הספר הזה הגיע לחנויות בראשית מרס 2021, בסוף אותו השבוע שטפו הסקירות עליו את כל עיתוני סופהשבוע. הלינץ' על המת היה בעיצומו ובמלוא הכוח שיש לעיתונות. גליה עוז, הבת של, החליטה לפתוח את הפה על האב המפורסם ולשאלה מדוע ללכלך על מי שכבר אינו מסוגל לענות, אין מקום.
ספר אחר שעבר לי בראש היה המצאת הבדידות של פול אוסטר. אוסטר בא בחשבון עם אביו, גם אב שכבר לא יכול לסנגר על עצמו. אלא שבספר ההוא הבן המפורסם משתמש בכוח המילים ופה הבת הפחות מפורסמת משתמשת במילים כנגד אב שתהילתו רבה.
כשקוראים ספר כזה דברים רבים רצים בראש, וקשה לעשות סדר. בעמ' 81 גליה עוז מביאה מדבריה של מארי היריגוין (ממנה הביאה דברים רבים) ושם נאמר שאנשים כמו עוז מתיימרים למוסריות כמעט על-אנושית¬. ואכן, במשך שנים נתפס עוז כדובר השמאל, האיש המכה בעמו שלו, השולט בעם אחר ומתעמר בו. על זה אפשר לומר, וכך עולה מהספר, שישראל יכולה ללמוד דבר או שניים בהתעמרות, כפי שעוז התעמר בבתו.
גליה אינה מביאה ממש דוגמאות ספציפיות "מדממות". היא מציגה את אביה כאדם לא נעים, לא אוהב, מדבר מגבוה ומניף ידו במקום בו יכול היה להשתמש במילים או בכלל לשתוק. כאב, ידעתי תמיד שלהרים יד או לעלוב בילד, זה לגדל בסופו של דבר סמרטוט. מי שרוצה לגדל סמרטוט שילך ויקנה וילדה. אפשר גם סנו.
נכון, ראוי להפריד, וכך גם אמרה עוז, בין האמן האדם לאמנותו. על מדפי ביתה מצויים ספריו של אביה. מנגד, אדם כמו עוז, סופר כמו איש פוליטי, ההפרדה מעט קשה יותר. אז מה עכשיו, קובעים שספרים כמו סיפור על אהבה וחושך או קופסה שחורה המופתיים כבר אינם כאלה?
כתב האשמה חריף, רהוט וחד-משמעי. לעמוס כבר לא יהיה העוז לעמוד מול חבר שופטים ולהשיב לשאלות כבדות משקל. נותר רק להבין מדוע האם, נילי, מוכה בפני עצמה, שיתפה פעולה בפסיביות שלה מול הבת. מעניין גם מדוע נזקקה לצאת להגנת עמוס בעלה ולשם כך נזקקה לעזרתה של הבת הבכורה פרופ' פניה עוז זלצברגר. והיכן האח הצעיר? נדמה שיש מקום לספרי האשמה נוספים. מישהו פה בטח מתפתל ללא מנוח בסופהשבוע הזה.
פעם אחר פעם הואשמה גליה בהיותה ילדה קשה ומרירה. אם לא די שחברה קיבוצית קשה לילדים כאלה, הגדלים בבית הילדים, בא אב קשה ומפורסם ומערים קשיים נוספים. גם לילדים מרים וקשים מגיעים חיי ילדות מאושרים. לא תמיד הורים הרואים את מצוקות הרחוקים, ערים למצוקות הקרובים. אבל את זה כבר אמרתי.
ואיך מסכמים? מספרים שהקופות הרושמות לא חדלות מצלצולן הדמיוני, שגם מי שלא קונה את הספר, מסתקרן לגביו, שהתזמון של כל העיתונים אין חד פעמי ממני בסיקור הסימולטני. הרי מאשימים את התקשורת בשמאלנות. האלה הברוטוסים הבאים ראשונים להעלות על המוקד את הכי מזוהה עמם?
תופעה.

