אני מפורסמת בנטייה שלי לקרוא ספרים באיחור, אבל הפעם הגזמתי. ספרה הראשון של איילת גונדר גושן ראה אור לפני יותר מעשר שנים, ובמהלך כל הקריאה שלו שאלתי את עצמי איך יתכן שמעולם לא שמעתי עליה לפני כן. גונדר גושן היא כותבת מצוינת, והעושר השפתי ועומק העלילה בספר כל כך יוצאי דופן על רקע מתקפת הספרים ה"רזים" בספרות העברית של השנים האחרונות.
אז העיקר שהכרנו לבסוף, גם אם באיחור.
הספר מספר את סיפורה של חבורת חלוצים במושבה כלשהי בארץ, במהלך מלחמת העולם השנייה ואחרי הקמת המדינה. האירועים ההיסטוריים הדרמטיים נדמים רוב הזמן רק כתפאורה חיוורת לחיי הנפש של דמויות הספר – שהם שעומדים במרכז הבמה. ואילו חיי נפש יש להם. הכול הם עושים בגדול – אוהבים, שונאים, מקנאים, בוגדים, נאמנים, נלחמים או מוותרים.
מרקוביץ' הוא טיפוס אפרורי, כזה שלא מעיפים בו מבט שני. התכונה הזו הופכת אותו למבריח נשק מוצלח. חברות אמיצה נרקמת בינו לבין הטיפוס הכי חברה'מן, אהוד על כולם ואהוב על הנשים במושבה – זאב פיינברג. ולמרות ההבדלים ביניהם, הם נאמנים זה לזה לאורך השנים, ומבינים זה את זה בלי מילים. שניהם נשלחים למשימה מיוחדת באירופה של טרום מלחמת העולם השנייה – להינשא שם לנשים יהודיות וכך להבריחן ארצה. לפי התנאים שנקבעו מראש – היו הזוגות אמורים להגיע ארצה ואז להתייצב במרוכז ברבנות כדי להתגרש. אלא שהגורל קבע שמרקוביץ' יישא לאישה את האישה היפה ביותר שראה אי פעם, ושהוא משוכנע שאין לו שום סיכוי להשיג כמותה בשום דרך אחרת, והתסכול, והקנאה בחברו הטוב שהנשים נופלות לרגליו, וגם אופיו העקשן גורמים לו לסרב לתת לה גט. כך הופכת בלה היפה לשבויה בביתו של מרקוביץ', ומי שהסיטואציה מזכירה לו את "היפה והחיה" שישכח מזה, סרט של דיסני לא יהיה כאן.
אירוע רודף אירוע בספר, והגיבורים שלו נדרשים להתמודד עם אתגרים לרוב. מרקוביץ' עצמו הולך ומשתנה, אבל ספק אם הוא מודע לשינוי שחל בו. הוא דבק בעיקשות בסירובו לשחרר את בלה, ובשלב מסוים כבר לא ברור מי האסיר בסיטואציה הזו. אני הרגשתי שמרקוביץ' בסרבנותו מנע מעצמו לגלות את היכולת שלו למצוא חן בעיני נשים בזכות עצמו.
המחשבה על הדברים שיכלו להיעשות אחרת, על דברים שלא נאמרו וסודות שנשמרו זמן ארוך מדי היא חלק בלתי נפרד מהקריאה בספר, וגם מהמטען שהוא משאיר אצל הקורא.
כל מה שכתבתי כאן הוא ממש על קצה המזלג. אני ממליצה לקרוא את הספר, ולהכיר לעומק את הדמויות המיוחדות, הנוגעות ללב, המצחיקות ועצובות גם יחד שמאכלסות אותו.

