ערב אחד, בתי בת ה –12 נתקלה בספר הזה, בעל הכריכה הצהובה ,אותו הנחתי בנונשלנטיות על מיטתי. מבחינתי הייתה זו התפתחות לא רצויה בעליל. התבוננתי כיצד בסקרנות המהולה בהלם קל, ננעצו עיניה בכותרת המשנה: 'האמנות העדינה של לא לשים **ן.'
היא פזלה לכיווני במבט תמה כשחיוך קל של מבוכה מעטר את פניה הצחות. מבלי לחכות למוצא פיה, מיהרתי והצהרתי: "נכון, הכותרת מאוד גסה, אבל בעוד כמה שנים הייתי רוצה שתקראי אותו".
הספר הזה הרעיש מאוד ולאחר שווידאתי שלא מדובר ביצירה ספרותית נשגבת ועמוקה כפי שאנחנו רגילים בשנים האחרונות, הדורשת מנת משכל אסטרונומית ויכולת חשיבה אבסטרקטית שמאפשרת להבדיל בין כל גוני האפור למשל, מה שמהווה אתגר שאני לא יכול לעמוד בו, החלטתי שעליי לבדוק בעצמי מה המהומה סביבו.
אקדים ואומר כי לאחר שניערתי מעצמי לרגע את הזלזול המוצדק בז'אנר ספרי עזרה עצמית שדבק בי עם הזמן ושפכתי מי קרח על האגו שאת דקירותיו הצורבות הרגשתי אי שם במפתח הלב, הבנתי שעבור אנשים רבים, ובייחוד הצעירים והרגישים במיוחד, הספר הזה יכול להיות בגדר GAME CHANGER של ממש.
מרק מנסון מתעמת עם רוב הגישות המודרניות, הבלתי יעילות והגורמות בסופו של דבר לתסכולים ובלבול בקרבנו.
אחד המוטיבים בספר הוא קבלת התמודדות, הסבל והכאב כחלק מהחיים הבריאים והמלאים. המדיה, תרבות הפרסום, תכניות הריאליטי והרשתות החברתיות מהנדסות לנו וביתר שאת לילדינו את התודעה כאילו בחיינו עלינו לחפש תמיד את הכיף, שכל כאב זה דבר שלילי, ומה שחשוב בחיים זה ליהנות, להתפנק ולהראות טוב. אולם אלה ערכים שישאירו אותנו תמיד לא מסופקים ומבולבלים ואותו "אושר" שאנחנו מחפשים הוא דבר חמקמק ולא ממשי, אנו לעולם לא נצליח לתפוס אותו.. כמו שמראה מנסון בספר בעזרת דוגמאות, דוקא המאבק, ההתמודדות וההשקעה בעשייה שאנחנו מוכנים להתחייב לה היא זו שתעניק לנו סיפוק והמשך מוטיבציה. כל פתרון לכל בעיה בחיים ייצור בעיות אחרות משלו. אושר הוא בפתרון הבעיות האלה, הוא המסע עצמו ולא יעד. המדיה המודרנית מקדשת חיים ללא כאב, אבל כאב הוא מרכיב אבולוציוני חיוני להתפתחות.
מנסון אומר כי בניגוד למה שמספרים לנו אנחנו לא מיוחדים ואף אחד לא חייב לנו כלום. רובנו די בינוניים ברוב התחומים ואולי יש דבר אחד או שניים שאנחנו יכולים להיות טובים בו. המחשבה שכאילו אנחנו נהדרים ומצוינים, רק מתסכלת אותנו וגורמת לנו לחשוב ש"מגיע לנו". בכלל עקרון לקיחת אחריות על חיינו הוא מרכיב חשוב בתורתו של המחבר. קרוב לוודאי שאנחנו לא אשמים ב"קלפים שקיבלנו" בחיים האלה וגם אם טעינו או מישהו לתפיסתנו גרם לנו עוול, להאשים אחרים או אף את עצמנו במצבנו הוא דבר אגוצנטרי ולא מועיל כמו כל תרבות ההתקרבנות בימינו. למעשה בספר יש קריאה מפורשת לענווה.