ספר אוטוביוגרפי מחריד, מטלטל וחשוב של מחברת אמיצה, גליה עוז, בתו של הסופר עמוס עוז.
ניכר שדבריה הם דברי אמת, שהיא כותבת מדם ליבה, וזה שובר את הלב.
היום היו מכנים את גליה: ילדה בסיכון, ואת אביה, אב מתעלל.
וכך היא מתארת את אביה, כשהיא חושפת את מה שעולל לה: "בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל.
האלימות היתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית, וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת.
לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם, אלא שִגרה של התעללות סדיסטית.
הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף. היה לו צורך לוודא שאשבר."

לשאלתם של הציניקנים, מדוע לא כתבה את הספר עד עכשיו, היא משיבה, שלא היה לה צורך להפוך את העניין המשפחתי לפומבי,
זה לא שאבא שלה תקף ילדות זרות ברחוב, הוא תקף רק אותה...
ואני סבורה, שהיא פרסמה את זה רק עכשיו מהטעם הפשוט, שהיא לא יכלה עוד.
אילו היא הייתה חנה ב"מיכאל שלי", היא ודאי, הייתה מנסחת זאת כך: "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו.
אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כח לאהוב, ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות"

יש לגליה גם ראיות, התומכות בגירסתה, למשל; המכתב הפומבי, שכתב לה אביה לכבוד בת המצווה שלה.
ששם בניגוד להנחיות השושואיסטיות - אותן כפה על המשפחה, והבונקר התקשורתי, שגזר על עצמו, מעין דום שתיקה בגירסה למבוגרים,
זלגו ממנו, בין השיטין, כמה אמיתות.
בדיוק כמו שפרויד טען: "בני אדם אינם יכולים לשמור סוד.
אם שפתיהם חתומות, הרי שהם מרכלים באמצעות קצות אצבעותיהם; הסוד מסגיר את עצמו מבעד לכל נקבובית"
וכך יצא שבאופן מוזר, דווקא האיש, שניסח את חוקי הבית, הוא זה שהפר אותם.
הסוד דלף במכתב, שהתפרסם בעלון קיבוץ חולדה, שם גרה המשפחה באותה העת.
ושבו חשף עוז, כמעט בניגוד לכל היגיון, משהו מההתעללות שספגה ממנו בתו הקטנה.

"גליה יקרה, עכשיו הגעת סוף סוף ליום בת המצווה שלך (וגם לגיל 13, אם מותר עדיין לגלות מה גילך…).
אנחנו לא נעשה בהזדמנות זאת את כל החשבונות המקובלים מפני שאת לא אוהבת רגשנויות (ואנחנו לא אוהבים להשמיץ!).
נאמר לך רק, שאנחנו אוהבים אותך מאוד וזוכרים באהבה ובגעגועים מאורעות, רגעים, מקומות וחוויות – שעברנו יחד כשהיית קטנה מאוד,
וכשהיית כבר פחות קטנה וכאשר כבר כמעט לא קטנה בכלל.
לבנו מלא הרגשת תודה וחיבה לכל המטפלות, המחנכות, המורים והמורות, כל מי שהיה לצדך בתחנה זו או אחרת בדרכך.
אנחנו מעריכים כל מה שנתנו לך
(סוף סוף, לנו לא הייתה ברירה אחרת – אבל הם סבלו בהתנדבות!)"

ולסיכום; ספר חשוב ומומלץ, גם בכדי להבין את הדינמיקה של הדיכוי, שהיא גם סוג של שפה.
מסתבר שעמוס עוז מלבד היותו וירטואוז של מילים בעברית, ידע גם שפה נוספת, שפת סתרים - שבה כל קווי התקשורת נגועים, והארס מפעפע דווקא בין השורות.
שפה שהמסרים שבה מגוייסים כדי לערער ולהשפיל.
לא סתם אמרו חכמיינו: "חיים ומוות ביד הלשון" מילים באמת יכולות להרוג, ולא בצורה מטאפורית, אלא בפועל!
(ועוד על הנושא הזה כדאי לקרוא בספר המצוין: "מילים הורגות, כשדו-שיח יומיומי הופך לנשק קטלני" של הלשונאית ניני גוטספלד- מנוח)

אני אמשיך לקרוא את עמוס עוז, כי אני עושה הבחנה בין החיים לאמנות.
בדיוק כמו שאמשיך לקרוא את דיקנס לאחר שניסה לאשפז את אישתו במוסד לחולי נפש כדי להיפטר ממנה, ולחיות עם אהובתו,
או את צ'כוב, ששיחק בקור רוח ברגשותיהן של נשים.
אני לא מחרימה אומנות!
לפיכך, לא אפסיק לקרא את עמוס עוז, אבל לאהוב אותו?
- כי את זאת, אהוביי, לא אוכל, בשביל זה לא יהיה לי כח.