הרשת מלאה תשבחות לספר הזה. אני חושבת שהוא סובל ממספר פגמים מהותיים.
אבל אתחיל בהיבטים החיוביים שלו: הספר עוסק בנושא שלא מרבים לדבר או לכתוב עליו, ועל כך אכן מגיע לכותבת שבח. פרט לכך זהו ספר קריא מאוד. הפרקים הקצרים מספרים את הסיפור מנקודות מבט שונות, והסיפור הוא סיפור מחלת הדמנציה (בספר לא מוזכרת המילה המפורשת "אלצהיימר", לא ברור מדוע) של בלה. בלה הייתה זמרת אופרה מפורסמת, אישה יפה מאוד, שרגילה שהעולם שסביבה סוגד לה. כל האנשים בחייה הם לא יותר ממראות שבהן היא משתקפת, וברור לה שכולם צריכים לסור למרותה. כעת, בצל היטשטשות דמותה, יוצאים כל האנשים האלה אל האור, ומספרים את הסיפור מנקודת מבטם. אליהם מצטרפת גליה, הרופאה המטפלת בבלה.
נקודות המבט הן של יענקל'ה, בעלה של בלה מזה 68 שנה, ביתם נעמי, שלוש חברותיה של בלה, השכנה החטטנית וגליה הרופאה.
מעתה והלאה יתכנו ספוילרים, מפני שקשה לכתוב ביקורת על ספר כל כך "רזה" מבלי להסגיר פרטים.
הפגם הקל יחסית בספר נוגע בענייני סבירות: כל הסיפור מתרחש בכמה ימים שלפני ערב פסח, וההידרדרות של בלה מתרחשת לאורך חודשיים, מה שנראה כזמן קצר מאוד. כמו כן, יש בספר מונולוג שנכתב מפי ביתה של גליה, שהיא ככל הנראה בת שלוש או ארבע. המונולוג הזה לא מתיישב בשום אופן עם גיל הדוברת.
אבל הפספוס המרכזי בעיני הוא אחר. ספר שמוציא אל האור דמויות שהיו בצילה של דמות "גדולה מהחיים" – יש כאן פוטנציאל אדיר. אבל הפוטנציאל הזה לא ממומש. ראשית, מפני שלא קורה לאף אחת מהדמויות שום דבר משמעותי. יענקל'ה אומנם מבין בהדרגה שהוא חי כל חייו כמשרת של אשתו. נו? הוא בן 85, הוא עדיין סוגד לה, מה כבר יכול לקרות שם. הבת, נעמי, לא צריכה את הדמנציה של אימה כדי להבין בדיוק איזו ילדות הייתה לה, כמה נמנע ממנה ואיזה מחיר היא משלמת. היא כבר יצרה לעצמה הרבה קודם את ההגנות שמאפשרות לה לתפקד. החברות? חברה אחת מגלה את ה"סוד" (מפני שיענקל'ה לא מוכן שאף אחד ידע, וסוגר את בלה בבית), אבל גם כאן – היא מחליטה לשמור אותו מפני החברות האחרות, וכלום לא קורה מעבר לכך. מדובר בשלוש חברות שרצו אחרי שובל שמלתה של בלה שנים, ספגו ממנה עלבונות וחוסר יחס, רק כדי לחוש מעט "אבק כוכבים". רק כדי שיוכלו להגיד שהן "חברות של"... אבל הדברים לא עולים על פני השטח.
החלק של הרופאה הכי תלוש בעיני. הרופאה גליה עוברת "משבר אמצע החיים" בנאלי מאוד. היא מבינה שהיא מתאמצת כל חייה כדי להגשים חלומות של אנשים אחרים. היא מבינה שהיא לא השקיעה מספיק במשפחתה, וכו' וכו', היינו שם עשרות פעמים. איך המשבר הזה קשור לבלה? קשר קלוש כל כך שקשה להתגבר על חוסר הנוחות. בלה אמרה לגליה "את לא אוהבת את עצמך", ומשם התחיל להתגלגל כדור שלג. באותה מידה יכלה גליה לקרוא ספר או לצפות בפרסומת בטלוויזיה שתגרום לה להתעורר...
משהו משמעותי היה יכול לקרות בספר הזה אם הדמויות היו מתחילות לפתע לתקשר זו עם זו. להגיד דברים שלא נאמרו, שיובילו לריפוי של חלק מהפצעים. אבל כמו לפני ההידרדרות של בלה, גם אחריה – כל דמות לנפשה. יענקל'ה ונעמי לא מדברים ביניהם, החברות לא מדברות זו עם זו, הרופאה לא מדברת עם בעלה, נעמי לא זוכה לאיזו שיחת פיוס/התנצלות עם אימא שלה. בלה, גם בדהייתה, נשארת הדמות הראשית, שלא משאירה מקום לאף אחד אחר. לכן, בעיני, זה ספר מפוספס.

