“מאיה ערד רקמה ספר ממה שכרגיל היא רואה ומכירה, החיים של הישראלים בארה"ב. וזה ספר שאהבתי מאוד, אבל לא מיד.
גיבורת הספר היא לאה צוקרמן, שהולדתה ברומניה, כשבגיל שמונה היא מוצאת עצמה בישראל ומאוחר יותר לומדת בסמינר לחינוך. בעקבות כל מיני התפתחויות שעוברות עליה, על זה היא לומדת מאוחר בחיים, היא מקבלת הצעה ממנהלת הסמינר לעבור לארה"ב לשליחות של שנתיים, ההופכות לישיבת קבע שם.
לאה היא אישה בלונדית ויפה וזה בהחלט מסייע לה לקבל ביקורת קטלנית. היא לא פופולרית במיוחד בין חברותיה, אבל היא מלאת חיים ולא מוותרת. עד כמה לא מוותרת תלמדו בהמשך.
בעקבות המגורים בארה"ב לאה מחליטה להתחיל מנהג של שליחת "שנה טובה" בכל שנה לקראת החג לכל חברותיה ו"חברותיה". בתחילה זה מנהג של מכתב ומסתיים במייל ואף בנייד. היא שולחת את הקורות אותה במשך אותה שנה עם התפלגות של מכתב נוסף לחברתה הקרובה ביותר מירה, לה היא מספרת דברים שהיא לא רוצה שהאחרות תדענה. פיזית, החברה הקרובה ביותר בארה"ב היא דווקא רותי.
ולעניין.
לאה יודעת עליות ומורדות בחייה האישיים והמקצועיים, בעלים נכנסו לחייה ויצאו, כך גם חברים לתקופות ארוכות, שדבר לא יצא מזה, בטח לא בדמות טבעת. אבל מבעלה הראשון נולדות לה שני בנים, אותם מאוד אוהבת. הבכור, יונתן, העובד היציב מכולם ומקום עבודתו בגוגל, הוא גם זה המסכם את הספר לאחר מותה. ארי הפחות יציב והצעיר משניהם, מוזכר במכתביה אף הוא.
לאה מספרת על חייה בשניים-שלושה עמודים כל פעם, עם הסטיה המתבקשת למירה, וכך אנו יודעים מכלי ראשון (בלי שנדע אף פעם על התשובות) מה עבר עליה, מחבריה ובעליה, עבודתה כמורה, כסוכנת נדל"ן ובסוף כסבתא אוהבת לנכדתה אלה. זה נשמע כסיכום יובשני ובהתחלה, במכתבים הראשונים, נדמה היה שאני קורא כתבה בלאשה. אבל זה הלך והתפתח, ומי כמו מאיה ערד להכיר מכלי ראשון את החיים בקליפורניה, כדי לתת לנו הצצה הגונה ואמינה. וכך אנו למדים על ההתכנסויות בביתה של לאה כשזו מנסה למכור את כלי הטאפרוור לנשים שהזמינה ומאוחר יותר למכור תוספי תזונה בשיווק רב-רשתי תוך כי הפעלת סוכני משנה. היו דברים כאלה.
אבל העיסוק המרכזי שלה היה נדל"ן, וכמה שהיה מרכזי בחייה, רבים מהישראלים באו לעמק הסיליקון נעזרו בה ובסימנרים שהעבירה, היא סיימה עם ארבע דירות שקנתה, אבל משבר 2008 לא היטיב עמה.
נדמה שערד לא דילגה על אף מרכיב מחיי האדם (האשה), בעיקר זה שהגיע לישראל הצעירה, עבר לארה"ב וישב בצפון-מערב הקר והמושלג ועבר לדרום-מערב השמשי, לשנים הקריטיות לההתפתחות הנד"לנית וההייטק, עם העליות והמורדות, לעומתם נראית רכבת הרים כטיול נוח באוטובוס.
נכון, כתיבה גימיקית שכזו, בדרך של מכתבים חד-צדדיים, אינה אהובה עלי מראש, אבל הספר היה מוצלח מאוד, קריא מאוד, נגע עמוק בחייה של לאה למרות מאורעות כמו מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון בישראל, מלחמת המפרץ והתאומים בארה"ב. בסוף, בסיכום של יונתן הבן הבכור, היציב המתפתח עם גוגל בה הוא עובד, בא איזון מה לדברים שאמרה לאה במכתביה, כמו הדברים שסיפרה לאה ל"חברותיה" ובסוף אוזן במה שסיפרה למירה.
הספר התפרסם לקראת חגי 2023, קניתי והחלטתי בסוף לקרוא לקראת חגי 2024. וכמו שלאה היתה כותבת לחברותיה: "ואיזו שנה סוערת עברה עלי".
רשמו לפניכם.”

