ביקורת ספרותית על פיטר פן הספר המוער - פיטר וונדי ופיטר פן בגני קנזינגטון - הסדרה המוערת # מאת ג'יימס מת'יו בארי
ספר מעולה

---

אח, דיסני, דיסני... לפעמים אתם עושים כל כך טוב, כל כך מדויק... שיניתם לחלוטין את כל עולם הקולנוע. אתם יוצרים ילדות יש מאין, לוקחים סיפורים, מחזות, אגדות - ומעבדים אותם לצורה מיוחדת שכל כך מאפיינת אתכם. לפעמים, העיבודים שלכם עולים בהרבה על המקור. שלגיה ושבעת הגמדים לנצח ייזכר כקלאסיקה פורצת דרך. "פרוזן" היה ועודנו העיבוד המוצלח ביותר לאגדת מלכת השלג. לולא העיבוד הקולנועי לנרניה, מעולם לא הייתי חושב לפתוח את הספר. היפה והחיה הוא סרט שככל שגדלים הוא רק משתבח. מרי פופינס עולה בהרבה על הגרסה הספרותית שלו.

אבל "פיטר פן" דפוק. בגללכם כמעט ולא קראתי את הספר הזה, ואני לא בטוח שאני סולח לכם על כך.

זה קצת מורכב, אז אני אסביר:
מכל סרטי דיסני הישנים שאהבתי ושגדלתי עליהם, פיטר פן היה, בהתחלה, האהוב עליי מכולם. כילד בגן תמיד חלמתי להיות פיטר פן, מלך הילדים האבודים המביא את וונדי ואחיה אל הארץ הפרטית שלי, להילחם בפיראטים, להתרועע עם אינדיאנים... אף פעם לא ממש יצא לי באותו הזמן לקרוא את הסיפור המקורי; התוודעתי אל פיטר פן קצת לפני שידעתי לקרוא, כך שהגרסה היחידה שהכרתי הייתה זאת של דיסני. אז מה השתבש? ובכן... אני זוכר את הרגע המדויק. זה זיכרון די מכונן שלי. אין לי מושג בן כמה בדיוק הייתי, אבל אני זוכר בבהירות שצפיתי בסרט בפעם המי-יודע-כמה, ולצידי ישבה אחותי הגדולה. זה היה באחד הקטעים הגדולים של הסרט, בסלע הגולגולת, ישר אחרי שפיטר הציל את טייגר-לילי מקפטן הוק המרושע, והוא מתכוון להשליך אותו אל התנין. כלומר, פיטר התכוון להשליך את הוק, כמובן. הנה הוא שם, הפיראט המרושע, תלוי על וו מעל למים שבתוכם שוחה ברעבתנות התנין. ממש כשפיטר מתכוון לבעוט בהוק אל תוך פיו הרעב של התנין, אנחנו מקבלים רגע אחד שבו וונדי מזדעזעת: "אוי, פיטר, לא!"
בשבילי כילד זה היה קצת קשה להבין. מה כל כך רע בזה? למה וונדי כל כך מזדעזעת בקטע הזה? אז שאלתי את אחותי הגדולה למה וונדי אמרה כך. על זה אחותי הגדולה ענתה במילים: "כי זה מזעזע."
לא הצלחתי ליהנות יותר מהסרט. זה היה, בשבילי, רגע של בהירות. פתאום, אחרי כל השנים האלה שצפיתי ונהנתי וצחקתי על הוק כשהוא מתחמק בגמלוניות מהתנין - פתאום הבנתי, בתחושה עמוקה של בחילה, עד כמה חולני כל הסיפור הזה. האכזריות לא הלהיבה אותי יותר. הסלפסטיק לא העלה חיוך על פניי, כי אם תחושה עמוקה וכנה של גועל נפש. הסרט האהוב עליי הפך באחת לחוויה כמעט טראומטית. שנאתי את פיטר השחצן והמתעלל, שנאתי את וונדי על שאהבה אותו, שנאתי את האחים הקטנים שלה על שהתעללו באביהם, שנאתי את טינקרבל שלא ממצמצת פעמיים אחרי שהואשמה בניסיון רצח, שנאתי את כולם. לא, למעשה, היחיד שלא חשתי כלפיו איבה בכלל היה דווקא קפטן הוק. אפילו ריחמתי קצת על הפיראט הזה, ועל איך שהחיים התאכזרו אליו כל כך. הבנתי לחלוטין את רצונו להרוג את פיטר פן, ומצד שני לא הבנתי את רצונו של פיטר פן להרוג אותו. זה פשוט לא הסתדר לי. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את הסרט הזה. עדיין לא צפיתי בו שוב.

