כמו שכריכת הספר מעידה, "חג המשק" הוא קומדיה רומנטית. אבל כזו המודעת לעצמה, ומנהלת דיאלוג עם חוקי הז'אנר. כמו כאשר הגיבורה, אלה, אומרת לעצמה שאם היה מדובר בקומדיה רומנטית, אז בטח עכשיו זה השלב הכי גרוע על פי התסריט, שבו הגיבורה מרגישה שכל הקלפים נטרפו, רגע לפני שיגיע הפתרון, אבל אצלה לא רואים כיצד יגיע הפתרון המנחם. עם זאת, ברור שגם אצלה הוא יגיע, בכל זאת, חוקי הז'אנר.
אז קומדיה רומנטית, אבל מאוד ישראלית ולא הוליוודית – הרי היא נטועה עמוק בקיבוץ גנרי, בעל השם הדמיוני "עין הנוטר", ואם אתם חושבים שהשם מרמז על קרבה למעיין – תחשבו שוב. הישראליות תחומה כאן היטב בזמן – סוף שנות ה -70 (ילדות), שנות ה-90 ( שירות צבאי) ושנת 2002 – אלה מתגייסת להרים מופע לרגל 60 שנות קיומו של הקיבוץ. ברקע נמצא כל מה שמאכלס את התקופה הזאת במציאות הישראלית-קיבוצית: לינה משותפת והויכוח בעניינה, מצב ביטחוני, הפרטת הקיבוצים והשינויים שאליהם נאלצו להסתגל המייסדים.
הדמויות בקיבוץ הן קלאסיות – על כל התככים, הרכילות, הקנאות והשנאות הקטנות. אבל כולן מתוארות בחום ובהומור. בזמן קריאת הספר ניתן כמעט להרגיש את שבילי הקיבוץ הצרים תחת הרגליים, ולהריח את ריח הדשא המכוסח ברחבה שליד חדר האוכל.
מעבר לסיפור על הקיבוץ והתהפוכות שהוא עובר, זה בעיקר סיפור על אישה צעירה אחת, שמתקשה להחליט מה היא רוצה לעשות כשתהייה גדולה, ומתקשה לפרוץ את גבולות הקיבוץ. בהקשר הזה מתואר הקיבוץ כמקום שבו קל להישאר בעמדה ה"לא מחליטה". הוא מספק הגנה ומעטפת, ותמיד אפשר לעבוד בגן הילדים או במטבח... אבל האם זה רע? האם חייבים לשאוף להתקדם, לזוז, לעזוב את הקיבוץ? על פי הספר – בהחלט לא כולם.

ועוד הערה: הכריכה של הספר היא אחת היפות שיצא לי לראות לאחרונה. היא נראית במבט ראשון מלאת עליצות. אבל אם מביטים היטב, רואים שהדמות הראשית, האוחזת באקורדיון, מזילה דמעה.

כמו שכריכת הספר מעידה, "חג המשק" הוא קומדיה רומנטית. אבל כזו המודעת לעצמה, ומנהלת דיאלוג עם חוקי הז'אנר. כמו כאשר הגיבורה, אלה, אומרת לעצמה שאם היה מדובר בקומדיה רומנטית, אז בטח עכשיו זה השלב הכי גרוע על פי התסריט, שבו הגיבורה מרגישה שכל הקלפים נטרפו, רגע לפני שיגיע הפתרון, אבל אצלה לא רואים כיצד יגיע הפתרון המנחם. עם זאת, ברור שגם אצלה הוא יגיע, בכל זאת, חוקי הז'אנר.
אז קומדיה רומנטית, אבל מאוד ישראלית ולא הוליוודית – הרי היא נטועה עמוק בקיבוץ גנרי, בעל השם הדמיוני "עין הנוטר", ואם אתם חושבים שהשם מרמז על קרבה למעיין – תחשבו שוב. הישראליות תחומה כאן היטב בזמן – סוף שנות ה -70 (ילדות), שנות ה-90 ( שירות צבאי) ושנת 2002 – אלה מתגייסת להרים מופע לרגל 60 שנות קיומו של הקיבוץ. ברקע נמצא כל מה שמאכלס את התקופה הזאת במציאות הישראלית-קיבוצית: לינה משותפת והויכוח בעניינה, מצב ביטחוני, הפרטת הקיבוצים והשינויים שאליהם נאלצו להסתגל המייסדים.
הדמויות בקיבוץ הן קלאסיות – על כל התככים, הרכילות, הקנאות והשנאות הקטנות. אבל כולן מתוארות בחום ובהומור. בזמן קריאת הספר ניתן כמעט להרגיש את שבילי הקיבוץ הצרים תחת הרגליים, ולהריח את ריח הדשא המכוסח ברחבה שליד חדר האוכל.
מעבר לסיפור על הקיבוץ והתהפוכות שהוא עובר, זה בעיקר סיפור על אישה צעירה אחת, שמתקשה להחליט מה היא רוצה לעשות כשתהייה גדולה, ומתקשה לפרוץ את גבולות הקיבוץ. בהקשר הזה מתואר הקיבוץ כמקום שבו קל להישאר בעמדה ה"לא מחליטה". הוא מספק הגנה ומעטפת, ותמיד אפשר לעבוד בגן הילדים או במטבח... אבל האם זה רע? האם חייבים לשאוף להתקדם, לזוז, לעזוב את הקיבוץ? על פי הספר – בהחלט לא כולם.

ועוד הערה: הכריכה של הספר היא אחת היפות שיצא לי לראות לאחרונה. היא נראית במבט ראשון מלאת עליצות. אבל אם מביטים היטב, רואים שהדמות הראשית, האוחזת באקורדיון, מזילה דמעה.