עם הספר הזה היה לי חיבור מיידי. למרות שהקשר בינינו לא היה אהבה ממבט ראשון. קודם קראתי עליו פעם מזמן באיזה עיתון, וסימנתי לעצמי בראש שהוא מעניין אותי. כעבור חודשים רבים, בחנות ספרים, הצלחתי רק לזכור שיש ציור של תפוזים על הכריכה. המוכרת החרוצה הצליחה לאתר אותו, אבל אז בדיקה זריזה כאן בסימניה הבהירה לי שמצב הכוכבים שלו לא מזהיר. אז עזבתי. אבל בהמשך נתקלתי בו שוב ביריד הספרים של "מודן" בפסח, והחלטתי לתת לו סיכוי. אני שמחה שעשיתי את זה.
זה ספר מצוין, אף כי הוא לא נקי מחולשות.

מירה בת ה-42 מגיעה אל קיבוץ שדות הבדיוני כל הדרך משבדיה הרחוקה. לפני יותר מארבעים שנה, אימא שלה היתה מתנדבת בקיבוץ, ומירה יודעת ששם נמצא ההסבר לצלקות שבצילן גידלה אותה אימא שלה. מירה נכנסת לקיבוץ בשעת צהריים, זרה ואבודה, ולא פוגשת איש. אף אחד לא מקבל את פניה. אבל הקיבוץ יודע היטב שהיא הגיעה. הודעות מועברות בקבוצות, מפריעות את מנוחת הצהריים של חברי הקיבוץ, וכולם יודעים בדיוק מה היא עשתה בכל רגע. והפתיחה הזו מייצגת היטב את יחסי הכוחות. לפחות כפי שהקיבוצניקים הבינו אותם, אי אז - הם חשו עליונים על המתנדבים. אבל למרות שמירה חלשה והם חזקים, היא תצליח בהדרגה להעמיד תחושה זו במבחן בלתי מחמיא.

המבט שמוצע כאן על הקיבוץ הוא נוקב וביקורתי. לא נמצא בו נוסטלגיה המתרפקת על טובי בנינו השריריים שעבדו במטע וברפת. הזרות של מירה מאפשרת את הריחוק הנחוץ כדי לראות גם את כל מה שהיה הרבה פחות זוהר באותן "שנות זוהר" של הקיבוץ, אחרי מלחמת ששת הימים.
מתוך הריחוק, הזרות והבדידות של מירה, ששורשיהם נטועים בקיבוץ שאליו היא חוזרת כזרה, נוצר קשר מפתיע, מרגש ובעל עוצמה בינה לבין אחת הנשים החזקות בקיבוץ, שעכשיו היא אישה קשישה בסוף ימיה. מירה נשלחת לסייע לה, וביחד הן מנסות לפענח את הסוד שאימא של מירה הסתירה, ושהשפיע באופן מהותי על חייה ועל חיי ביתה.

סופו של הספר מפתיע ומרגש מאוד. יש פשעים שלא ניתן לכפר עליהם, אבל ניתן להציע נחמה, וזה מה שהספר עושה. כשפצעים מועברים מדור לדור תמיד קיימת אפשרות שאחת החוליות בשרשרת תצליח לשחרר את צאצאיה מהמשא העובר בירושה. ומירה מקבלת בסופו של דבר את ההזדמנות המרגשת הזאת.

