ביקורת ספרותית על חוכמת האדישות - האמנות העדינה של "לא לשים זין" - גישה בלתי צפויה להצלחה בחיים מאת מארק מנסון

---

אמנם לא קראתי בעיון של ממש את כל הספר, אבל בדבר אחד הוא צדק -
באמת הייתי צריכה להיות יותר חכמה, ולגלות אדישות כלפי הספר הזה (דהיינו לא להתלהב מהביקורות המחמיאות מקיר לקיר ולקנות אותו)
פרט לזה שנראה לי שאשכרה היו משפטים סותרים - הספר מלא סתירות בעיקרי הדברים: למשל - אתם יכולים לא לשים ז*ן על דברים רק אם אתם כן שמים ז*ן על משהו אחר (סרייסלי?)
או - אני כל כך לא שם ז' היום עד כדי כך שאני חי חיים בורגניים לכל דבר כשאני בשנות השלושים לחיי עם אישה וילדים ולא חושב על הלהקה המטופשת שרציתי להקים כשהייתי צעיר, ועל קשיי המחויבות שהיו לי ומה הם בעצם באו לבטא.
אני לא יכולה להיפטר מהמחשבה שנורא קל "לא לשים" כשאורח חייך הוא בדיוק מה שמצפים ומה שנחשב בחברה... אין לך על מה לשים.
חוץ מהפרובוקטיביות והמילה הגסה שחוזרת יותר מדי אין פה שום דבר נועז שיכול לעורר עליו הדי ביקורת בספר הזה.
חוץ מזה שלא הבנתי אם להיות אדישה או לא להיות - המסרים הם כמו של קומדיה רומנטית ממוצעת.
האושר האמיתי נמצא לא בבילויים השטחיים אלא בבית ונישואים.
כמה חתרני!
בקיצור אני אשמח להיות יותר אדישה אבל לא נראה לי שהספר הזה מגלה איך או למה לעשות זאת.

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על חוכמת האדישות - האמנות העדינה של "לא לשים זין" - גישה בלתי צפויה להצלחה בחיים