ביקורת ספרותית על נמר השלג - (הכלה הנצחית) - ספריה לעם #650 מאת צ'ינגיס אייטמטוב

---

בעצם, סיימתי את הספר לפני כשבועיים, אבל לא התנסחה לי ביקורת, עד שבת.
בשבת... ראיתי חתול. שמנמן. אפילו שמנמן ביותר. הוא הביט בחמדנות על 4 יונים (שמנמנות גם כן), על הכביש העירוני שצעדתי לידו. ואז, התחיל להתקרב לאט- לאט, עם האף המונמך שמצביע קדימה, לאט-לאט, שהיונים לא ייבהלו... ובערך שהיה כמטר מהן--- הן פשוט התעופפו להן.
זה היה מראה מצחיק למדי- הוא היה כלכך בולט בשטח, שלא היה לו סיכוי להתקרב בלי שיבחינו בו, אבל כנראה שהוא לא הבחין בזה.זה היה נראה כמעט היונים ריחמו עליו, ועפו כדי לתת לו תחושה טובה שהוא "כביכול" נראה מאיים. נו, באמת.

זה גרם לי להיזכר בז'אאברס, הנמר המלכותי מהספר. בתיאור הנהדר על המארב שלו, בכוונותיו לטרוף את עזי הבר על שפת הנחל. איימטוב, בכישרונו החד והרב, מאניש את ז'אאברס באופן מרתק ומשכנע, ומצד שני מותיר אותו חייתי, טבעי ופראי לאורך כל הספר.
מבלי ששמתי לב, הוא הפך את ארסן סמצ'ין, הגיבור האנושי של הספר, לטבעי וחייתי כמו ז'אאברס, ובעצם הצליח לשכנע אותי להיות אמפטית, להבין אותו, ואת מהלכיו הבזויים.
ארסן, בפני עצמו, נראה דמות בין 'נלעגת' ל'נפשעת' במרדף המגוחך אחרי כוכבת האופרה שמזמן אינה מחשיבה אותו, בתכנון המדוקדק לרצוח את האמרגן שלה. בפני עצמו- הוא אדם שהיה מכעיס אותי אבל הקווים והחוויות המשיקות לאלו של ז'אאברס- הביאו אותי לראות אותו באופן אחר לגמרי, כאילו כל המהלכים האלו היו מטבעו, בלית נמנעים כמעט- מהלך מבריק.

והסיום, בו שני הגיבורים האנושי והחייתי מתעלים מעל עצמם ומעל לרגש אנושי- היה חתימה יפיפייה ליצירה הזו.

(על אף שניסיתי להפחית ציפיות מהספר, בהמלצת חברי 'סימניה', לא הצלחתי להשתחרר מההשוואה ליצירת המופת 'והיום איננו כלה'. ואכן- התאכזבתי. 'נמר השלג' לא מתקרב לעוצמות של 'והיום איננו כלה', אך בפני עצמו הוא ספר מצוין.
אז גם אני מצטרפת לעדת הממליצים: הנמיכו ציפיות. אל תקראו את 'נמר השלג' בצלו של אחיו הגדול. פשוט תהנו ממנו.
אני מאחלת לכם שתצליחו, אני פחות הצלחתי.).

» ביקורות נוספות של קרפד
» ביקורות נוספות על נמר השלג - (הכלה הנצחית) - ספריה לעם #650