“אם הייתי צריכה לבחור את ספר השנה שלי, שדיבר אליי ישר למערכת העצבים – זה יהיה באגאדובא של טל כץ.
זהו ספר, שנכנס מתחת לעור ויוצא, אם בכלל, רק אחרי שהוא מנסח מחדש את מבנה הלב שלך.
הספר חיכה לי, וכבר קראתי עליו כמה המלצות,
אבל מה שגרם בסופו של דבר להקפיץ אותו לראש הרשימה, הייתה הסקירה של סמדר שיר, שסיפרה עליו במילים האלו:
'בשבועיים האחרונים דץ פימפם לי באוזן על ספר, שאני חייבת לקרוא. "לא צריכה, חייבת!"
וכשנקב בשמו של הספר, "באגאדובא" שאלתי אם זה בסינית. אז דץ נתן לי את העותק שלו. דחף לי אותו לתיק.
ורק ביקש והפציר, שאחזיר לו את "באגאדובא" לפני שהוא מפליג, מפני שבכוונתו לקרוא את "באגאדובא" בפעם האלף ושלוש.
כך שיש לכם בנוסף להמלצה שלי, עוד שתי המלצות,
מבצע שלוש באחת... (-;
קראתי אותו בלילה אחד. לא בגלל שאין לי מה לעשות, אלא כי פשוט אי אפשר להניח אותו.
זה לא עוד סיפור על בגידה. זו קריסת מערכות רגשית עטופה בכתיבה שהיא חכמה, חריפה ובעיקר, חסרת רחמים כלפי עצמה.
טל כץ לא מנסה להתחבב על הקורא. היא לא מהססת.
היא פותחת ורידים באלגנטיות עם משפטים מדויקים כמו אזמל כירורגי ועם רגש שלא מתחנף, אלא שוטף.
ספר טוב בעיניי, הוא אחד כזה, שאני מוצאת את עצמי ממרקרת בו משפטים חזקים,
ופה מהר גיליתי, שאני, בעצם ממרקרת את הספר כולו, ובכל זאת אמנה כאן כמה מהם:
*"ניגשתי לבדוק אם הילדים בסדר, לוודא שהמוקד של רעש האדמה הזה הוא באמת רק ביני לביני. אני מוקד האסון.
אני הניצולים.
אני כוחות ההצלה"
*"עננות גבוהה, ערפל של דמעות. אין המראות ואין נחיתות"
*"לא שיתפתי אותו, ולא הוכחתי אותו, ולא עימתתי אותו למשפטי שדה בהיכליי הצדק שלי."
*"יש לו איזו יכולת לערער אותי, ואף שאני יודעת היטב שכך וכך היה, בכל פעם שאני מגלגלת איזו אמת לפתחו, הוא מנסה לצאת מזה עם איזו אמירה משעשעת. וכשאני מתעקשת לא לסטות מהנושא, הוא בועט אליי פס של מניפולציה רגשית מול שער ריק."
*" כולם יודעים. זו רק אני שמפגרת בחומר."
יש שם כאב, כן, והרבה, אבל גם עוצמה של אישה, שלא שוכחת להיות אימא, גם כשהיא בעצמה מרוסקת.
הקטעים האלו צרובים אצלי כמו חותמת אש.
כי זה כל כך אישי, ובאותה נשימה גם כל כך אנושי, כל כך קולקטיבי, כמעט מיתולוגי.
זה לא רק ספר טוב. זה ספר אמיץ, רגיש, סוער.
ספר שנכתב לא מנקודת מבט, אלא מנקודת שבירה.
אל תוותרו עליו. תקראו. תתכווצו. ותודו לי אחר כך.”