“"העולם הוא כמו ספר עב כרס, ומי שמבלה את כל חייו בארץ אחת בלבד כאילו לא קרא יותר מעמוד."

חזרתי אליכם אחרי הפוגה קצרה. טסתי ללונדון, לא לחופשה אלא לנסיעת עבודה. הופעתי שם במשך שבוע עם הצגה בקהילות היהודיות (סליחה מראש שלא אנדב את האינפורמציה על איזו הצגה מדובר, אני פשוט אוהבת את האנונימיות שיש לי באתר והחופש שלי להרגיש בנוח לכתוב). בכל אופן, הספר המבריק הזה התחבר לי לתקופת הנסיעה בצורה מושלמת.

לאה, הגיברה הראשית, עלתה מרומניה אל ישראל. בשלב מסוים היא מחליטה לעזוב את הארץ ולעבור לאמריקה, שם היא משתקעת לשארית חייה. לאה ממשיכה לשמור על קשר עם חברותיה מהסמינר בישראל, ויוצרת לעצמה מנהג לכתוב להן באופן קבוע פעם בשנה גלויה לכבוד השנה החדשה. בגלויה זו היא מצרפת מכתב אודות השנה שעברה עליה.

הפורמט הזה של מכתבים חד צדדיים פשוט מדהים. גיליתי עניין רב בשברי המידע שמתגלים לנו אט אט ובחלקי הפאזל שהקורא משלים בראשו. כל המידע נפרש בפנינו מנקודת מבט אחת, איתה אנחנו הולכים מההתחלה ועד הסוף. הקורא נשאב אל תוך עולם לא שלו, מלווה את לאה בכל שלב בחייה.

לאה היא גיבורה לא סטנדרטית, גיבורה לא אהובה. היא חסרת טאקט, לא מבינה סאבטקסט, לוקה בחוסר מודעות ולעיתים קרובות גם חוסר הבנה של סיטואציות חברתיות. אולי משום שאף פעם לא באמת הייתה "ישראלית" ותמיד מצאה את עצמה כעוף המוזר. בישראל הייתה הרומניה, לא מספיק צברית, לא מספיק חברמנית. ובאמריקה היא לא מספיק אמריקאית, לא מספיק קלאס, לא מספיק שלמות, לא מספיק משחקת את המשחק. ללא שייכות, ללא קשרים עמוקים, ללא בית. פלא שבסופו של דבר מצאה עצמה עוסקת בנדל"ן? לאה מחפשת בית.

הגאונות של הספר בעיני היא שבתחילתו קשה להתחבר לגיבורה. ומנגד, במהלך הסיפור היא עוברת מהלך כל כך מובהק ומדהים והקורא יחד איתה. פרטים מעברה חושפים ברגישות את הפסיכולוגיה שמאחורי הדמות, את אופן הפעולה שלה והבחירות בחייה. ולבסוף, אי אפשר שלא להתחבר אליה, אפילו ממש לאהוב אותה. זוהי דמות מרגשת, דמות שכל חייה חיפשה להשאיר חותם, להיות זכירה ואהובה ולספר את הסיפור שלה. לאה, בשבילי את בהחלט היית פה.

במסעי ללונדון פגשתי ישראלים רבים החיים שם. מיד כשפגשו בנו, קבוצת השחקנים הישראליים, לא חדלו מלהפסיק לדבר, להתעניין, לשאול, לדאוג. מי שנעקר ממקום הולדתו, מילדותו, מנעוריו, יוכל להסוות שייכות בצורה מושלמת אך בתוכו תמיד יישא DNA של המקום ממנו הוא בא.
המרחק נתן לי נשימה, קינאתי במי שאין לו צרות כמו שלנו, במי שעיסוקו הגדול ביותר הוא ויכוח על איפה לאכול המבורגר או איזה שורה עדיף לקנות למחזמר מטילדה. שכחתי לרגע מהכל והתנתקתי. אך בסופו של יום, במטוס בדרך חזרה, מספר שניות לפני הנחיתה על הקרקע הסתכלתי דרך החלון ודמעה זלגה על לחיי. כי באמת, אבל באמת, שאין לי ארץ אחרת.”

