ערב אחד, בתי בת ה –12 נתקלה בספר הזה, בעל הכריכה הצהובה ,אותו הנחתי בנונשלנטיות על מיטתי. מבחינתי הייתה זו התפתחות לא רצויה בעליל. התבוננתי כיצד בסקרנות המהולה בהלם קל, ננעצו עיניה בכותרת המשנה: 'האמנות העדינה של לא לשים **ן.'
היא פזלה לכיווני במבט תמה כשחיוך קל של מבוכה מעטר את פניה הצחות. מבלי לחכות למוצא פיה, מיהרתי והצהרתי: "נכון, הכותרת מאוד גסה, אבל בעוד כמה שנים הייתי רוצה שתקראי אותו".

הספר הזה הרעיש מאוד ולאחר שווידאתי שלא מדובר ביצירה ספרותית נשגבת ועמוקה כפי שאנחנו רגילים בשנים האחרונות, הדורשת מנת משכל אסטרונומית ויכולת חשיבה אבסטרקטית שמאפשרת להבדיל בין כל גוני האפור למשל, מה שמהווה אתגר שאני לא יכול לעמוד בו, החלטתי שעליי לבדוק בעצמי מה המהומה סביבו.

אקדים ואומר כי לאחר שניערתי מעצמי לרגע את הזלזול המוצדק בז'אנר ספרי עזרה עצמית שדבק בי עם הזמן ושפכתי מי קרח על האגו שאת דקירותיו הצורבות הרגשתי אי שם במפתח הלב, הבנתי שעבור אנשים רבים, ובייחוד הצעירים והרגישים במיוחד, הספר הזה יכול להיות בגדר GAME CHANGER של ממש.

מרק מנסון מתעמת עם רוב הגישות המודרניות, הבלתי יעילות והגורמות בסופו של דבר לתסכולים ובלבול בקרבנו.

אחד המוטיבים בספר הוא קבלת התמודדות, הסבל והכאב כחלק מהחיים הבריאים והמלאים. המדיה, תרבות הפרסום, תכניות הריאליטי והרשתות החברתיות מהנדסות לנו וביתר שאת לילדינו את התודעה כאילו בחיינו עלינו לחפש תמיד את הכיף, שכל כאב זה דבר שלילי, ומה שחשוב בחיים זה ליהנות, להתפנק ולהראות טוב. אולם אלה ערכים שישאירו אותנו תמיד לא מסופקים ומבולבלים ואותו "אושר" שאנחנו מחפשים הוא דבר חמקמק ולא ממשי, אנו לעולם לא נצליח לתפוס אותו.. כמו שמראה מנסון בספר בעזרת דוגמאות, דוקא המאבק, ההתמודדות וההשקעה בעשייה שאנחנו מוכנים להתחייב לה היא זו שתעניק לנו סיפוק והמשך מוטיבציה. כל פתרון לכל בעיה בחיים ייצור בעיות אחרות משלו. אושר הוא בפתרון הבעיות האלה, הוא המסע עצמו ולא יעד. המדיה המודרנית מקדשת חיים ללא כאב, אבל כאב הוא מרכיב אבולוציוני חיוני להתפתחות.


מנסון אומר כי בניגוד למה שמספרים לנו אנחנו לא מיוחדים ואף אחד לא חייב לנו כלום. רובנו די בינוניים ברוב התחומים ואולי יש דבר אחד או שניים שאנחנו יכולים להיות טובים בו. המחשבה שכאילו אנחנו נהדרים ומצוינים, רק מתסכלת אותנו וגורמת לנו לחשוב ש"מגיע לנו". בכלל עקרון לקיחת אחריות על חיינו הוא מרכיב חשוב בתורתו של המחבר. קרוב לוודאי שאנחנו לא אשמים ב"קלפים שקיבלנו" בחיים האלה וגם אם טעינו או מישהו לתפיסתנו גרם לנו עוול, להאשים אחרים או אף את עצמנו במצבנו הוא דבר אגוצנטרי ולא מועיל כמו כל תרבות ההתקרבנות בימינו. למעשה בספר יש קריאה מפורשת לענווה.