ואז, הרבה מאוד שנים אחר כך, נתקלתי בספריה בספר הזה, פיטר פן, בגרסה המקורית והמוערת. פתחתי, רק מתוך סקרנות, ולא חשבתי שאמצא יותר מדי. ואז תפס את עיניי המשפט האחרון: "וכך זה ימשך, כל עוד ילדים ממשיכים להיות עליזים ותמימים וחסרי לב."

חסרי לב?

זה לא היה כל כך צפוי. לא מה שחשבתי שייכתב אי פעם בספר ילדים. החלטתי לתת לזה, למרות הרתיעה הטבעית שלי מהסיפור על הילד הנצחי, עוד הזדמנות. התוצאות היו מרחיקות לכת; פיטר פן הוא ספר הילדים הכי אהוב עליי. (נו, השני הכי אהוב. לא שכחתי אותך, פו הדב.)

יש פה הכל. פשוט הכל. הכתיבה היא הרבה מעבר למקצועית, היא מלאה בחיים, בנשמה. מעבר לזה שהספור לעיתים שובר את הקיר הרביעי ופונה אל קהל הקוראים, יש לו הרבה מאוד נוכחות בסיפור עצמו. דעותיו של הסופר לגבי כל אחת ואחת מהדמויות - ואלה הן דעות מגוונות ומתוסבכות - מובעות בתוך הספר בצורות שלא משתמעות לשני פנים. אני חושב שמכל ספרי הילדים בעולם, האחד הזה הוא זה שמציג את הילדים והילדות בצורה הכי אמינה למציאות. ג'יימס מתיו בארי מציג את הילדותיות, עם הטוב שבה, וכן- אפילו עם הרע. הו, ויש רע. הספר איננו נרתע מלתאר את פיטר פן כשחצן, יהיר, מתנשא, ואפילו יותר מכך - כילד טראגי, בודד, שחיי הילדות הנצחיים שלו אולי נראים כמו חיי החלום, אבל למעשה הוא כלוא בתוך גופו שלו, והילדות באה עם מחירים כבדים מאוד; הוא אפילו לא יודע מה זה "נשיקה". והוא גם לעולם לא ידע. פיטר פן הוא ילד, במלוא מובן המילה. הוא חושב שהוא מרכז העולם כולו, הוא מאמין לכל מה שהוא אומר, כל המציאות בשבילו היא משחק "בכיאילו" אחד גדול. אני בטוח שאם הייתי קורא את זה כילד הייתי מגיע למסקנות אחרות לחלוטין ממה שהגעתי אליהם כאדם בוגר. אני חושב שאחד הקטעים האהובים עליי בספר הוא כשהסופר עצמו מתרגז על גברת דרלינג שמוכנה לקבל את פניהם של ילדיה בזרועות פתוחות לכשישובו. צריך לקרוא את זה כדי להבין לעומק את כל הרעיון, ואני לא רוצה להרוס, אז לא אפרט כאן יותר מדי.

המעניין הוא שמכל הדמויות, האחת שנראה כי הסופר מגלה כלפיה אמפתיה כלשהי זה דווקא קפטן הוק, הוא ולא אחר. מדובר, בניגוד לגרסה הקולנועית של דיסני, באדם מכובד, ג'נטלמני, משכיל, ואכזר מרושע לא פחות. בכל פעם בסיפור שהוא מופיע, זה פשוט תענוג. היריבות שלו עם פיטר פן כאן היא גם מסוג שונה. כי זאת תמיד השאלה הגדולה: למה הוק שונא את פן? מן הסתם, כי הוא כרת את ידו, אבל זה יותר מכך, לא כן? זה מרוכב יותר, עמוק יותר... הספר הזה נותן כמה וכמה תשובות.

הסיפור כאן נכתב בעדינות, ועם זאת עם הרבה מאוד תקיפות. הספר הזה ילדי מבלי להיות ילדותי, הוא טהור, מבלי להיות תמים, הוא מתחשב, ותוך כדי כך גם אכזרי, הוא קסום, מבלי להיות דביק. לחוויית הקריאה בספר הזה מתלווה איזושהי תחושה ערטילאית, כאילו זה לא ספר שמהעולם הזה, כאילו ניצוץ מהילדות מפעם בתוכך, שומע את הסיפור הזה, ומשווע לצאת... כי הוא מדבר בדיוק עליו, ללא משוא פנים, בלי מסכות. ילדים הם היצור הכי מסקרן עלי אדמות, והילדות היא התקופה הכי מסתורית בחייו של האדם. הספר הזה הוא היחיד שאני מכיר שלקח את שני המושגים האלה ופשוט וקל תרגם אותם לצורה של מילים וסיפור.