“אני אוהב אותך לאה-למרות שאת ממש לא נסבלת

לאה, גיבורת הספר של מאיה ערד, שנים טובות, היא ממש מעצבנת ובלתי נסבלת, אך ממש אהבתי אותה, לא בגלל מה שהיא, אלא באופן בו מאיה ערד, עיצבה את דמותה, באמצעות רומן מכתבים של כותבת אחת -לאה הגיבורה שלנו, עיצוב שעל פניו עשוי להיות נפילה, אך מאיה ערד, הפכה את הספר שלה לסוחף ומרתק.

לאה, היא בסך הכל בחורה מאוד נחמדה, ממוצא רומני. כילדה הגיע לארץ, וכבר אז היתה צריכה להלחם על זהותה בין הבנות שהיו פאר הצבריות. אך היא מעולם תישאר מהגרת העולה החדשה, מה שגורם לה לבטא נשיות מהז'ורנלים, שהעניקה לה תדמית של קלת דעת. אילו היתה זאת בעייתה היחדה של לאה ניחא, אבל ללאה יש הרגל בעייתי, החוזר על עצמו, להיות גלגל שלישי, במערכות יחסים בין גבר לאישה, מה שגורם לה לחטוף אותה חזק, ולהיות מגורשת מארצה, לגלות אמריקה, מבלי להבין שהיא בעצם הפכה לקורבן לרומן עם גבר נשוי. בכך נחשפת נקודת טורפה נוספת של לאה, למרות שלאה מאוד נבונה, לא פעם יש לה בעיה קשה בהבנת סאבטקסט, משמעויות חברתיות אמתיות, לסיטואציות מורכבות.

לערד, יש יכולת לתאר דמויות, באופן ברור ועל גבול הקלישאתי, הכמעט לא מתקבל על הדעת, אך באמצעות ההגזמה, היא אומרת אמירה משמעותית, אדם הוא לא פעם סכום הטעויות של חייו, והשאר הוא ניסיון נואש להצדיק את חייו, לספר אותם לעצמו ולחבריו בצורה נסבלת, תכונה שהפסיכולוגים מכנים אותה, דיסוננס קוגניטיבי. זאת אמירתה הגדולה ואפילו המעצבנת, אך גם מכמירת הלב של ערד, באמצעות לאה.

ערד, משתמשת בראש השנה וטקסיו, כמו הנוהג לאחל שנה טובה, כמסגרת מחזורית לסיפור שלה. לאה, יצרה לה טקס משלה, לאחל שנה טובה לחברותיה לסמינר. מסורת שלאה התחילה ברכישת שנות טובות, בחנות בבאר שבע, זמן מה אחרי מלחמת ששת הימים. ברכות על גלויות קטנות (למי שלא זוכר) בהן הופיעו, קבר רחל, מגדל דוד, גבורי המלחמה, דיין ורבין, צנחן וחיילת. הנוהג הזה חלף מהעולם, אותו החליפו ברכות שנה טובה דרך קבוצות הוואטסאפ שלנו, אך לאה, שלנו תמיד התעקשה לשלוח את ברכות השנה טובה שלה, בדואר אוויר.

כל שנה, במחזוריות מלאה חגיגיות, ויש שיאמרו באובססיביות, לאה, שולחת לחברותיה לשעבר מהסמינר, שנה טובה, מכתבים עמוסים בפרטים מיגעים. דרך כתיבתה משתקפות מערכות יחסיה אל חברותיה בעבר, אל משפחתה, או החברה שבקרבה היא חייה. דרך הכתיבה הזאת מנסחת לנו ערד, בצורה מבריקה את בעיית הזהות שלנו כישראלים, את הרצון של חלקנו בזהות גלובלית, לבין הצורך שלנו לשמור על זהות ישראלית ויהודית, ומהי בכלל זהות ישראלית, שואלת ערד, ומנסחת בכך את ערד, עצמה, ישראלית, אינטלקטואלית, גלובלית החייה בארצות הברית. (האם היא ישראלית? שאלו שופטי פרס ספיר, את התשובה לכך מספקים ספריה)

הספר מתחיל בפרולוג, טייפ קאסט, ערד, על כתב יד של אם שנפטרה לא מכבר והיניחה צרור מכתבים אחריה, שלכאורה אין בהם ערך תרבותי. ערד, מנסה להסביר את הערך התרבותי, באמצעות חוקרת תרבות מדומה, ובכך היסטוריה מדומיינת של אדם אחד מאירה לנו סוגיות תרבותיות עכשוויות, וסוגיות אנושיות מכמירות לב.