ערך נוסף שמנסון מדבר עליו הוא ערך הבחירה. לדבריו אנחנו צריכים לדעת לבחור במה להתעמק ולמה להקדיש את עצמנו, מתוך הבנה שבכך אנחנו מוותרים על המון עניינים אחרים. "לאכול את החיים בביסים גדולים" והתנסות רחבה ושטחית יכולה להיות טובה אולי לתקופה קצרה בגיל הצעיר כדי לקבל קצת מושג על העולם. אך יש בסופו של דבר לבחור בעומק. הוא מסביר איך הרבה פעמים פחות זה למעשה יותר, שאפשרויות בחירה רבות, לצד ההזדמנויות שהן מציעות, גורמות לנו לפעמים להיעדר עשייה דווקא ולבחירה בערכים פסולים . הספר בעצם מלמד איך לעשות בחירה ,לדבוק בה וכך להשקיע את מרצנו המנטלי והרגשי בתחום, בבני זוג (או לוותר על אנשים מסוימים) ובערכים שאנחנו מוכנים לתת מעצמנו למענם. הבחירה היא סיכון אך מנסון טוען כי לא לקחת סיכון הוא הוא הסיכון הגדול ביותר. בתוך כך הוא מסביר מהם ערכים בריאים וכיצד אפילו אנשים מצליחים מאוד יכולים להרגיש כשלון וריקנות כי הם מונחים על ידי ערכים מזיקים כמו להתעשר רק לשם העושר או להשוות תמיד את הישגנו לאחרים.

עקרון העשייה. העשייה אינה תוצאה של השראה או מוטיבציה, אלא במקרים רבים ההיפך הוא הנכון : רק לאחר שמתחילים לפעול ולעשות גם תוך כדי טעויות בדרך, מגיע הרצון להמשיך, מופיעה היצירתיות. וזה הזכיר לי קטע מתכנית שראיתי פעם על כוכבת ילדים אחת שכשהיא לא ידעה איך להתחיל ולא הייתה לה עדיין אף הזמנה להופעה היא פשוט התקשרה...לעצמה כצעד ראשון.

מנסון טוען שאנחנו כל הזמן טועים ואם נקבל את זה יהיה לנו הרבה יותר קל לצמוח. עצם היותנו מלאים מעצמו ודבקים בעקרונות שלא נכונים לנו, גם אם המציאות כל פעם מוכיחה לנו שמשהו לא בסדר, כמובן רק מזיקה לנו.

הספר לא מלמד איך להיות אדישים או לא אכפתיים, להיפך. הוא טוען שאין דבר כזה בן אדם שלא דואג לכלום. הוא פשוט מנסה לכוון את הקורא לבחור את התחומים והערכים שמהם יהיה לו איכפת ולוותר במודע (או כפי שהוא מתבטא "לשים **ן) על דברים שלא נכונים לו. אלו דברים שהם תוצרים של תפיסות מוטעות, המזיקות לנפש שמקורן במקרים רבים בתרבות המודרנית.

הגישות של מנסון דומות במשהו לאלה של הפילוסופים הסטואיקנים של יוון העתיקה והוא שאל לא מעט גם מהבודהיזם. הוא הזכיר לי קצת ספר שקראתי פעם באנגלית של סקוט פֶק שנקרא The road less travelled . לימים התברר שפֶק בעצמו לא ממש יישם את האידאלים שהטיף להם, בלשון המעטה. נקווה שמנסון יהיה אמין יותר. חבל אגב, שהספר כולו מתורגם ומדבר בלשון זכר, כי ברור שזו לא הייתה כוונת הסופר.