כן. אני יודעת שאני קוראת מהדורות חדשות מהעיתונים שעוטפים את הדגים. זה אגב נכון לא רק בעניין טעמי הספרותי. האמת? בכלל לא תכננתי להגיע לספר הזה גם לא באיחור אופנתי. במובן הזה זכיתי לומר שצדקתי, וגם זו מתנה שאין לזלזל בה בימים אלה.
גליה עוז מרהיבה עוז ומדברת על ילדות קשה ומתעללת מצידו של אייקון הספרות הישראלית והמצפן המוסרי עמוס עוז. הספר כולל תיעוד והתייחסות לאירועים מזעזעים ביותר ולאירועים חסרי טקט או רגישות, אבל בהחלט המטרה של גליה עוז להסיר את הלוט מפניו של הדימוי של עמוס עוז ולתאר דמות מורכבת בהרבה - מושגת. ואפילו בדפיו הראשונים של הספרון הקטן.
איני מן האנשים שראו במעשה זה חילול הקודש. עמדתי לגבי עוז כסופר נפרדת מתיאורו כבן אנוש, ובהחלט יש בי נטייה (אף שכמובן מדובר בנטיית לב ולא במשפט צדק) לקבל את עדותה של גליה ולהצטער על כך שזו היתה ילדותה ואלה היו פני הדברים.
אז למה לא תכננתי לקרוא? כי אני חובבת ספרות. כזו אני. אגואיסטית. הספר הזה אינו ספרות, אלא עדות. הוא מתאים מאוד לסשן טיפול פסיכולוגי. אני סבורה כי טוב לעולם שבא, במובן זה שאולי פקח עיניים שצריכות היו להיפקח, אבל מכיוון שאני כאמור אגואיסטית חובבת ספרות, הספר הזה אינו הולם את שאני אוהבת ולכן לא היה בי רעב לקוראו ולקוראת החביבה שהכריזה קבל עם ועצמי שאני חייבת! ותקעה את העולל בכפי, התשובה היא: לא. לא הייתי חייבת ולהבא יקירה, המלצותייך יתקבלו במשורה.