ערד, באמצעות לאה המודרנית, מתכתבת עם ערכי תרבות ישראלים מסורתיים, המרומזים באמצעות השם לאה, אשת יעקב, הלא אהובה, שהיתה הגלגל השלישי בין יעקב לרחל האהובה, אך היא ניחנה בתבונה מעשית וביכולת התנהלות, בשעה שקנתה מרחל, לילה עם יעקב, עבורו היא שילמה לה בדודאים. על לאה, שר צביקה פיק, מהגר אחר ורומנטיקן ללא תקנה, אני אוהב אותך לאה. הסיפור של לאה, הוא גם סיפור קלאסי של נואשות לאהבה, הגירה מחרן לכנען, בניסיון להגדיר לאומיות והתחלות חדשות של חיים אישיים ומשפחתיים.

לאה, התנכ"ית ולאה, המהגרת המודרנית, מייצגות התנגשות של שתי תרביות, יהדות מסורתית, לעומת יהדות וישראליות מודרנית, שעדין מחפשת מקום תחת השמש. אבל לעתים כמו בסיפור של ערד, החיים מתגלגלים להם מכוחה של אינרציה, או מכוחם של החלטות שהן מעבר לשליטתנו, באופן שערד, מותירה אותנו, שואלים את עצמנו, מה הם החיים ומהם חיינו, ומהן הבחירות האמתיות שעשינו בחיינו, והאם נוכל להתפייס?

ראש השנה, היא תקופה של חשבון נפש, למה שהיה ולמה שאנו מצפים מעצמנו, בעיקר שיהיה טוב, כך הספר של ערד, מצוין באווירת הרהורי הנפש שהוא מעמיד בפנינו דווקא בימים אלה.”