למרות היותו של הספר קצר, הבאתי רק מעט מן הנושאים שהוא מטפל בהם. הוא כתוב בדרך יצירתית ומצאתי אותו מעניין וגם מועיל. מנסון מואשם על ידי מבקרים בכתיבה פשטנית, מרובת גסויות ובבנאליות של רעיונותיו לכאורה. אני חולק על כך. נכון שאצל חלק מהאנשים, התובנות של הספר מובנות מאליהן והם יפעלו על פיהן בטבעיות. אולם, עבור רבים, ובמיוחד הצעירים והרגישים יותר, מדובר על מדריך לא רע בכלל למציאת כיוון נכון בחיים. בסגנון הכתיבה שלו טמונה למעשה הצלחתו הפנומנלית, כי עם כל הצער שבדבר, בעידן תרבות האינסטנט ופיזור תשומת הלב השטחית, רק כך אפשר היה לדבר ביעילות לדור הצעיר ולא להשמע כמו דוד ש"חופר להם". אולי חלק מהרעיונות מצטיירים כלא חדשים, אבל הם מחודדים היטב, מובאים בדרך מקורית ומובנת לדור שלא ממש הכיר אותם או הצליח להפנים אותם לפני כן. זה ספר שמומלץ לחזור ולקרוא בו מדי פעם פרק רלוונטי והוא יכול לסייע לרבים.

You are not special. You are not a beautiful or unique snowflake. You're the same decaying organic matter as everything else."

איך הכי נכון לסכם את הספר הזה, ולמה בכלל לקרוא אותו? למי הוא מיועד? האמת היא שכל אחד יכל לקחת מהספר משהו. עכשיו ברור לי שיהיו אלו שיגידו "לא מחדש", "נורא טריויאלי", "מים מתחת לגשר", אין חדש תחת השמש והמערב שקט. ואולי אתם צודקים, אולי עבור רבים מאתנו הספר לא יחדש הרבה, אם בכלל. ועדיין, מסתובבים בינינו אלו שהספר הזה באמת ובתמים יצליח לעורר משהו, לגרום לתזוזה, תנועה, שתביא אתה שינוי. ושינויים הם דבר טוב. בין כה וכה שינויים ימשיכו לקרות, לכן כדאי להסתגל ולהבין את היתרונות שבדבר.

לי הדבר קרה בפעם הראשונה בחיי, אחרי לא מעט ספרים, כשסיימתי לקרוא את "רשימות על אמנות החיים" של חיים שפירא. בשורה התחתונה הספר נכנס לחיי בזמן הנכון. והיה בדיוק מה שהייתי צריך לקרוא. שם הוא נגע בנושאים שמעסיקים אותי רוב חיי. נושאים שעצבו את נוף ילדותי ומרבית שנותיי, וכך גם חשבתי – את מי שאני כבן אדם, נושאים שהיו לנתח משמעותי והשפיעו בדרכים מגוונות, לרוב שליליות. מאז קריאת הספר, מאז אותו מפגש ספונטני עם אותם נושאים, קרה משהו. לא. לא קיבלתי מרשם לתרופת קסם שתפתור לי את כל הבעיות בחיים. אני לא עשיר, אני לא מצליח, אני לא חושב באופן חיובי פתאום ואופטימיות לא נוזלת לי מהאוזניים, או מכל חור אחר בגוף. אני בטח לא מאושר. אז מה לעזאזל קרה? עובדה. אני מרגיש קצת יותר טוב.