נתתי לספר חמישה כוכבים כדי שקוראים אחרים לא יפספסו אותו בגלל הדירוג הנמוך. אבל יש בו כמה חלקים חלשים: הרגשתי שחסר עוד קצת רקע על ילדותה של מירה, על הדברים שהתרחשו בחייה בשבדיה. מצד שני, חלק מסיפורי המשנה בספר היו מיותרים, וגם לא "נסגרו". יוצא מכלל זה הוא הסיפור על יחיאל, מנהל הארכיון הקיבוצי, שהיה גם הוא מרגש ונושא בשורה של שחרור. אבל הדמות של רופאת הקיבוץ ויחסיה הלא לגמרי מובנים עם בניה קיבלה מקום רב מדי.
הדמות המטרידה ביותר בעיני בספר היא זו של אופיר, אחד מצעירי הקיבוץ שמלווה את מירה. יש בדרך שבה קיבל את מירה כל כך הרבה מאפיינים שמזכירים את היחס שלו זכו המתנדבות בקיבוצים בשנות השישים והשבעים – אבל בשום שלב של הספר לא התפתחה בו מודעות, ולכן גם לא התאפשר תיקון. גם הדמות שלו קיבלה יותר מדי חשיפה, והיא עוררה בי חוסר נוחות לאורך כל הספר, בשל חוסר ההתייחסות הישירה לבעייתיות שהיא מייצגת.

בסופו של יום זה ספר שאני ממליצה לקרוא. הוא מעניין לכל אורכו, מותח במידה, ומציף אל פני השטח עניינים שראוי לדון בהם בהקשר לחברה הישראלית בכלל, וזו הקיבוצית בפרט. והסוף שלו, כפי שכתבתי – מרגש באמת.

הרשת מלאה באינסוף ביקורות מהללות לספריה של קריסטין הרמל. בחשדנות מה לקחתי עימי את הספר הזה לטיסה. ובכן – במקרה הטוב זהו ספר טיסה.
קווי המתאר של העלילה טומנים בחובם הבטחה מסוימת – חייל בצבא גרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה מגיע כשבוי לארה"ב, נשלח למחנה עבודה סמוך לעיירה קטנה, ושם פוגש עלמה אמריקאית חביבה, והם מתאהבים ממבט ראשון, באהבה בלתי אפשרית. אחרי המלחמה הקשר ביניהם ניתק, והסיפור מסופר מנקודת מבטה של הנכדה שנולדה מהקשר הזה, ומתחקה אחרי הסיפור המשפחתי שנותר לא ידוע עד לאותה עת.
הבעיה הגדולה היא שהרמל לא סומכת לרגע על האינטליגנציה של הקוראים. לכן אין בסיפור שהיא טווה טיפת מורכבות או עומק – כל האירועים נמסרים בצורה פשטנית להחריד, כולל תרגום בגוף הסרט. הגיבורה מספרת לנו שוב ושוב על קווי הדמיון בין ההיסטוריה של סבתה, שננטשה לכאורה, של אביה, שנטש אותה, ושלה עצמה, שנטשה את ביתה. כל זאת כדי שהקורא לא יאלץ, חלילה, לשים לב לנקודות הדמיון בעצמו. הסברים נוספים החוזרים על עצמם נועדו להבטיח שהקורא יבין שלא כל מי ששירת בצבא הנאצי היה בעצמו נאצי, והגיבור מתואר כמה פעמים כמזועזע מהגילויים על מכונת ההרג ששירת בצבאה. הוא עצמו שוחר שלום ואוהב אדם, כמובן.
בקיצור, הבנתם את הרעיון. עלילה צפויה, לעוסה עד דק ונטולת כל עומק. הייתי אומרת שזה ספר לנוער, אבל גם מספרים לנוער אני מצפה ליותר.
זה היה הספר הראשון של קריסטין הרמל שקראתי, ואין לי כוונה לקרוא עוד מספריה, לא משנה כמה כוכבים הם יקבלו מקוראים ברשת.

