פעם שמעתי, שאם אדם לא ינשום - הוא ימות תוך דקות, אם הוא לא ישתה - הוא ימות תוך ימים, ואם הוא לא יאכל - הוא ימות תוך שבועות.
וזה לא מקרי - זה סדר העדיפות של הגוף.
ובכך עוסק הספר: "נשימה" מאת ג'יימס נסטור
ג'יימס נסטור מציג מבט מעמיק על חשיבותה של הנשימה לבריאותנו. הוא אינו עוסק רק בהסבר הפיזיולוגי של תהליך הנשימה,
אלא גם בהשלכותיו על הבריאות הכללית ובדרכים לשיפורו.
אחת התובנות המרכזיות בספר היא חשיבות הנשימה דרך האף.
נסטור מסביר, כי לאף ישנו תפקיד חיוני בניקוי, חימום וליחוח האוויר - דבר שמקל על ספיגתו בגוף.
הוא מציין כי בעבר, כאשר האף היה גדול יותר והסינוסים רחבים יותר, בני האדם נשמו טוב יותר.
הוא טוען, שהשינויים האבולוציוניים גרמו לרבים לנשום דרך הפה,
מה שהוביל לבעיות בריאותיות שונות.
נושא נוסף ,שנדון בספר, הוא תפקידו של ניטריק אוקסיד N.O
מדובר במולקולה, שמסייעת בהפחתת לחץ דם, מרחיבה את כלי הדם, תורמת לדילול הדם, ומסיסה קרישי דם, ובכך מונעת התקפי לב ושבץ.
שלושה חוקרים זכו בפרס נובל בשנת 1998 על גילויה של המולקולה החשובה הזו.
והם זכו בפרס בשל שתי סיבות:
1- חשיבותה למניעת הקילרים הגדולים של ימיינו, ובהם: לחץ דם גבוה, התקפי לב, שבץ וסוכרת.
2- ובשל הקושי הרב שבמציאתה, משום שמדובר במולקולה במצב הצבירה של גז, ושאורך חייה הוא פחות משניה.
התברר, שנשימה דרך האף מגבירה את יצור הניטריק אוקסיד פי שישה, ואת ספיגת החמצן ב 18 אחוזים.
הספר מתייחס גם להשפעת הנשימה על בריאות הפה.
רופאי שיניים טוענים, כי בעיות אורליות רבות, כגון: עששת, שיניים עקומות ובעיות חניכיים נגרמות לא רק מתזונה לקויה והיגיינה ירודה,
אלא בעיקר מהנשימה דרך הפה.
נסטור מסביר, כיצד מעבר לנשימה נכונה דרך האף יכול לשפר את בריאות הפה ואת הבריאות הכללית.
לאורך הספר, נסטור משווה בין מבנה הגולגולת של האדם הקדמון לזה של האדם המודרני, כיצד הסינוסים קטנו (כדי לפנות מקום למוח שגדל)
וגם הפה שלנו קטן במהלך האבולוציה, ומאז שהתחלנו לדבר - גם מוקם עמוק יותר בגרון - דבר שסייע בהפקת הקול,
אך פגע באכילה, וגרם לכך, שהאדם הוא בעל החיים היחידי, שעלול להחנק מהאוכל, שהוא אוכל.
נסטור מדגים, כיצד השינויים במבנה הפנים השפיעו על הנשימה.
בנוסף, הוא מציע תרגולים לשיפור טכניקות הנשימה, כמו נשימה מודעת ואיטית,
שמירה על תנוחות גוף נכונות, ועבודת ריאות לשיפור איכות החיים.
עוד עובדה מעניינת בנוגע ללסת - בניגוד לשאר העצמות בגוף, העצם שמרכיבה את החלק האמצעי של הפנים, המכונה הלסת העליונה, עשויה ממברנה פלסטית מאוד.
הלסת העליונה, בניגוד ליתר העצמות בגופנו, יכולה לשנות את צורתה ולהגדיל את צפיפותה עד העשור השמיני לחיינו, וקרוב לוודאי גם מעבר אליו.
אנחנו יכולים לגדל עצם בכל גיל, כל שאנו זקוקים לו הוא תאי גזע.
והאופן שבו אנו מייצרים תאי גזע, ומאותתים להם לייצר עוד עצם לסת עליונה בפּנים
היא באמצעות הפעלת המלעס - בלחיצה חוזרת ונשנית על הטוחנות האחוריות. לשון אחר: בלעיסה.
ככל שאנו לועסים יותר, כך משתחררים תאי גזע רבים יותר, וכך אנו מעוררים צימוח רב יותר של עצם וצפיפותה,
וכך אנו נראים צעירים יותר ונושמים טוב יותר.
כדי לזכות ביתרונות של בניית העצם והרחבה של נתיב האוויר הטמונים בלעיסה, יש ללעוס מזונות טבעיים קשים, וגם גומי לעיסה יעשה את העבודה באותה היעילות.
מריאנה אוונס, אורתודנטית וחוקרת פה ולסת, ממליצה למטופליה ללעוס מסטיק במשך שעתיים מדי יום.