כאן אני חוזר לספרו של מארק מנסון, לשם הקולע והכל כך נכון של הספר, ובאנגלית כמובן; "the subtle art of not giving a fuck". התרגום בעברית - אדישות, לא עושה חסד עם הרעיון, ובתרגום שמארק מנסון יעריך יותר: צריך לדעת על מה לשים זין בחיים האלה ועל מה לא. זו לא מחשבה זרה, אבל עד לפני חודש מעולם לא הצלחתי ליישם את התפיסה הזאת. זה נכון לגבי כל דבר ודבר בחיים שלי. לאופן שבו אני מסתכל על העולם מבין אותו ומגיב לו בהתאם, ועל אינטראקציות בין בני אדם. ברגע שהצלחתי להפנים, או יותר נכון השלמתי עם העובדה, שאין לי שליטה על שום דבר, ובעצם שיש לי שליטה רק על דבר אחד – על איך אני מגיב ומתמודד עם סיטואציות שפוגשות אותי בחיים, רק כשזה קרה הרגשתי בשינוי חיובי ואמתי, ואולי הראשון בחיי. ההרגשה היתה כאילו תעלת האוויר דרכה אני נושם התרחבה עוד קצת, ופתאום קל יותר לנשום. קל יותר לחשוב. קל יותר לתפקד. זה שינוי קטן, מזערי אבל כל כך חשוב ומשמעותי מאד.

"לדעת על מה לשים זין בחיים האלה ועל מה לא" זה משפט שיכל לעזור להרבה אנשים. והוא לא כל כך רדוד כמו שהוא נשמע. להפך, מדובר באמנות, תרתי משמע, לבחור את הקרבות שלנו, בעיקר הפנימיים, שהרי אלו החשובים ביותר.

תשכחו מכל מה שהכרתם על מדריכי אושר/ספרי עזרה ומוטיבציה. אלו הספרים הכי מחורבנים שיש והם לא פרקטיים באף צורה, למה? כי הם מוכרים מודל של החיים שלא באמת קיים. הם מוכרים את אותו החרא שמספרים לנו בהוליווד על מסכי ענק. הם מוכרים לנו סיפור אהבה מושלם שהוא החיים, ה'רומיאו ויוליה' באיך להרגיש טוב ואיך להיות מאושר. אבל עם כל הכבוד לשייקספיר, גם רומיאו וגם יוליה מטורללים על הכל הראש. והחיים לא עובדים ככה. המחזה הזה יותר כמו סאטירה על מערכות יחסים ורומנטיקה, הרבה יותר מהסיפור הרומנטי והמהולל שהפכו אותו. מודל 'רומיאו ויוליה' יכל להתקשר באופן ישיר לקדמה ומארק לא חוסך בביקורת, מעלה את החסרונות שלה, את ההשלכות של הטכנולוגיה, הרשתות החברתיות, המדיה והפרסום על החיים שלנו. על הבדידות, הניכור. הוא כותב על שאיפות שמבוססות על ערכים שגויים, כאלה שלא יצליחו לספק אותנו לטווח הרחוק, שבסופו של יום ישאירו אותנו ריקים. וזה בדיוק מתי שהחיים מעיפים לנו סטירה, כשמבחינים בפער הזה בין הציפיות שלנו למציאות.

כדאי להפנים ולקבל, וזה נוגד לחלוטין את מה שספרו ועדיין מספרים לנו, שכאב וסבל הם חלק בלתי נפרד מהחיים, ומחיים בריאים אפילו. מתוך הכאב והכשלונות, זה ברור לכל, משם יוצאים חזקים יותר. אז מה צריך לעשות? לא לנסות. "אל תנסו" הוא אומר. "תעשו" - לעשות. עוד קלישאה. אבל זו אחת נכונה. עשיה היא דבר חשוב. מתוך העשיה, ההתמדה, התהליך, משם יגיע סיפוק אמתי ואיתו שינויים משמעותיים ואולי אפילו חיים טובים יותר.