“ספר חדש של מאיה ערד!
לא פתיחה מקורית, נכון, ככה בדיוק, רק עם שם של סופרת אחרת, פתחתי גם את הביקורת הקודמת שלי וכנראה שכך אפתח גם את הבאה. מה לעשות ששלוש סופרות שאני אוהבת במיוחד הוציאו ספרים חדשים באותה תקופה ולא רק זה, שלושתם הגיעו לספריה באותו הזמן! צירוף המקרים הזה, בכל אופן, לא מפתיע במיוחד לאור העובדה שביקשתי מהספרנית לקנות את שלושתם והיא נענתה…
הספר שנים טובות נקרא על שמן של גלויות ה"שנה טובה" שנהגו לשלוח בעבר.
גיבורת הספר, לאה, שולחת לחברותיה מהסמינר למורות מכתב כל שנה, לקראת ראש השנה. התוצאה היא מעין יומן ובו סיכום של השנה האחרונה שעברה עליה, שנים טובות ושנים טובות פחות. האם בסופו של דבר ובסך הכל אפשר לסכם את שנותיה של לאה כשנים טובות?
מלבד המכתבים של לאה הספר מכיל סוף דבר מאת בנה של לאה ופתיחה מאת המוציאה לאור של הספר ובו היא מבהירה לנו מראש כי הספר שלפנינו נטול ערך ספרותי, לא פחות. אין ספק שמאיה ערד הציבה לעצמה תנאי פתיחה לא פשוטים.
לאה גיבורת הספר מצטיירת לנו בהתחלה כגיבורה ערדית טיפוסית. היא די בלתי נסבלת, אם לומר בכנות. היא מרוכזת בעצמה, מתפעלת מעצמה קצת יותר מדי, מסרבת לקחת אחריות על שגיאותיה ומוצאת תמיד גורמים חיצוניים שאשמים במצבה: היא לא משתלבת מבחינה חברתית מכיוון שהיא עולה חדשה, מכיוון שהיא יפה מדי, מרכלים עליה מתוך קנאה, היא לא מפרקת קשרי נישואים של אחרים, מה פתאום, היא תמיד כלי משחק בידי מי מבני הזוג וקרבן קל לנקז אליו את רגשות הטינה וההאשמות וכן הלאה.
מה בכל זאת הופך את המכתבים שלכאורה נכתבו על ידי אשה בנלית, לא מוכשרת במיוחד, נטולי ערך ספרותי כאמור, לספר מרתק שאי אפשר להניח מהיד?
כמו תמיד זה מתחיל מסיפור: מסופר היטב, עם קפיצות של שנה בין פרק לפרק שמאפשרות לדברים להתפתח ולהתקדם במהירות יחסית.
מעבר לזה מה שמושך את הקורא אלו פערי המידע:
פערי המידע בין מה שלאה כותבת לכל החברות לבין התוספת האישית שהיא מוסיפה לחברה שהיא רואה בה את חברתה הטובה ביותר.
פערי המידע בין מה שלאה מספרת לאותה חברה טובה לבין מה שאיננה מספרת, הדברים אותם היא מנסה להסתיר אך מבצבצים מבין השורות.
פערי המידע בין מה שלאה עצמה אינה יודעת או אינה רוצה לדעת אבל הקורא מזהה, כמו המוני הדגלים האדומים המתנפנפים שוב ושוב מעל מערכות היחסים שלה.
פערי המידע בין מה שלאה איננה יכולה לדעת אבל אנחנו, הקוראים את הספר בשנת 2023, זוכרים מההיסטוריה הלא רחוקה, כמו למשל משבר הנדל"ן בארה"ב.
וכמו תמיד, זו גם הדמות. לאה עצמה.
אני חושבת שהמונח ספוילרים לא מאוד רלוונטי לספר הזה, שכן לא מצפה לכם בסופו איזה טוויסט מפתיע שיהפוך את כל הסיפור, אבל מזהירה בכל זאת לטובת מי שמעדיף להגיע לספר כלוח חלק.
ככל שמתקדמים בספר, ככל שמגלים יותר את עומק האמת הכואבת מאחורי המכתבים מייפי המציאות של לאה, לומדים למרות הכל לחבב ולהעריך אותה.
לומדים שהיא באמת היתה, מהרגע הראשון, יותר קרבן ממה שנטינו לייחס לה. ששפטנו אותה בחומרה כמו הסביבה שלה, כמו שהיא אולי שפטה את עצמה, ע"פ הערכים והמקובל באותם הימים.
לומדים להעריך את הנחישות בה היא קמה על רגליה שוב ושוב והתחילה מחדש. האופטימיות הנאיבית, הכמעט פתטית, שלה מתגלה ככוח עוצמתי שהחזיק אותה. היא אולי דנה אותה לאכזבות חוזרות ונשנות, אבל בלעדיה - לא היה לה סיכוי לקום אחרי הנפילות.
לומדים להעריך גם את הרוח היזמית שלה וניסיונותיה להמציא את עצמה מחדש ולפרוץ לכיוונים חדשים.
לקראת סוף הספר, כשלאה עובדת על תרגיל כתיבה בו היא צריכה לאמץ נקודת מבט של דמות שהיא לא מזדהה איתה חשבתי לעצמי שאולי זה בדיוק מה שהספר הזה עושה: הוא לוקח אשה שהקורא המצוי לא יזדהה איתה וכותב את נקודת מבטה עד שבסוף הקורא מוצא את עצמו בצד שלה, מזדהה איתה ומזיל דמעה.
הוא לוקח אשה שהכתיבה שלה לכאורה נטולת ערך ספרותי, כזאת שהקורא גבה המצח מביט בה מלמעלה, בזלזול, ומראה לו כמה עומק ועושר יש מאחורי הבנליות.
מה לאה רוצה? לאה רוצה להיזכר. לא להיעלם. ואת המטרה הזאת היא משיגה: היא נזכרת בזכות המכתבים שכתבה ובזכות הבן שמצא דרך להוציא אותם לאור למרות שלא קרא אותם או מצא בהם עניין מיוחד, כנראה רק מתוך אהבה לאמו. ולהיאהב על ידי מי שעודם כאן פירושו להיזכר ולהישאר.”