אך טוב והורים מיטיבים לכם ולכל העולם במהרה

צריך לקרוא.
צריך לקרוא כדי להאמין.
הכרחי לקרוא כדי להבין את מה שעבר על גליה עוז.
ולא, אני לא בשוק, לא בהלם ובטח שלא המומה. ההתעללויות הללו קורות כל הזמן וגם במשפחות הכי ״טובות״.
בתו המנודה של עמוס עוז, הסופר המוכשר והידוע בעל החזות המרשימה, תכול המבט, ההומניסט שקראתי בהתפעלות את הקובץ שהכיל קורות חייו והתפרס על ארבעה עמודים שנפלתי מ ״קופסה שחורה״ שלו, שנעשיתי שלולית מ ״מיכאל שלי״ מתגלה כאב מתעלל.
החלטתי לקרוא בעיקר כדי לא להאמין לה, לבטלה במחי יד ולהכריז על כתיבתה כרכילותית ונלוזה.
הורדתי את הספר לטאבלט שלי והתחלתי לקרוא בנחישות של ספינה הולנדית המסתערת על האויב האנגלי: תרנים קדימה, תותחים בהיכון, דגלים מונפים בשמץ של גאווה וצוות שאין דומה לו ומה מסתבר? שגל(יה) צונאמי הטביע באחת את כל המסקנות, הנימוקים והפרשנויות שניסיתי להעלות על הדעת לפני ובמהלך הקריאה.
היא אינה אכזרית, נמנעת מאשמות שווא, עניינית, מובנת ולא נגררת לרגשנות יתר. היא מסבירה מה עבר עליה במילים פשוטות, בנימוקים בסיסיים אך כאבה מהדהד לאורך 110 עמודים כמו דלקת אוזניים שנדמה כי נחלשה על ידי האנטיביוטיקה אך הלוקה בה עדיין חש פעימות בתוך תעלת השמע.
אביה מתגלה כדו-פרצופי, נטול הבחנה מוסרית, רודן שאינו מסוגל להודות בחולשותיו וזהו ההפך הגמור מהפרסונה הציבורית שנבנתה עבורו או שאולי טרח רבות לטפחה במשך השנים.
אני מסוגלת לעשות הבחנה בין היוצר לבין חייו הפרטים ומשתדלת להפריד בין כישרון לבין אופי: אני יכולה למשל להאזין ל״וולקירות״ בהנאה מרובה ביודעי שאת האופרה הספציפית הזאת כתב ריכרד וגנר, שונא היהודים. אני מרותקת לסיפוריו של ביאליק למרות שהייתה לו מאהבת וחיים לא לגמרי שלמים.
אך התמונה שמצטיירת מספרה של הבת על אביה כה מאיימת, כה מלחיצה וכה מבוססת עד כי החיץ שבו אני משתמשת בדרך כלל נגוז ונעלם.
אני חוזרת לספריו המוקדמים, מדפדפת בהם בקדחתנות ומחפשת רמזים מטרימים: יכולת מופלאה להנציח תיאורים מפעימים, דמויות עגולות, נופים מרהיבים וקור.
קור תכלכל, דוק רסיסי קרח שרוי בכל יצירותיו.
ואמנם בביקורת על ספרו ״לדעת אישה״ כתבתי בבלוג שלי כך: ״הוא אינו אותנטי, הוא בלתי מושג 
וכך גם הדמויות בספריו, קפואות משהו, דקדקניות ונמנעות מלהביע רגשות. 
ההתאפקות הזאת קצת יצאה לי מהאף למען האמת ואני מאמינה שקיים קו כסף שבו אפשרי להיפתח כלפי הקהל מבלי לצאת נבזה או מבוזה ללא שפה נחותה החביבה כל כך על הסופרים המודרניים וללא פוזה של מלכת הקרח.
 אני מניחה ששינוי לא בא בחשבון אך רשמתי לי לקוראו במינונים נמוכים יותר על מנת למנוע נימול של הלב, חלילה״.
יש שני צדדים למטבע והצד השני אינו יכול להגיב כי נקרא לישיבה של למעלה אך גם ההסבר לכך מצוי בעדותה המצמררת, הראויה של גליה וחשוב לקרוא אותה כדי להבין את מגילת האיכה שלה.
לו יכולתי לאמצה אל לבי הייתי עושה זאת. אינני יכולה להתחיל לתאר מה עבר על האישה האומללה הזאת, בפרט משום שאני מגיעה ממשפחה חמה, אוהבת ובעיקר מפרגנת.
אני שמחה בשבילה שהחליטה לצאת מהארון, לפרוק את עולה ולנסות להשתחרר מתחושת האפסיות שלוותה אותה לאורך כל ימי חייה.
אין לי עוד מה להוסיף מלבד,
לעזאזל איתו.
לעזאזל עם האיש שכך פגע בבתו!