אז מה אני אומר בעצם? שהספר הזה הוא בתכלס הגרסה המעשית של "מועדון קרב" – מדריך למשתמש - החיים. זה ספר אנרכיסטי מאד. הוא לא שולח אף אחד לרחובות עם אלות וגרזנים ולא מהלל ואנדליזם. אבל הוא כן מעודד חשיבה עצמית. הוא כן מבקש מאיתנו להטיל ספק בדברים שאנחנו יודעים או חושבים לנכון ובגדול הוא מעמיד בסימן שאלה את כל האמונות שלנו. את כל אותם אידאלים ואמות מידה עליהם ביססנו את כל מי שאנחנו. והוא מבקש מאתנו בשורה התחתונה לקחת אחריות על החיים שלנו. ולהפסיק לחיות בסיפור האגדה המטופש הזה שאנחנו חיים בו ולהתחיל לשים לב לדברים החשובים באמת. מה הדברים החשובים באמת? התשובות חלוקות. מארק מנסון לא מספק תשובה. הוא לא צריך. כל אחד מאיתנו יודע טוב מאד, או לפחות עתיד לדעת אחרי עבודה עצמית וזמן שעובר, מה באמת חשוב לו בחיים האלה. וכשזה יקרה, ועדיף כמה שיותר מוקדם, כדאי לעשות את זה עד הסוף. ולא לפחד לזרוק זין על הדברים האחרים שלא רלוונטים, אלו שמפריעים, שמעכבים. לבחור את הקרבות שלנו. וזה בסדר לטעות. טועים -> לומדים -> צומחים.

אחד הדברים שאהבתי ואני שוב מזכיר את 'מועדון קרב', זו הגישה הנהדרת, שכמובן נוגדת לחלוטין את הניו אייג' ואמונות רבות אחרות, שאומרת שאנחנו לא מיוחדים, הבעיות שלנו לא מיוחדות, העולם לא סובב סביבנו והשמש לא זורחת לנו מהתחת. לכולם יש בעיות. לכולם יש חרא בחיים. ובסוף כולם מתים. הספר לא מחמיא לנו, לא מלטף לנו את האגו, לא מספר לנו כמה החיים טובים, לא מדבר על אופטימיות ו/או אושר. הספר הזה הוא ההפך המוחלט מהכל והוא מביט בחיים עמוק בעיניים ורואה אותם בדיוק כמו שהם, הוא לא מפחד להתלכלך, החיים מלוכלכים גם ככה. זה חלק מהמשחק. וזה בסדר. הם בטח לא המציאות ההזויה והנכונה פוליטית שאנחנו חיים בה. הוא וולגרי, לא מתיימר להיות מיוחד או מחדש ובטח לא מוכר לכם תורה מונפצת, לא מתייפייף, בוטה, ונגיש מאד. סגנון הכתיבה עושה חסד לספר ומקדש את הרעיונות שעולים בו. זה ספר יעיל, פרקטי, שיכל להביא לשינוי משמעותי אצל הרבה אנשים, בעיקר לצעירים האבודים שבינינו. הספר נוגע בהמון נושאים והוא גם קצר. הסגנון האמריקאי המובהק יכל לעצבן אנשים, לפעמים מרגיש זול אבל הספר לא היה מה שהוא בלעדיו. וגם זה חלק מהקסם שלו.

#
היא אמרה לי "את הספר הזה כתבו עלי!" וניסתה לשכנע אותי לקרוא אותו. בין השאר, שלחה לי מאמר של הסופר https://markmanson.net/10-things-most-americans-dont-know שחיבבתי כי הוא הסכים אתי (-: היא לא רצתה להשאיל לי את הספר – העותק שלה היה מלא בהערות שכתבה. כך שחכיתי עד למבצע בחנות הספרים האלקטרוניים ורכשתי.