כמו שכריכת הספר מעידה, "חג המשק" הוא קומדיה רומנטית. אבל כזו המודעת לעצמה, ומנהלת דיאלוג עם חוקי הז'אנר. כמו כאשר הגיבורה, אלה, אומרת לעצמה שאם היה מדובר בקומדיה רומנטית, אז בטח עכשיו זה השלב הכי גרוע על פי התסריט, שבו הגיבורה מרגישה שכל הקלפים נטרפו, רגע לפני שיגיע הפתרון, אבל אצלה לא רואים כיצד יגיע הפתרון המנחם. עם זאת, ברור שגם אצלה הוא יגיע, בכל זאת, חוקי הז'אנר.
אז קומדיה רומנטית, אבל מאוד ישראלית ולא הוליוודית – הרי היא נטועה עמוק בקיבוץ גנרי, בעל השם הדמיוני "עין הנוטר", ואם אתם חושבים שהשם מרמז על קרבה למעיין – תחשבו שוב. הישראליות תחומה כאן היטב בזמן – סוף שנות ה -70 (ילדות), שנות ה-90 ( שירות צבאי) ושנת 2002 – אלה מתגייסת להרים מופע לרגל 60 שנות קיומו של הקיבוץ. ברקע נמצא כל מה שמאכלס את התקופה הזאת במציאות הישראלית-קיבוצית: לינה משותפת והויכוח בעניינה, מצב ביטחוני, הפרטת הקיבוצים והשינויים שאליהם נאלצו להסתגל המייסדים.
הדמויות בקיבוץ הן קלאסיות – על כל התככים, הרכילות, הקנאות והשנאות הקטנות. אבל כולן מתוארות בחום ובהומור. בזמן קריאת הספר ניתן כמעט להרגיש את שבילי הקיבוץ הצרים תחת הרגליים, ולהריח את ריח הדשא המכוסח ברחבה שליד חדר האוכל.
מעבר לסיפור על הקיבוץ והתהפוכות שהוא עובר, זה בעיקר סיפור על אישה צעירה אחת, שמתקשה להחליט מה היא רוצה לעשות כשתהייה גדולה, ומתקשה לפרוץ את גבולות הקיבוץ. בהקשר הזה מתואר הקיבוץ כמקום שבו קל להישאר בעמדה ה"לא מחליטה". הוא מספק הגנה ומעטפת, ותמיד אפשר לעבוד בגן הילדים או במטבח... אבל האם זה רע? האם חייבים לשאוף להתקדם, לזוז, לעזוב את הקיבוץ? על פי הספר – בהחלט לא כולם.

ועוד הערה: הכריכה של הספר היא אחת היפות שיצא לי לראות לאחרונה. היא נראית במבט ראשון מלאת עליצות. אבל אם מביטים היטב, רואים שהדמות הראשית, האוחזת באקורדיון, מזילה דמעה.

