ביקורת ספרותית על משהו קורה לבֶּלה מאת אוריין צ'פלין
ספר בסדר

---

הרשת מלאה תשבחות לספר הזה. אני חושבת שהוא סובל ממספר פגמים מהותיים.
אבל אתחיל בהיבטים החיוביים שלו: הספר עוסק בנושא שלא מרבים לדבר או לכתוב עליו, ועל כך אכן מגיע לכותבת שבח. פרט לכך זהו ספר קריא מאוד. הפרקים הקצרים מספרים את הסיפור מנקודות מבט שונות, והסיפור הוא סיפור מחלת הדמנציה (בספר לא מוזכרת המילה המפורשת "אלצהיימר", לא ברור מדוע) של בלה. בלה הייתה זמרת אופרה מפורסמת, אישה יפה מאוד, שרגילה שהעולם שסביבה סוגד לה. כל האנשים בחייה הם לא יותר ממראות שבהן היא משתקפת, וברור לה שכולם צריכים לסור למרותה. כעת, בצל היטשטשות דמותה, יוצאים כל האנשים האלה אל האור, ומספרים את הסיפור מנקודת מבטם. אליהם מצטרפת גליה, הרופאה המטפלת בבלה.
נקודות המבט הן של יענקל'ה, בעלה של בלה מזה 68 שנה, ביתם נעמי, שלוש חברותיה של בלה, השכנה החטטנית וגליה הרופאה.
מעתה והלאה יתכנו ספוילרים, מפני שקשה לכתוב ביקורת על ספר כל כך "רזה" מבלי להסגיר פרטים.
הפגם הקל יחסית בספר נוגע בענייני סבירות: כל הסיפור מתרחש בכמה ימים שלפני ערב פסח, וההידרדרות של בלה מתרחשת לאורך חודשיים, מה שנראה כזמן קצר מאוד. כמו כן, יש בספר מונולוג שנכתב מפי ביתה של גליה, שהיא ככל הנראה בת שלוש או ארבע. המונולוג הזה לא מתיישב בשום אופן עם גיל הדוברת.
אבל הפספוס המרכזי בעיני הוא אחר. ספר שמוציא אל האור דמויות שהיו בצילה של דמות "גדולה מהחיים" – יש כאן פוטנציאל אדיר. אבל הפוטנציאל הזה לא ממומש. ראשית, מפני שלא קורה לאף אחת מהדמויות שום דבר משמעותי. יענקל'ה אומנם מבין בהדרגה שהוא חי כל חייו כמשרת של אשתו. נו? הוא בן 85, הוא עדיין סוגד לה, מה כבר יכול לקרות שם. הבת, נעמי, לא צריכה את הדמנציה של אימה כדי להבין בדיוק איזו ילדות הייתה לה, כמה נמנע ממנה ואיזה מחיר היא משלמת. היא כבר יצרה לעצמה הרבה קודם את ההגנות שמאפשרות לה לתפקד. החברות? חברה אחת מגלה את ה"סוד" (מפני שיענקל'ה לא מוכן שאף אחד ידע, וסוגר את בלה בבית), אבל גם כאן – היא מחליטה לשמור אותו מפני החברות האחרות, וכלום לא קורה מעבר לכך. מדובר בשלוש חברות שרצו אחרי שובל שמלתה של בלה שנים, ספגו ממנה עלבונות וחוסר יחס, רק כדי לחוש מעט "אבק כוכבים". רק כדי שיוכלו להגיד שהן "חברות של"... אבל הדברים לא עולים על פני השטח.
החלק של הרופאה הכי תלוש בעיני. הרופאה גליה עוברת "משבר אמצע החיים" בנאלי מאוד. היא מבינה שהיא מתאמצת כל חייה כדי להגשים חלומות של אנשים אחרים. היא מבינה שהיא לא השקיעה מספיק במשפחתה, וכו' וכו', היינו שם עשרות פעמים. איך המשבר הזה קשור לבלה? קשר קלוש כל כך שקשה להתגבר על חוסר הנוחות. בלה אמרה לגליה "את לא אוהבת את עצמך", ומשם התחיל להתגלגל כדור שלג. באותה מידה יכלה גליה לקרוא ספר או לצפות בפרסומת בטלוויזיה שתגרום לה להתעורר...
משהו משמעותי היה יכול לקרות בספר הזה אם הדמויות היו מתחילות לפתע לתקשר זו עם זו. להגיד דברים שלא נאמרו, שיובילו לריפוי של חלק מהפצעים. אבל כמו לפני ההידרדרות של בלה, גם אחריה – כל דמות לנפשה. יענקל'ה ונעמי לא מדברים ביניהם, החברות לא מדברות זו עם זו, הרופאה לא מדברת עם בעלה, נעמי לא זוכה לאיזו שיחת פיוס/התנצלות עם אימא שלה. בלה, גם בדהייתה, נשארת הדמות הראשית, שלא משאירה מקום לאף אחד אחר. לכן, בעיני, זה ספר מפוספס.

» ביקורות נוספות של יעל
» ביקורות נוספות על משהו קורה לבֶּלה