את רוב ספרי העזרה העצמית שקראתי – לא קראתי יותר מדי מהם, אז אולי אני מפספסת פה בגדול - אפשר היה להדפיס כ – 10 משפטי-מפתח על כרטיס שאפשר לקפל ולשאת בארנק (במקום שפעם היה שמור לתמונה...) הספר הזה אינו שונה מהאחרים. גם הוא תערובת של שכל ישר והצהרות, דוגמאות שלעתים מדגימות בדיוק ההיפך ממה שאומר הסופר, בכתיבה פשטנית שיכולה לדבר גם אל שרת-תרבות-לשעבר שאינה חובבת צ'כוב (זה יתרון, באמת. כאשר מפשטים חומר קשה לכ-ו-ל-ם יש סיכוי שאנשים – גם לא-קוראים - יהיו מוכנים לנסות)

אז מה הוא אומר, הכרטיס? העולם, רבותי, אינו באמת פייסבוק. החיים של אחרים אינם נוצצים כמו שנראה לכם מהתמונות באינסטגרם. הרדיפה אחרי הצלחה שמצטלמת היטב היא דרך גרועה לחיות, כי הסיכוי שלך להשיג מה שיש, אולי, לאחרים נמוך והתסכול מבטיח רק שיממון וקושי. כישלון אינו הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לך. התמקדות בהרגשת קורבנות וקיפוח, רדיפה אחרי הצלחה מקובלת חברתית שאינה מדברת אליך, השקעת אנרגייה בתחומים שאינם קרובים אליך – אלה יביאו אותך להרגשה שאתה מפספס את חייך. צריך, לדעת מנסון, לבחור במה להשקיע את האנרגייה המוגבלת שיש לך, לנסות להחליט החלטות טובות על בסיס ערכים טובים(!), לנסות לפתור בעיות ולהתמודד עם קשיים בלי לצפות מאחרים ובלי להתעלם מהבעיות כי הן אינן פתירות. יש לנו אחריות על בחירותינו, גם על הגרועות שבהן.
ומה כן לעשות? להסיר מסדר היום את התחומים שאינם רלוונטיים אלינו, לנסות להתמקד במה שאנחנו אוהבים, לא במה שאנחנו חושבים שיביא לנו הצלחה כלכלית, לנסות להיות נינוחים עם עצמינו – על יתרונותינו וחסרונותינו (מה שמחייב מודעות עצמית די גבוהה), להשקיע במה שמעניין אותנו ולהימנע מלבחון את החיים דרך מה ש(אולי) יש לאחרים.

ועכשיו לכתיבה ולסגנון. זה צועק "אמריקאי" כמו שלטי הניאון הענקיים בשלל צבעים. הוא מושך את תשומת לב הקורא כמו אותו כרוז בקרקס, המכוון את הצופים להתבונן באישה עם שני ראשים. הוא מסתחבק עם הקורא באמצעות שפה לא-תקנית, לכאורה. הפועל "לשים זין" – זה מכותרת המשנה של הספר - מופיע על הטיותיו השונות בערך כל שורה שלישית. יש בספר, שלפעמים הוא משעשע, המון דוגמאות חביבות מחיי המפסידנים, המוכרות לכל המשוטט בפייסבוק.
מנסון הוא יליד 1984, טכסס. בגיל 22 הוא היה מאמן דייטים(!) ובגיל 32 הוציא את הספר, שהוא ספרו השני, שהפך רב-מכר. וזה מה שהוא אמר: "אנשים מצהירים על עצמם כמומחים, יזמים, ממציאים, מחדשים ומאמנים אישיים בלי שיהיה להם ניסיון-חיים ממשי..." מה שאומר שלהפוך לגורו ולהרוויח מליונים מספר הדרכה עצמית מצליח, אינו מחייב מודעות עצמית אפילו כמלוא הכפית...

הצלחתי לסיים את הספר לפני שהשנה נגמרה, ב-23:33 ליתר דיוק, זה אומר שקראתי 55 ספרים השנה.
אני לא בטוחה מהיכן להתחיל, בדרך כלל אני נותנת לעצמי קצת זמן לעכל לפני שאני מתחילה לכתוב ביקורת, אבל בשביל הסיכוי שהביקורת הזאת תהיה באותה השנה שבה קראתי את הספר אני אדחוף את עצמי.