סיפור המסגרת ידוע מראש: גיבורת הספר, לאה, מגיעה אל ארצות הברית ב 1966, ומשם כותבת פעם בשנה (לאורך 50 שנה! )ברכת שנה טובה מפורטת אל חברותיה, שלמדו איתה בסמינר למורות ונשארו בארץ. האם הן חברות שלה? אפעס, לא ממש. כבר במכתב הראשון לאה מספרת שאף פעם לא כל כך אהבו אותה בסמינר. בעיני לאה הדבר נובע מכך שהייתה עולה חדשה, גלותית, וגם מאוד יפה. אבל גם הקוראים לא ממש אוהבים את לאה בשלב הזה. המכתבים שלה מרוחים בשכבה עבה של דבש. לקורא ברור שהיא מייפה את המציאות, ולא רק זאת – אם כבר משהו משתבש – תמיד הדברים הם לא באשמתה. בקיצור – לאה המציאה את תופעת הייצוגים החלקיים והפוטוגניים הרבה לפני שהיה פייסבוק.
ויש עוד עניין – לאה טועה שוב ושוב בפרשנות שלה של המציאות. הקורא מבחין מיד במפח הנפש הבא הממשמש ובא, ורק לאה, עסוקה בתיאורים הסכריניים שלה - לא מבחינה בו. עד המכתב הבא.
כך יוצא שהמכתבים הראשונים הם כמעט על טהרת: "כמה טוב באמריקה, הכל ממש בסדר, וגם אם קשה זה ממש לא נורא – הנה, יש לי כל מה שרציתי, הכל יופי, ממש מעולה, אז תכתבו לי מה קורה איתכן, אני חייבת לדעת – מי התחתנה, למי נולד מה, וחוץ מזה – ברור שאני מתכוונת לחזור לארץ"... כל כך מטרחן. אבל הקורא נשאר עם הספר, מפני שברור שמתחת לפני השטח גועשים זרמים אחרים לחלוטין. חלקם באים לידי ביטוי בתוספת למכתב הכללי, שאותה לאה כותבת למירה בלבד – היחידה שאותה היא מחשיבה לחברת אמת, וגם בכך הקורא חושד – בצדק. התוספת למירה מגלה חלק מהקשיים – לא את כולם.
קצת פחות ממחצית הספר חולפת, עד שהקורא מתחיל לגלות שלאה היא לא עד כדי כך נטולת מודעות עצמית. בשלב זה בחייה לאה לומדת את מלאכתם של סוכני הנדל"ן בקליפורניה. היא כותבת לחברותיה כיצד למדה במהירות (תמיד היא מחמיאה לעצמה...) לתאר כל בית בצורה המחמיאה ביותר, ולהסב את תשומת הלב אל נקודות החוזק של הבית, כמו חצר גדולה, גם אם יש בה בעיקר עשבים. וכך היא כותבת: "לא לשקר, חלילה, פשוט להבליט את הדברים הטובים ולהצניע את הפחות טובים. כמו שאני עושה במכתבים שלי...".
ככל שמתקדמות השנים – המסכות מתחילות להתקלף. לא רק בין לאה לבין קוראותיה – זה פחות מעניין, אלא גם בין לאה לבין עצמה. היא מתקרבת הרבה יותר ליכולת לקבל את עצמה, ומתוך השינוי הזה היא מצליחה גם לבנות יחסים אמיתיים יותר עם אנשים אחרים, וזה נוגע ללב ומערבב שמחה עם תחושת החמצה. בכל זאת, תחושת הנחמה יכולה הייתה להיות גדולה יותר, לולא הוסיפה הסופרת אפילוג מאת בנה הבכור של לאה, שמוסיף עוד כמה חבטות הגונות לדמותה, ולתיאור היחסים שלה איתו במהלך הספר.
בסופו של דבר לאה היא דמות שנשארת עם הקורא, מפני שהיא אישה לוחמת. היא קיבלה קלפים גרועים: הגירה בילדות, בית גידול בעייתי ויופי מוגזם. היא גם נולדה בתקופה גרועה לנשים, והיא מנוצלת על ידי הסובבים אותה שוב ושוב. אבל יש בה איזו עקשנות וגם אופטימיות שמובילות אותה כל הזמן קדימה, בנחישות, אל עבר היעד הבא, שאותו היא בטוחה שתצליח הפעם לכבוש. אפשר גם להבין את הקנאה של חברותיה בארץ – אומנם היא לא "הסתדרה" בחיים בדרך המקובלת כמותן, אבל היא נמצאת בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, נהנית מחוויות יוצאות דופן, והיא עושה כל הזמן את הכי טוב שהיא יכולה – בעצמה.

