ביקורת ספרותית על אלוהים יודע - ספריה לעם #329 מאת ג'וזף הלר

---

נפגשנו בטעות. כלומר, ממש ממש לא התכוונתי, אבל אופס. ומשם בגדול אפשר לומר שניתן היה לשמוע אותי נקרעת מצחוק בקול רם אחת לזמן-מה, גם אם אני לבד או גם אם אני ממש אבל ממש לא בסביבה שמתאים או מהוגן בה להתפוצץ מצחוק. ככה זה. ומכיוון שהסדר הפוך בהגעת הספר אליי, כך גם אתחיל דווקא הפעם בציטוט:

"חתיכת ארץ מובטחת. דבש אמנם היה בה, אך את החלב הבאנו אנו בעטיני עזינו. לתושבי קליפורניה נותן אלוהים חופים נהדרים, תעשית קולנוע ואת בורלי הילס. לנו הוא נותן חול. לקאן נותן הוא פסטיבל סרטים זוהר. אנו מקבלים את הארגון לשחרור פלשתין. החרפים שלנו גשומים, הקיצים לוהטים. לעמים שלא ידעו איך מכוונים שעון-יד הוא נותן אוקינוסים תת-קרקעיים של נפט. לנו הוא נותן שבר במפשעה, טחורים ואנטישמיות. המרגלים הספקנים ההם, ששבו מארץ כנען לאחר הצצה ראשונה, תיארו את המקום כארץ אוכלת יושביה, ארץ שכולה מאוכלסת נפילים. הדיווחים הללו היו כוזבים, אבל היה בהם משהו. נכון, היו שם תאנים, רמונים ואשכולות ענבים כבדים, שאפשר היה לסחוב אותם בחזרה רק במוט בשנים, במוט עבה מוכתף על שכמם של שני גברים. אך יש ויש לארץ הזו נטיה לאכול את יושביה. אבל מה לעשות, ארץ טובה מזו לא הוצעה לנו, ורצוננו לאחוז במה שיש."

דוד המלך פונה לסיכום חייו לקראת מותו, כשבחוץ הומה כיכר העיר בשאלת המלך הבא: אדוניה בן חגית או שלמה בן בת שבע. את דוד באופן אישי זה לא באמת מעניין, הוא היה מעדיף לבלות רגעים אינטימיים עם בת שבע, שכבר לא מגלה בו שום התעניינות, מעבר למינוי של בנה יחידה. דוד שמתאר ג'זף הלר בהחלט רחוק מדימוי ה"דוד מלך ישראל חי-חי-וקיים", בטח שאינו קדוש מעונה, אבל מצד שני מצטיין בהומור טוב, גם עצמי, ויש לו גם כנות יחפה. בקיצור, הרבה יותר מעניין לשבת איתו לכוס קפה, כלומר בירה, ברור, מאשר שכנו הצדיק אשר "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". אם אתם בגישה הזו, הספר הזה הוא בהחלט טעות בשבילכם.

הלר בקיא היטב במקורות התנ"ך, או הברית הישנה אם תרצו, הוא שולט שליטה מרהיבה בחומר, וגם לא משנה את העובדות המוכרות, אך בהחלט מתמקם בזוית של "תנ"ך בגובה העיניים", או אם להיות קצת יותר כנה, אז זה הרבה יותר נמוך מאשר העיניים, יותר אזור הבטן התחתונה ומטה... דוד מתחיל כנער עם הרבה אמביציה ורצון להוכיח לעולם, ויש לו קשר מרהיב עם אלוהיו, אבל לאחר מות התינוק שנולד מהקשר האסור עם בת שבע, דוד כועס ומתנתק מאלוהיו, ובוא נגיד שגם אלוהים לא ממש משאיר לו הודעות לוהטות במזכירה האלקטרונית... דוד של הלר שונא את הפסל של מיכאל אנג'לו, מתחרט על הרגע שהכיר את מיכל, מלא כבוד והערכה כלפי אביגיל, אבל מה שיש לו להגיד על שלמה הוא קצת פחות נאום של אבא גאה בצאצא שירש אותו... הסצנות התנ"כיות עולות שוב בזיכרונו והפעם יש כאן פרשן עם מבט מחודש ורענן, והספר העתיק קם לחיים חדשים, סוערים ופרועים, נטולי גבולות אבל בצידם גם עונשים כבדים.

הספר בעיני מעניין ומאוד קולח, שוב אומרת שלא בהכרח יתאים למי שפחות חפץ לפגוש את התאוות והתשוקות של אבותינו ואת הקנאה, הכבוד ושאר היצרים האפלים יותר או פחות, אבל האנושיים והמוכרים, גם בקרב דמויות התנ"ך. בעיני היה בכך משהו משעשע, גם עם קצת עומק, אבל באופן אישי אצלי ניצח השעשוע, סטייל פרק מוצלח של היהודים באים.

יאללה וקדימה, יש עניין לציבור.

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על אלוהים יודע - ספריה לעם #329