נושא נוסף שעולה בספר הוא הקשר בין נשימה לירידה במשקל.
נסטור מציין כי רוב המשקל שאנו מאבדים , כשאנו "שורפים" שומן, נפלט דרך הריאות בצורת פחמן דו-חמצני.
וחלק קטן ממנו מופרש דרך נוזלי הגוף: זיעה ושתן.
בנוסף, הוא מסביר כי תרבות המערב הפכה לתרבות של "נשימת-יתר", כמו שהפכנו לאכלני יתר, דבר שעלול לגרום לבעיות בריאותיות כרוניות.
הספר גם מתייחס לתרגולי נשימה מסורתיים בתרבויות שונות, כמו תרגול נשימה איטית בתפילה ובמדיטציה בודהיסטית.
נסטור מציע כי תרגול מודע של נשימה אטית, בקצב של 5.5 נשימות לדקה, יכול לשפר את הבריאות הכללית ולחזק את מערכת החיסון.
נשימה אטית גם מוכרת בשם אחר: תפילה.
כשנזירים בודהיסטים ממלמלים את המנטרה הפופולרית ביותר שלהם, אוֹם מאני פּאדמֶה הוּם,
כל אמירה של המנטרה אורכת שש שניות, שלאחריה באות שש שניות של שאיפת אוויר לפני אמירתה שוב.
גם אם נתרגל נשימה כזו רק חמש או עשר דקות ביום - התוצאות היו מרחיקות לכת.
רבע מהאוכלוסייה המודרנית סובלת מבעיות כרוניות רציניות יותר, הנובעות מנשימת־יתר.
התיקון פשוט: לנשום פחות, אבל זה קשה מכפי שזה נשמע.
כשם שפיתחנו התניה לאכול יותר מדי, כך פיתחנו התניה לנשום יותר מדי.
אבל, בלוויית מאמץ ואימון מסוים יכולה נשימה מועטה יותר להפוך להרגל לא מודע.
יוגים הודים מאמנים את עצמם להקטין את כמות האוויר שהם צורכים במנוחה, ולא להגדיל אותה.
וזה המפתח לנשימה אופטימלית, וככלל ליתרונות הנוגעים לבריאות, לסיבולת ולאריכות הימים, שהיא מביאה איתה.
נשיפות אטיות יותר, ארוכות יותר, פירושן רמות פחמן דו־חמצני גבוהות יותר.
עם הבונוס הזה של פחמן דו־חמצני, אנו מרוויחים סיבולת אירובית גבוהה יותר.
המדד הזה של צריכת חמצן גבוהה, שמכונה VO2 max או צח"מ - צריכת חמצן מרבית - הוא המדד האמין ביותר לסיבולת לב־ריאה.
אימון הגוף לנשום פחות מעלה את ערכי הצח"מ, ועשוי לא רק להגביר את הסיבולת הספורטיבית שלנו, אלא גם לעזור לנו לחיות חיים ארוכים ובריאים יותר.
בני אדם יכולים להגדיל את כמות הגז הרעיל הזה בגופם ועל ידי כך לחדד את מוחם, לשרוף שומן ובמקרים מסוימים, לרפא מחלות.
הוא עמד על כך שפחמן דו־חמצני עשוי להיות מועיל ומזהיר, שדווקא יותר מדי חמצן בגוף לא עוזר, אלא פוגע.
בין שאנחנו נושמים שלושים פעם בדקה ובין שחמש פעמים, לגוף תמיד יהיה מספיק חמצן!
חמצן טהור מועיל רק למי ששוהים בגבהים (שבהם רמות החמצן באוויר נמוכות יותר)
או למי שחולים כל כך, שאינם יכולים להגיע לרמות בריאוֹת של רוויית חמצן (בסביבות 90 אחוזים) באמצעות נשימה רגילה.
אבל אפילו כשמדובר בחולים, אספקת חמצן לטווח ארוך עלולה לפגוע בסופו של דבר ברֵיאוֹת,
ולצמצם את ספירת כדוריות הדם האדומות, דבר שיקשה על הגוף להפיק חמצן מנשימה בעתיד.
לסיכום, "נשימה" הוא ספר מרתק, המספק הבנה עמוקה על השפעת הנשימה על הבריאות הפיזית והמנטלית.
נסטור מציג מידע מדעי לצד שיטות מעשיות לשיפור הנשימה,
ומראה כיצד שינוי פשוט בהרגלי הנשימה יכול לשפר משמעותית את איכות החיים.
הוא מציע מבט מעמיק על אחת הפעולות הבסיסיות ביותר והחשובות ביותר לגופנו – הנשימה.
עם זאת, נסטור לא עוסק רק בהסבר הפיזיולוגי של איך אנחנו נושמים,
אלא גם בחשיבות קריטית של אופן הנשימה, ואיך השפעותיו יכולות לקבוע את בריאותנו הכללית.
הוא נתלה באילנות גבוהים, ומצטט אפילו מהתנ"ך את הפסוק:
'וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים' (בראשית, פרק ב' ,פסוק ז')
– שזו עוד עדות להיבט הרוחני והפיזי של הנשימה.
מומלץ!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
