסת לקורא טיפשות, ולא מזלזלת בו, אלא מייצרת מין תחושת פשטות. ראיתי עכשיו שיש ז'אנר באומנות הפלסטית שנקרא "אמנות נאיבית", שהיא כמעט קיטש ובעצם ממש לא. אז ככה.
|
|
|
עולם
(לפני 12 שנים ו-5 חודשים)
יופי של ביקורת.
קראתי ולטעמי היה so so. לפעמים יש תחושה שאייטמטוב מאכיל את הקורא בכפית. אבל לא פעלתי לפי המתכון שהצעת - טרם קראתי את "והיום איננו כלה", זה יקרה מתישהו בקרוב.
|
|
|
אפרתי
(לפני 12 שנים ו-5 חודשים)
נצחיה ומקלדת הקסמים שלה.
|
|
|
חמדת
(לפני 12 שנים ו-5 חודשים)
נצחיה -איזו ביקורת מענגת וחכמה .
|
15 הקוראים שאהבו את הביקורת