הספר הזה נפתח בתיאור עוכר שלווה – אם צופה מבעד לחלון בארץ זרה בנכדותיה שעל קיומן לא ידעה עד לא מכבר. ביתה היחידה מתנכרת לה, ואנחנו מגלים בהמשך שבמשך שנים מטשטשת כל פרט על חייה ועל מקום המצאה – חומקת מאימה. הקורא הממוצע מיד נדרך. ועוד יותר ממנו – הקוראת שהיא גם אימא לילדים. הם חייבים לגלות איך קורה דבר כזה – מהו החטא האיום שתוצאתו קשה כל כך. הרי כמו שהגיבורה עצמה אומרת – רבים חווים ילדות שאינה מושלמת, אבל רק מעטים מאוד מתנכרים כך להוריהם.
מיד יוצא הקורא הדרוך למשימת בילוש דוחקת. הסופרת מגישה לו במקטעים קצרים, כמו תמונות באלבום של אחרים, פרקי חיים של אותה ילדה שהפכה למנוכרת לאימה. אבל הקורא לא מוצא מרגוע בין דפי האלבום האלה – ילדה יפה ומוצלחת, חוג לבלט, נסיעות לחו"ל, צחוקים, נסיעות במכונית, התכרבלות משותפת – היכן לעזאזל האקדח המעשן?? אומנם, ככל שמתקדמים לעבר הבגרות נבקעים פה ושם סדקים קלים – כאן הילדה פורשת מהבלט, שם לא לגמרי מרוצה מהמראה שלה, לעיתים אפילו לאימא שלה יש טיפה ביקורת עליה, חיי הנישואין טובים למדי אבל לא מושלמים. נו??? איפה ההסבר? ככל שמתקדם הסיפור הקורא מתחיל להזדהות עם האימא המסורה, האוהבת והמסכנה שלא מבינה מדוע ביתה מתנכרת לה. הבעיה בחלק הזה של הספר - הקטעים הקצרים בהחלט דומים מדי לתמונות - נוצרת הרגשה שהרבה פרטים חסרים. עומק היחסים בין הדמויות לא מקבל ביטוי.
ואז, במרחק 40 עמודים בלבד מסוף הספר, מתחיל להתברר העניין. ומה אנחנו מגלים? במילים פשוטות – שעבדו עלינו. האקדח המעשן שם, ועוד איך, והוא כל כך מעשן, שאין סיכוי שהאם לא יודעת עליו. נכון, היא מדחיקה. אבל היא יודעת היטב, וגם האבא ידע היטב. האימא האוהבת והמסורה הזאת היא פגומה מוסרית באופן עמוק. ולא רק זאת, גם הדרך שבה היא מצליחה לבסוף להחזיר את ביתה אליה – נגועה בפגם מוסרי גדול.
ספר מטריד מהסיבות הלא נכונות.

ועוד הערה בעריכה: לא התחברתי לרפרור החוזר ל"עין החתול" של מרגרט אטווד. בספר של אטווד חווה הגיבורה התעללות נפשית מתמשכת על ידי חברות ילדותה. הקשר לעלילה של בלום קלוש, והניסיון להבין מתוך כך "דבר מה נוסף" שאולי ישפוך קצת יותר אור על העלילה הלא מפותחת מספיק בספר הזה - הוא מאמץ עקר.

אליזבט זוט נולדה בזמן הלא נכון למשפחה הלא נכונה. ילדה מבריקה שנולדה להורים מתפקדים חלקית, בעלי מוסר רעוע, שמגיל 10 מבינה שעליה לדאוג לעצמה. במקום כללים שהמשפחה שלה לא הקנתה לה, היא לומדת לסמוך על חוקי הטבע והמדע. מבחינתה – אין בלתם. היא לא מאמינה בשום דבר אחר, גם לא במוסכמות חברתיות, ובטח שלא בחוקי הדת השמרניים.
אליזבת הופכת למדענית מחוננת, אלא שיש בעיה אחת: היא נולדה בשנות השלושים של המאה הקודמת. על פי חוקי הטבע שהיא מאמינה בהם – גם נשים יכולות. אבל הסביבה הגברית שהיא מוקפת בה בזה, משפילה, בוזזת ותוקפת נשים שמעזות לפרוץ את המעגל. אליזבת היא לוחמת. היא רגילה להיות אאוטסיידרית, וממש לא אכפת לה מה חושבים עליה, אבל היא מאוד מתקשה לעמוד מול הכוח העצום של החברה המדכאת נשים. ואז, היא פוגשת נפש תאומה – מדען מבריק שגם נסיבות חייו הטרגיות הובילו אותו להיות שונה. הם חשים מיד "כימיה יוצאת דופן" (כיאה לשני כימאים) וחיים בבועה הרמונית משלהם. אבל ההרמוניה לא מאריכה ימים.
אליזבת מוצאת את עצמה שוב לבדה – הפעם מטופלת בילדה קטנה. היא מוצאת את הדרך לנווט את ספינת חייה מחדש, ובלי שהתכוונה הופכת גם למגדלור לנשים אחרות, ולחלק ממהפכת השוויון לנשים.
טוב, זו לא יצירת מופת, וברור שהמהימנות של הסיפור לא גבוהה. אבל אני אהבתי אותו משתי סיבות: האחת, הסיפור מסופר היטב. יש בו גם עצב וגם צחוק (חוסר הנכונות של אליזבת לקבל מוסכמות חברתיות מייצר שלל סיטואציות קומיות), גם כעס וגם תקווה. ויותר מכל – זה סיפור על כוחה של אחווה. בראש ובראשונה – אחוות נשים – אלה שמגלות שחבל להן להילחם זו בזו, הרי הן באותו הצד של המתרס. וברגע שהן מתחילות לאחד כוחות – הכל אפשרי: אליזבת, השכנה ממול, אשת כוח האדם שקינאה בה ושנאה אותה בתחילה, מזכירת ההפקה... אליהן חוברות דמויות אחרות שנמצאות בשולי החברה השמרנית – אב יחידני שאשתו נטשה אותו עם ילדה קטנה וכומר שלא מאמין באלוהים. אה, ויש גם כלב אחד, חכם ושובה לב, שמפחד מקולות נפץ. כל הדמויות מקסימות, מתוארות בצורה אוהבת, וביחד מתאגדות למעין משפחה אלטרנטיבית, שמעניקה לכל החברים בה כוחות והזדמנויות שלא היו להם קודם.

