ביקורת ספרותית על כישופים ומכשפוטובות - איורים: אוריין שביט - שפת הלב #1 מאת אורית פיול אור

---

מכשפות, פיות, פמיניזם, נשיות וספרי מסע:

הכול התחיל במקום קסום הנמצא בקניון דיזינגוף סנטר. חנות בשם "יער הפיות". החנות מלאה בדברים קסומים: פסלי פיות, פוסטרים, מקלות קטורת, בובות, מגוון רחב של מחברות (ביניהן גם מחברות מקסימות מאוירות בציורים מסרטי סטודיו ג'יבלי) ואפילו מעט ספרים. כמעט בכול פעם שהייתי מגיעה לחנות הייתי מתעניינת בארון הספרים הקטן. הספרים לא נראו כמו הספרים שבדרך כלל אני קוראת. מרביתם היו ספרים הקשורים למיסטיקה. בין הספרים האלו הציצו שניים עם כריכה קשה; האחד בעל כריכה כחולה והשני כריכתו בצבע בז'. כשפתחתי את הספר בעל הכריכה הכחולה (ספר בשם "אישה יודעת") נראה כי הוא פונה אל נשים עם מעט יותר ניסיון בחיים ממני. לעומת זאת, כשפתחתי את הספר השני (הספר שאני כרגע סוקרת אותו, "כישופים ומכשפוטובות") הרגשתי מיד כי עליי לקרואו. כשהגעתי לקופה עם הספר, ה"פיה" (כך נקראות המוכרות בחנות) חייכה אליי. "ספר מקסים" היא אמרה. לפיה הזאת כנראה טעם דומה לי בספרים.

הספר הזה הוא באמת לא דומה לכמעט שום ספר שקראתי לפניו. הוא חלקו שירה, חלקו סיפורים. הוא בעיקר ספר המנסה לעזור לנשים למצוא את הקול שלהם בעולם ולא לפחד להשמיע אותו. הכותבת, אורית פיול אור, כותבת בשפה המלאה בדימויים של כישוף: מכשפות, קסמים, שרביטים ומגבעות. עם זאת, היא מתארת דברים שהרבה נשים עוברות בחייהן. יש בו כלים היכולים לעזור לכול אחת (ובעייני גם אחד, למרות שקהל היעד העיקרי של הספר הוא נשים) בחייה.

הספר הזה הוא לא לקרוא ולעזוב. הייתי קוראת לו ספר מסע או אולי ספר לחיים. הוא ספר שאני בטוחה שאחזור אליו בחיי כשאתקל בצומת דרכים חשובה ושלא אדע מה עליי לעשות בה. לכן, הספר שווה את מחירו (למרות שהוא אינו זול). זהו ספר שיש בו המון שיעורים חשובים לחיים שקשה מאוד ללמוד אותם לבד.

לא פשוט להסביר את הספר הזה כך שאני משערת שלא הצלחתי להעביר לחלוטין את התחושה של קריאת הספר. אני מקווה שהצלחתי להעביר ולו במקצת. זהו ספר באמת מיוחד. הוא טומן בתוכו הרבה מהחוויה של מה זה להיות אישה בעולם. הסופרת קוראת לכול הנשים באשר הן להביע את עצמן ולא לפחד להיות "המכשפות" שהן. אסיים בקטע מתוך הספר:

"קדרה:

הנה המיכל שבו את בוחשת את כישופייך, המקום שבו מתרחשות התמורות. כול מה שנכנס מתערבב ונמס ונפרד ונדבק מחדש – אחרת. מתחת לקדרה לוחשות גחלים, מתיכות את כול המובן מאליו, את כול המוכר והידוע. נרקח בה תבשיל שטעמו אינו מוכר, ומעלה ריחות משכרים של מעבר לארץ חדשה, עמוק–עמוק בתוך ליבך, באזורים שעליהם ויתרת, או אולי לא העזת אפילו לחלום עליהם.

הנה המיכל שאליו את מכניסה את כול תקוותיך, חלקים-חלקים של אמון ושל הסכמה לחדש, כל מה ששמרת, כל מה שהגנת עליו. את מכניסה לשם ניסיונות וזיכרונות קשים, כאבים צורבים מזמן עכשיו, חלומות גדולים לעתיד אחר, כישלונות חוזרים שהפכו לצלקות על ליבך, הצלחות גדולות שגרמו לשאננות והירדמות, תקווה וייאוש. פיסות מזהותך שיצרת במו שנותייך.

אל הקדרה את מוזגת את ההתמסרות הגדולה, מתוך כוונה עמוקה וידיעה מוצקה שמה שייכנס לא ייצא באותה צורה. לפעמים במזיגה עדינה ולפעמים בהטלה מפוחדת מרחוק, את יוצקת לתוכה את הישן, שאף שהכביד והצר את צעדייך היה מקום מוגן ובטוח. פעמים רבות כל כך העדפת את הכאב והמוכר על פני התעוזה לבחוש מחדש.

איך תיפרדי ממה שהגן ושמר? ממה שמוכר וידוע? הלוא גם אם ביתך רעוע ודלתותיו פרוצות ונוטות לנפול – הוא שלך. אז למה לבחוש? למה לעורר את הרוחות והשדים והמפלצות? למה להזיז הרים חדשים במקום להתרווח במוכר ובידוע?

כדי שתוכלי להזין את ליבך, רחמך ונפשך. כדי שתוכלי להשקות את בנותיך באמונה, בתקווה ובערך. כדי שתוכלי לטעום את סיבת היותך כאן – כף אחר כף, בעדינות, בלי לשרוף את הלשון – בתבשיל שלטעמו החדש התגעגעת כל כך, אל מה שתמיד קרא – ניחוחות הבית של הלב, מרחבים וזמנים שבהם נשמתך ידעה כול טוב.

הקדרה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אלכימיה של אור ואפלה, רחמה של הבריאה כולה, שבה את בוראת ומולידה הזנה חדשה לנפשך".

נ.ב.: בספר ציורים מקסימים שנעשו בידיה של המאיירת המוכשרת אוריין שביט.

» ביקורות נוספות של נונו
» ביקורות נוספות על כישופים ומכשפוטובות - איורים: אוריין שביט - שפת הלב #1