הדבר הראשון שעולה לי לראש זה שזה ספר טוב לאנשים שמרגישים מחורבן לגבי עצמם, לא כי הם אנשים רעים או לוזרים מוחלטים, אלא כי הם מודדים את עצמם לפי ערכים גרועים.
הוא מדבר על זה הרבה, עניין הערכים, זה די מעורר השראה.
למשל למדוד את עצמך לפי אם אתה יותר טוב ממישהו אחר, זה ערך גרוע, כי זה תלוי במשהו שאינו בשליטתך וכשאתה משיג את התוצאה שאתה רוצה אתה בעצם נשאר עם שום דבר; אבל למדוד את עצמך לפי אם אתה אדם ישר וכנה, זה ערך טוב, כי זה בשליטתך וזה משהו לעבוד עליו ולשפר עד היום שבו תמות.

הוא מדבר על מוות בעמודים האחרונים, קראתי אותם די מהר, וגם לא מצאתי בנושא הזה עניין רב.
אבל אולי זה כן רעיון טוב להזכיר לעצמנו שאנחנו נמות יום אחד, ושלמעשה כל אחד סביבנו יכול למות בכל רגע.
למה לזכור את זה?
כי אם היינו באמת מודעים למוות, ובאמת מקבלים אותו כחלק מהחיים, אולי היינו מודדים את עצמנו לפי היחס שלנו כלפי אחרים.
אתם יודעים, להיות מסוג האנשים האלו שתמיד נפרדים בנעימות, שתמיד אומרים לבני משפחתם שהם אוהבים אותם, שמתנצלים בפני אנשים שהם השתמשו בהם כשק חבטות בהתקף הזעם האחרון שלהם.

זה פשוט נשמע ממש נחמד, עולם שבו כולם מודעים לכך שכולנו חולפים, מספיק כדי להבהיר אחד לשני שוב ושוב כמה אנחנו חשובים ומוערכים.
אני יודעת שזה נשמע די אידיאלסטי, אבל האמת היא שאני אידיאליסטית אז זה לגמרי הגיוני שאני אגיד דברים כאלה, אבל זה רק כי אני באמת חושבת ומרגישה ככה.
-

המסרים בספר הזה די פשוטים, כמו "פחות זה יותר", וזה שהמרדף אחרי משהו הופך אותך ללא מסופק כי הוא מחזק אצלך את התפיסה שאין לך אותו מלכתחילה.
באופן כללי הספר לא מחדש הרבה, אבל הוא עדיין משפר את ההרגשה של הקורא כי הוא מקרין משהו קליל, פשוט וכנה.
לפעמים אנחנו צריכים לקרוא ספרים לא בשביל הידע שבהם, אלא בשביל החוויה שמוציאה אותנו מהראש שלנו, זה כמו ללכת ללונה פארק.
הרי אומרים שאנחנו הממוצע של חמשת האנשים שאנחנו מבלים איתם הכי הרבה זמן, אז בעיניי זה רק הגיוני שגם אנשים מספרים יכולים להשפיע עליך, בעיקר אם אתה פוגש את אותו האדם, אותה הגישה, אותם המסרים, בספרים שונים.

לכן לקרוא ספרי העצמה זה לא לגמרי חסר ערך בעיניי, גם אם אתה כבר יודע ומכיר את כל מה שהם אומרים לך.
כי לקרוא אותם, גם אם זה לא גורם לך לעשות משהו אחר, זה שם אותך לפחות לכמה שעות בחברה טובה, בחברת מישהו שאתה רוצה ללמוד ולהיות מושפע ממנו.

אז נהניתי, הושפעתי, ואין לי עוד ממש מה לומר מלבד זה.
זה ממש לא קשור לזה שעכשיו 23:58, ושאני חייבת לסיים לכתוב את הביקורת הזאת.