ילדים שגדלים בתחושה של בדידות, וגם מבוגרים בודדים, נוטים להיות קרובים אל הטבע. במחזוריות הקבועה שבטבע יש משהו מרגיע – תחושה שניתן להבין את העולם. גם יופיו של הטבע, מלאותו, צבעיו המרהיבים ובעלי החיים שבו – בכולם יש נחמה.
עבור קאיה, ילדה שגדלה לבדה ממש מאז שהיתה בת שבע, הטבע הוא יותר מכך – הוא הופך להיות המשפחה שלה. קאיה גדלה באזור ביצות החוף בצפון קרוליינה בשנות החמישים והשישים. היא לומדת להכיר כל עשב, כל צדפה וכל נוצה של עוף מים בביצה. בחוקי הטבע היא מחפשת הסבר – האם יתכן שאימא תעזוב את ילדיה? השאלה הזו מטרידה גם את הקורא – אין בספר הסבר מתקבל על הדעת לכך שכל בני משפחתה עזבו, כל אחד בנפרד, ואף אחד מהם לא חזר במשך עשרים שנה לחפש את הילדה הקטנה שנותרה מאחור. ויש בספר עוד עניינים כאלה, שלא לגמרי מתיישבים עם ההיגיון. אבל נניח לכך.
הספר נע בשני צירי עלילה – האחד מלווה את קאיה לאורך שנות התבגרותה לבדה בביצה, והשני עוסק בחקירת מקרה רצח שאירע באזור הביצה בשנת 1969. הציר הראשון הוא עדין ונוגע ללב, ואת השני מצאתי מעט משעמם. מכיוון שהציר הראשון "עבה" ומשמעותי בהרבה, זהו בסך הכל ספר מלא יופי ומעניין.
עם זאת, סופו של הסיפור הותיר בי תחושת החמצה מסוימת. ראשית, תיאור אחרית חייה של הגיבורה הוא מאוד שדוף, ונעדרת ממנו תחושת הנחמה של הילדה הבודדה כל כך, שזכתה לבסוף להיות נאהבת. ושנית, פתרון תעלומת הרצח שהיה או לא היה אכזב אותי. כדי לא לעשות ספויילר לא ארחיב, כמובן. אומנם, אחרי שהפכתי בעניין הגעתי למסקנה שכל הדרכים בספר מובילות אל פתרון זה, ואולי הוא בלתי נמנע, ובכל זאת, הוא מאיר את הספר באור אחר מזה שבו קראתי את הדברים בקריאה ראשונה, והייתי מעדיפה בהרבה פתרון מתוחכם ולא צפוי, שימנע את התחושה הלא נוחה.