ערך נוסף שמנסון מדבר עליו הוא ערך הבחירה. לדבריו אנחנו צריכים לדעת לבחור במה להתעמק ולמה להקדיש את עצמנו, מתוך הבנה שבכך אנחנו מוותרים על המון עניינים אחרים. "לאכול את החיים בביסים גדולים" והתנסות רחבה ושטחית יכולה להיות טובה אולי לתקופה קצרה בגיל הצעיר כדי לקבל קצת מושג על העולם. אך יש בסופו של דבר לבחור בעומק. הוא מסביר איך הרבה פעמים פחות זה למעשה יותר, שאפשרויות בחירה רבות, לצד ההזדמנויות שהן מציעות, גורמות לנו לפעמים להיעדר עשייה דווקא ולבחירה בערכים פסולים . הספר בעצם מלמד איך לעשות בחירה ,לדבוק בה וכך להשקיע את מרצנו המנטלי והרגשי בתחום, בבני זוג (או לוותר על אנשים מסוימים) ובערכים שאנחנו מוכנים לתת מעצמנו למענם. הבחירה היא סיכון אך מנסון טוען כי לא לקחת סיכון הוא הוא הסיכון הגדול ביותר. בתוך כך הוא מסביר מהם ערכים בריאים וכיצד אפילו אנשים מצליחים מאוד יכולים להרגיש כשלון וריקנות כי הם מונחים על ידי ערכים מזיקים כמו להתעשר רק לשם העושר או להשוות תמיד את הישגנו לאחרים.
עקרון העשייה. העשייה אינה תוצאה של השראה או מוטיבציה, אלא במקרים רבים ההיפך הוא הנכון : רק לאחר שמתחילים לפעול ולעשות גם תוך כדי טעויות בדרך, מגיע הרצון להמשיך, מופיעה היצירתיות. וזה הזכיר לי קטע מתכנית שראיתי פעם על כוכבת ילדים אחת שכשהיא לא ידעה איך להתחיל ולא הייתה לה עדיין אף הזמנה להופעה היא פשוט התקשרה...לעצמה כצעד ראשון.
מנסון טוען שאנחנו כל הזמן טועים ואם נקבל את זה יהיה לנו הרבה יותר קל לצמוח. עצם היותנו מלאים מעצמו ודבקים בעקרונות שלא נכונים לנו, גם אם המציאות כל פעם מוכיחה לנו שמשהו לא בסדר, כמובן רק מזיקה לנו.
הספר לא מלמד איך להיות אדישים או לא אכפתיים, להיפך. הוא טוען שאין דבר כזה בן אדם שלא דואג לכלום. הוא פשוט מנסה לכוון את הקורא לבחור את התחומים והערכים שמהם יהיה לו איכפת ולוותר במודע (או כפי שהוא מתבטא "לשים **ן) על דברים שלא נכונים לו. אלו דברים שהם תוצרים של תפיסות מוטעות, המזיקות לנפש שמקורן במקרים רבים בתרבות המודרנית.
הגישות של מנסון דומות במשהו לאלה של הפילוסופים הסטואיקנים של יוון העתיקה והוא שאל לא מעט גם מהבודהיזם. הוא הזכיר לי קצת ספר שקראתי פעם באנגלית של סקוט פֶק שנקרא The road less travelled . לימים התברר שפֶק בעצמו לא ממש יישם את האידאלים שהטיף להם, בלשון המעטה. נקווה שמנסון יהיה אמין יותר. חבל אגב, שהספר כולו מתורגם ומדבר בלשון זכר, כי ברור שזו לא הייתה כוונת הסופר.
למרות היותו של הספר קצר, הבאתי רק מעט מן הנושאים שהוא מטפל בהם. הוא כתוב בדרך יצירתית ומצאתי אותו מעניין וגם מועיל. מנסון מואשם על ידי מבקרים בכתיבה פשטנית, מרובת גסויות ובבנאליות של רעיונותיו לכאורה. אני חולק על כך. נכון שאצל חלק מהאנשים, התובנות של הספר מובנות מאליהן והם יפעלו על פיהן בטבעיות. אולם, עבור רבים, ובמיוחד הצעירים והרגישים יותר, מדובר על מדריך לא רע בכלל למציאת כיוון נכון בחיים. בסגנון הכתיבה שלו טמונה למעשה הצלחתו הפנומנלית, כי עם כל הצער שבדבר, בעידן תרבות האינסטנט ופיזור תשומת הלב השטחית, רק כך אפשר היה לדבר ביעילות לדור הצעיר ולא להשמע כמו דוד ש"חופר להם". אולי חלק מהרעיונות מצטיירים כלא חדשים, אבל הם מחודדים היטב, מובאים בדרך מקורית ומובנת לדור שלא ממש הכיר אותם או הצליח להפנים אותם לפני כן. זה ספר שמומלץ לחזור ולקרוא בו מדי פעם פרק רלוונטי והוא יכול לסייע לרבים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