אמנם לא קראתי בעיון של ממש את כל הספר, אבל בדבר אחד הוא צדק -
באמת הייתי צריכה להיות יותר חכמה, ולגלות אדישות כלפי הספר הזה (דהיינו לא להתלהב מהביקורות המחמיאות מקיר לקיר ולקנות אותו)
פרט לזה שנראה לי שאשכרה היו משפטים סותרים - הספר מלא סתירות בעיקרי הדברים: למשל - אתם יכולים לא לשים זן על דברים רק אם אתם כן שמים זן על משהו אחר (סרייסלי?)
או - אני כל כך לא שם ז' היום עד כדי כך שאני חי חיים בורגניים לכל דבר כשאני בשנות השלושים לחיי עם אישה וילדים ולא חושב על הלהקה המטופשת שרציתי להקים כשהייתי צעיר, ועל קשיי המחויבות שהיו לי ומה הם בעצם באו לבטא.
אני לא יכולה להיפטר מהמחשבה שנורא קל "לא לשים" כשאורח חייך הוא בדיוק מה שמצפים ומה שנחשב בחברה... אין לך על מה לשים.
חוץ מהפרובוקטיביות והמילה הגסה שחוזרת יותר מדי אין פה שום דבר נועז שיכול לעורר עליו הדי ביקורת בספר הזה.
חוץ מזה שלא הבנתי אם להיות אדישה או לא להיות - המסרים הם כמו של קומדיה רומנטית ממוצעת.
האושר האמיתי נמצא לא בבילויים השטחיים אלא בבית ונישואים.
כמה חתרני!
בקיצור אני אשמח להיות יותר אדישה אבל לא נראה לי שהספר הזה מגלה איך או למה לעשות זאת.

כולנו מכירים ספרי מוטיבציה, הם מגרדים ואכולים בקלישאות וסיסמאות חלולות כמו:

''תחשבו חיובי'', ''תאהבו יותר'', ''תשנאו פחות'', השיגו יותר''. זה מה שיש לתעשיית ספרי המוטיבציה המודרניים להציע בעבור האדם המודרני.
אך כולנו יודעים שהחיים לא בדיוק גן מלא ורדים, אנחנו אנשים מבוגרים ורוצים את הדבר האמיתי, והספר הזה נמצא בליגה אחרת.
לצערי, חלק מתוכנו של הספר פוגעני. תצפו לקללות בקטעים שונים בספר והוא לא משוחרר מן העובדה שהוא גרפי, אבל ככה הסופר מעלה נקודות חשובות שראויות לתשומת לב.
עוד מינוס שיש לספר הוא שהוא קצר, הפרקים הראשונים נראים כואבים, אבל הסופר אומר את האמת ומדבר על נושאים שכואבים לכולנו.
נושאים שסיסמאות ריקות לא יוכלו למלא את החלל שהם גורמים:

הספר מדבר על כאב ומי לא חווה כאב?/התקשה לסגור חודש/חווה משבר בחיים/פשוט לא מרוצה מהחיים ורוצה להתחיל לחיות כבר?.
הספר מדבר על החיים כמו שהם ומציע לקוראים תובנות, דרכים, ופניני חוכמה לכיצד לחיות עם הדבר הזה שנקרא חיים.

המסר העיקרי של הספר הוא:

אתם מבינים שהעולם לא סובב סביבכם ולהיות במרכז העניינים לא תמיד יעניק לחיים יותר משמעות. אך תוכלו לעלות שלב בכך שתהנו מדברים פשוטים יותר.
צריך לקצץ את עניין תשומת הלב המיותרת, שגוזלת כוחות נפשיים ולהתחזק.
תבחנו את עצמכם ותערכו חשבון-נפש שבמהלכו תחשבו על כל מה שחשבתם נכון, תקלפו קצת שקרים שלא הבחנתם בהם קודם.

ולסיכום:

אישית זאת הפעם השנייה שאני קורא את הספר הזה וזה לא נמאס לי.
לכל מי שנמאס מסיסמאות ריקות שצבר/ה במהלך חייו/ה והתאכזב/ה, תקראו את הספר ותמצאו קצת יותר אמת על חייכם.