לא קניתי את הספר הזה וכנראה גם לא הייתי קונה אותו ובכל זאת הוא הגיע אליי! אז איך אפשר שלא לקרוא אותו? הספר הזה איננו "ספרות יפה" והוא מין סוג של מסמך; מה שנקרא בחוג להיסטוריה שפעם למדתי בו באוניברסיטה, "מקור ראשוני". יש כאן סוג של "עדות" של גליה עוז בתו של עמוס עוז, על ההתעללויות שחוותה ממנו בעיקר בילדותה. התעללויות שכללו בעיקר מכות, אך גם התעללויות רגשיות, שבהן הוא השפיל אותה בהזדמנויות רבות. מדובר פה בסך-הכל בכמה אפיזודות
שבאחת מהן מעורבת גם אימה של גליה. וזה מופיע בשילוב של ציטוטים, מכמה ספרי פסיכולוגיה, שעוסקים בהורים כמחנכים או בהורים שהם ההפך הגמור מכך... גליה עוז חיה לפי עדותה, כבר שנים בנתק ממשפחתה, בגלל רגשותיה אלה. אבל אני מוכרח לומר, שבמקרים רבים מדובר ברגשות סוביקטיביים לחלוטין! היא מביאה בתור דוגמה ל"התעללות" שחוותה, מסמך ובו ברכה! מאביה מיום ה"בת המצווה" שלה. ברכה שלמתבונן מהצד כמוני, נראית תמימה לחלוטין ואף אוהבת! אבל גליה עוז מצאה בה כל מיני סוגים של עקיצות מרושעות, שרק היא הבינה אותן!... דרך אגב, חשוב גם להדגיש שילדותה של עוז עברה עליה בקיבוץ (חולדה) וכידוע כמו ששמענו מעדויות רבות של בני קיבוץ, חיי הילדים שם היו ממילא די קשים והם זכו לראות את ההורים בביתם רק כמה שעות ביום...
כך שרגשות הקיפוח וההשפלה שחוותה, בהחלט קשורים לעניין הזה. לדעתי אי אפשר לשפוט כאן דבר, כי חשוב להדגיש לדעתי שאנחנו קוראים כאן רק את הצד שלה ואיננו יודעים מה הייתה תגובתו של עמוס עוז לדברים הללו לו היה חי כמובן. גם נשאלת כאן השאלה הרי עוז מעולם לא התנתקה משם משפחתה ודי "נהנתה" מהמוניטין שהביא לה שם המשפחה, של אביה המפורסם. גם מדוע היא מפרסמת את הספר הזה רק לאחר מותו של אביה? האם חששה מתגובתו?
בסך הכל הספר מאוד קריא! סיימתי אותו במהירות כי הוא גם די צנום! יש כאן לדעתי מציצנות ועניינים צהובים ורכילותיים, שאינני בטוח שכדאי היה לפרסם אותם ואילו הציטוטים האקדמיים בענייני פסיכולוגיה, נראים לי סוג של כיסוי לעניין האמיתי שהיה פה לכותבת; לפרוק את הכאב ואת הכעס שחשה כלפי אביה... ומי אנו שנשפוט אותה על כך?!

קשה לי ממש לכתוב על הספר הזה...קשה כי מדובר בזכרון סובייקטיבי של אדם . זה מה שהיא זוכרת, זה מה שהיא חשה.
וזה נורא. כי זו החוויה שלה וזה מה שהיא מרגישה.
עצם המחשבה שיש מישהו שחושב ככה על אבא שלו ... מה יש לומר.
הזדעזעתי מהכריכה. הרצון לצעוק את הכל כך שגם מי שלא קןרא את הספר ברור וחד.
בעיני נראה הספר נקמני משהו - ויסלחו לי הסנגורים.
0

ספר חזק, ישיר, רואים שמגיע ממקום כאוב ועמוק. כתיבה מצוינת.
גליה עוז, כל הכבוד על העוז! אני(כמו רבים) מאמין לך לכל מילה.

מתקשה להבין את הדחף לפרסם ברבים את הספר הזה. עמוס עוז נפטר, האם לא יכלה לתאר את שעברה בספר מבלי להזכיר שמדובר באביה. ללא ספק הפרשנים ומבקרי הספרות היו מוצאים את הקשר.טרגי בעיני האיש איננו ואינו יכול להגיב-להכחיש או אולי להתנצל.

הכותבת, שהיא ביתו של עמוס עוז, מנסה לעשות הון אישי מהאומללות. אני שגדלתי בבית שטען שאין לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, בז לאותם כותבים שמנסים לעשות הון מצער חייהם בתוך המרחב האישי המשפחתי.
הבוז כלפיה נובע גם מהעובדה שהיא בחרה לפרסם את טענותיה כאשר נושא הטענות לא יכול כבר להשיב עליהם ו/או להציג את החלק שלו בתמונה המשפחתית. מבחינתי ספר מיותר, שעוסק ברכילות משפחתית תוך בכי ונהי על עצבות חייה.
ספר מיותר- חבל על הזמן