“כולנו יודעים מה קרה לסלמאן רושדי אחרי פרסום "פסוקי השטן" - המחאה, שרפת הספרים, הפתווה, הירידה למחתרת ולא מזמן גם התקיפה המזעזעת בניו יורק (אומרים שהוא יהיה בסדר). ובכן, "בושה" זה האח הקטן של "פסוקי השטן" אפילו שהוא נולד קודם (אצל רושדי זה הגיוני). גם בספר הזה, רושדי יורד על האיסלאם, אם כי במתינות יחסית. כמו גם על פקיסטאנים, הודים, בנגלדשים, אנשי צבא, פוליטיקאים ולמעשה על כולם.
איך מסכמים ספר כזה הכולל המון דמויות, עלילות ותת עלילות? עומר הוא בן לשלוש אמהות שאינו חש בושה, סופיה היא אימבצילית - אישה מבוגרת עם מוח של ילדה שכל כולה בושה, ראזה הוא גנרל שכל הישיגיו הם מיתוס חסר שחר שבעיקר מתבייש באחרים. אלו רק חלק מהדמויות הססגוניות בספר הזה שהבושה היא הדמות הראשית בו. הכל נובע מן הבושה (או מחוסר בושה). שלוש משפחות הקשורות אחת לשנייה הן האליטה וראשיהן הם מנהיגיה של מדינה דמיונית.
המדינה הזאת היא פקיסטן על אירועיה המשמעותיים - עצמאותה שלה ושל הודו, פירודה מפקיסטן המזרחית (בנגלדש של היום), מרידות מבית והפיכה צבאית. כמו כן, אירועים משמעותיים באזור כמו הפלישה הסובייטית לאפגניסטן והמהפכה האיסלאמית באיראן.
הדמויות בספר מבוססות על האנשים האמיתיים שהנהיגו את המדינה. שמותיהם בדויים ולקוחים מתוך ההיסטוריה של האזור.
הספר מעביר נהדר את החיים במדינה דיקטטורית, אך דווקא מצד ההנהגה - משחקי הכוח והאינטרסים הצרים, שחיתות, צנזורה ורדיפה של מתנגדים. אליטה ששינתה את פניה לאורך השנים מחיי מסיבות וחיי ההוללות פרי המורשת הבריטית ועד לאיסלמיזאציה.
הספר כתוב כאגדה עם קפיצות קדימה ואחורה בזמן ולא מעט קטעים סוריאליסטים. אירועים קשים, מעשי טבח ומלחמות מסופרים בציניות והומור כמו שרק רושדי יודע לכתוב. הוא מצייר לקורא דיוקן נהדר של מדינה כושלת בעלת אחוז גבוה של אנלפאבתים, תפישות פרימיטיביות ויחס ברברי לנשים. גם אנשים משכילים, מנהיגים ורמטכלים, שמהם היינו מצפים להתנהלות רציואנלית, מונעים בעיקר מהרגש. בנוסף, בספר יש הרהורים מעניינים על היסטוריה וזהות קולקטיבית.
הספר דחוס מאוד והוא שילוב של סאטירה, רומן היסטורי-פוליטי, אגדה, פרודיה, הגות מדינית וכמובן טרגדיה. תוסיפו לזה כתיבה וירטואוזית, הומור נפלא, דמיון נהדר, קצב מסחרר ותקבלו את הספר הטוב ביותר של סלמאן רושדי.
סה"כ ספר נהדר.”