סיימתי את הספר "פיטר ו-וונדי" בתחושות מעורבות של בלבול, סיפוק, בגרות, ילדותיות... זה בכלל לא כמו שזכרתי את הגרסה הקולנועית. כלומר, כן, מדברים בכל האינטרנט בלי סוף על כך שפיטר פן של דיסני הוא דמות אפלה, לא דמות ראויה לחיקוי, מצמרר, מרושע... הספר הזה מסכים לחלוטין עם האמרה הזאת. הו, כן, פיטר פן הוא אפל. מאוד, מאוד אפל. אבל זה חלק ממה שהופך אותו לילד. יש בו גם צד תמים וגולמי, מטופש וגם אצילי לפעמים. הוא דמות מורכבת, עמוקה... זה מה שהספר הזה, עמוק. הוא לא שטחי וקרטוני כמו שזכרתי את הגרסה של דיסני. אני מנסה להגדיר בדיוק את התחושה של הקריאה בספר הזה, ושוב ושוב אני נכשל.

הערותיה של גילי בר הלל-סמו המצוינת מוסיפות הרבה מאוד מאוד לסיפור. לי אישית החלקים המהנים ביותר בסיפור היו כשההערות בצד האירו על העבר של הסופר, או על אנקדוטות מסוימות בסיפור שאולי היו נעלמות מעיניי, או משוות את הסיפור לגרסה המקורית שלו - שנכתבה בראשונה כמחזה. בסוף הספר הופיעו סוף דבר מאת המחברת, כמו גם ביוגרפיה קצרה על חייו של המחבר; ביוגרפיה מעניינת לא פחות - ולפעמים אפילו יותר - מהספר עצמו. לא אהרוס, אבל... רק אומר שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון. בכלל, ככל שאני יודע על סיפור מסוים שאני קורא, ככל שיש לי יותר מידע עליו, הסיפור הופך אצלי בראש ל"שלם" יותר, מלא יותר. ואני אוהב את זה. באופן כללי, ההקבלות בין הסיפור לחייו של ג'יימס עצמו מרתקות.
גמרתי את הספר, שוב עם המשפט הזה: "וכך זה ימשך, כל עוד ילדים ממשיכים להיות עליזים ותמימים וחסרי לב." זה סיכום נפלא ומעורר השתאות על הספר הזה.

ואז ראיתי שיש עוד ספר: "פיטר פן בגני קנזינגטון".

או...קיי... לא ידעתי על זה. כלומר, בכלל. מסתבר שלפני שאפילו נכתב המחזה המקורי של פיטר פן, הסיפור הזה יצא לאור בשם: "הציפור הלבנה הקטנה". לא ידעתי כלום על הספר הזה, אז פשוט צללתי לתוכו.
זה היה ספר שונה לחלוטין מ"פיטר ו-וונדי", ומהרבה בחינות דווקא די דומה. הסיפור הוא שונה לגמרי, מקורי, שלא ראינו על שום מסך. זה, לדעתי, ספר המיועד לילדים קצת יותר קטנים, אבל הקסם לא נעלם. להיפך. נדמה לי שהדיוק הנכון ביותר לתיאור חווית הקריאה של הספר הזה הוא "קסום". לא דביק, לא מתייפייף, פשוט קסום וטהור. לא מנסה להיות ילדותי, אלה פשוט כזה. לא משתדל להיות תמים, אלא פשוט, בתמימות - תמים. בדיוק כמו ילדים. הסיפור השני הקטן הזה מוסיף הרבה מאוד לנפח של הסיפור, ולדמותו של פיטר פן. חובה לחלוטין, אסור לדלג.

זה ספר שאי אפשר לתאר בקצרה את החוויה שהוא נותן. המילה "חוויה" מופיעה כאן שוב ושוב; כי זאת באמת חוויה שונה ועמוקה, יותר מכל ספר "מבוגרים" שאי פעם קראתי. ספרות הילדים הקלאסית לא נועדה רק לילדים, וזה כל מה שאני אוהב בה. ילדים יכולים להביט בספר הזה ולחשוב על משהו אחד, בעוד המבוגרים מבחינים במסר בין השורות. אני כל כך אוהב ספרות כזאת, וזה אחד הז'אנרים האהובים עליי, אם לא הכי אהוב עליי. עבר די הרבה זמן מאז שקראתי את הספר הזה בפעם האחרונה, והזיכרון עדיין טרי מאוד אצלי בראש. זאת פשוט חוויה... חוויה. צריך לקרוא כדי להבין, מה לעשות.

כשאני חושב על זה, עבר הרבה זמן מאז שראיתי את הגרסה של דיסני. נו... אולי כדאי לתת עוד הזדמנות, מתישהו.

» ביקורות נוספות של אסף
» ביקורות נוספות על פיטר פן הספר המוער - פיטר וונדי ופיטר פן בגני קנזינגטון - הסדרה המוערת #