ביקורת ספרותית על דבר שמתחפש לאהבה מאת גליה עוז
ספר מעולה

---

ספר אוטוביוגרפי מחריד, מטלטל וחשוב של מחברת אמיצה, גליה עוז, בתו של הסופר עמוס עוז.
ניכר שדבריה הם דברי אמת, שהיא כותבת מדם ליבה, וזה שובר את הלב.
היום היו מכנים את גליה: ילדה בסיכון, ואת אביה, אב מתעלל.
וכך היא מתארת את אביה, כשהיא חושפת את מה שעולל לה: "בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל.
האלימות היתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית, וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת.
לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם, אלא שִגרה של התעללות סדיסטית.
הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף. היה לו צורך לוודא שאשבר."

לשאלתם של הציניקנים, מדוע לא כתבה את הספר עד עכשיו, היא משיבה, שלא היה לה צורך להפוך את העניין המשפחתי לפומבי,
זה לא שאבא שלה תקף ילדות זרות ברחוב, הוא תקף רק אותה...
ואני סבורה, שהיא פרסמה את זה רק עכשיו מהטעם הפשוט, שהיא לא יכלה עוד.
אילו היא הייתה חנה ב"מיכאל שלי", היא ודאי, הייתה מנסחת זאת כך: "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו.
אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כח לאהוב, ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות"

יש לגליה גם ראיות, התומכות בגירסתה, למשל; המכתב הפומבי, שכתב לה אביה לכבוד בת המצווה שלה.
ששם בניגוד להנחיות השושואיסטיות - אותן כפה על המשפחה, והבונקר התקשורתי, שגזר על עצמו, מעין דום שתיקה בגירסה למבוגרים,
זלגו ממנו, בין השיטין, כמה אמיתות.
בדיוק כמו שפרויד טען: "בני אדם אינם יכולים לשמור סוד.
אם שפתיהם חתומות, הרי שהם מרכלים באמצעות קצות אצבעותיהם; הסוד מסגיר את עצמו מבעד לכל נקבובית"
וכך יצא שבאופן מוזר, דווקא האיש, שניסח את חוקי הבית, הוא זה שהפר אותם.
הסוד דלף במכתב, שהתפרסם בעלון קיבוץ חולדה, שם גרה המשפחה באותה העת.
ושבו חשף עוז, כמעט בניגוד לכל היגיון, משהו מההתעללות שספגה ממנו בתו הקטנה.

"גליה יקרה, עכשיו הגעת סוף סוף ליום בת המצווה שלך (וגם לגיל 13, אם מותר עדיין לגלות מה גילך…).
אנחנו לא נעשה בהזדמנות זאת את כל החשבונות המקובלים מפני שאת לא אוהבת רגשנויות (ואנחנו לא אוהבים להשמיץ!).
נאמר לך רק, שאנחנו אוהבים אותך מאוד וזוכרים באהבה ובגעגועים מאורעות, רגעים, מקומות וחוויות – שעברנו יחד כשהיית קטנה מאוד,
וכשהיית כבר פחות קטנה וכאשר כבר כמעט לא קטנה בכלל.
לבנו מלא הרגשת תודה וחיבה לכל המטפלות, המחנכות, המורים והמורות, כל מי שהיה לצדך בתחנה זו או אחרת בדרכך.
אנחנו מעריכים כל מה שנתנו לך
(סוף סוף, לנו לא הייתה ברירה אחרת – אבל הם סבלו בהתנדבות!)"

ולסיכום; ספר חשוב ומומלץ, גם בכדי להבין את הדינמיקה של הדיכוי, שהיא גם סוג של שפה.
מסתבר שעמוס עוז מלבד היותו וירטואוז של מילים בעברית, ידע גם שפה נוספת, שפת סתרים - שבה כל קווי התקשורת נגועים, והארס מפעפע דווקא בין השורות.
שפה שהמסרים שבה מגוייסים כדי לערער ולהשפיל.
לא סתם אמרו חכמיינו: "חיים ומוות ביד הלשון" מילים באמת יכולות להרוג, ולא בצורה מטאפורית, אלא בפועל!
(ועוד על הנושא הזה כדאי לקרוא בספר המצוין: "מילים הורגות, כשדו-שיח יומיומי הופך לנשק קטלני" של הלשונאית ניני גוטספלד- מנוח)

אני אמשיך לקרוא את עמוס עוז, כי אני עושה הבחנה בין החיים לאמנות.
בדיוק כמו שאמשיך לקרוא את דיקנס לאחר שניסה לאשפז את אישתו במוסד לחולי נפש כדי להיפטר ממנה, ולחיות עם אהובתו,
או את צ'כוב, ששיחק בקור רוח ברגשותיהן של נשים.
אני לא מחרימה אומנות!
לפיכך, לא אפסיק לקרא את עמוס עוז, אבל לאהוב אותו?
- כי את זאת, אהוביי, לא אוכל, בשביל זה לא יהיה לי כח.

» ביקורות נוספות של נילי
» ביקורות נוספות על דבר שמתחפש לאהבה