ביקורת ספרותית על אני שמחה שאמא שלי מתה מאת ג'נט מקרדי

---

ג'נט מקרדי אחראית על חלק ניכר מן הילדות שלי. כול יום שישי הייתי מגיעה אל בית סבי וסבתי בירושלים וצופה יחד עם אחותי הגדולה ובנות דודותיי בתוכנית "i carly" ששודרה בערוץ הילדים ניקולודיאון. ג'נט הייתה השחקנית אשר שיחקה את הדמות סאם - נערה צעירה וקשוחה (או מה שנקרא באנגלית "Badass") בעלת אהבה גדולה לאוכל ומסוגלות לאכול כמויות גדולות. סאם הייתה הדמות האהובה עליי בסדרה כילדה. משהו בדמותה הקשוחה והקומית קרץ לי מאוד, היה בה המון חן. ג'נט שחקנית מוכשרת שהצליחה כבר כנערה לשחק בטבעיות גם קטעים קומיים וגם קטעים מעט יותר דרמטיים. כשראיתי כי ג'נט הוציאה ספר ממואר על חייה הסתקרנתי מאוד. עניין אותי לדעת מה עבר בראשה של השחקנית ששיחקה את הדמות שאהבתי. מהר מאוד התברר לי כי הרבה.

כשצפיתי בסדרה כילדה ג'נט מקרדי נראתה לי הנערה הכי "נורמלית" שיכולה להיות (לפי מה שבאותה תקופה היה נראה לי נורמלי). היא נראתה כמו מישהי שהייתי יכולה לפגוש באקראי ברחוב מבלי להתרגש (אם לא הייתה שחקנית מפורסמת כנראה שגם הייתה כזו). לא היה נראה כי היא עוברת קשיים רבים בחייה, בטח שבטח לא קשיים שקשורים בנושא האכילה. כמו שכבר כתבתי הדמות שהיא משחקת מאוד אוהבת לאכול ואוכלת אפילו כמויות גדולות של אוכל (אולי באופן שיכול להתפרש כהפרעת כפייתית אבל כילדה בטח לא חשבתי על זה). ג'נט אומנם הייתה נערה בעלת מבנה גוף רזה אך לא עד לרמה שמובן כי היא סובלת מהפרעה כלשהי. למרבה הצער כול זה הוא רק למראית העין. ילדותה ונעוריה של ג'נט לא היו אפילו קרובים להיות נורמטיביים.

ג'נט גדלה עם אימא "מורכבת" (אני משתמשת במילה עדינה למדי לתיאורה, לפי מה שמתואר בספר היא הייתה הרבה יותר מאשר רק "מורכבת") ואבא שלא לקח חלק פעיל בגידולה כלל. אימה של ג'נט דחפה אותה לשחק כבר מהגיל הצעיר ביות של שש שנים. היא הכריחה אותה ללכת לעשרות אודישנים למרות שג'נט לא אהבה את תחום המשחק באופן מיוחד. היא גם התעלמה מכול הלחץ שהילדה שלה עברה כתוצאה מהניסיון לעבוד בתחום הזה כבר כילדה קטנה. היא התעלמה מהלחץ הנפשי שביתה חווה ובכלל התעלמה ממה שביתה מרגישה. כול אשר עמד לנגד עייניה הוא להפוך את ביתה לשחקנית מפורסמת. אימה של ג'נט גם שלטה על כול דבר אחר בחייה, מעריכת טיפולי יופי יסודיים ורחצה עד גיל 16 ועד לכמות הפעמים שביתה מתאמנת כול יום על האודישנים שלה. אולי הדבר הגרוע ביותר שהיא עשתה זה לפתח אצל ביתה הפרעת אכילה שהתחילה כבר שהייתה בת 11.

ג'נט אהבה מאוד את אימה. היא רק רצתה שהיא תשמח ותהיה מאושרת. לכן, היא עשתה את כול מה שאימה ביקשה, אפילו אם היא מאוד לא רצתה בכך. אימה גם התעללה בילדתה נפשית בכך שהיא הזכירה לה כול פעם מחדש כי היא עברה סרטן סופני ומצבה עדיין שברירי. ככה קורה שבגיל 11 כשג'נט מרגישה שאימה רוצה שתישאר ילדה היא שואלת אותה איך היא יכולה לעשות זאת. אימה שמאוד נלהבת מהרעיון של ביתה מציעה לה להגביל את הקלוריות שהיא אוכלת. ככה מתפתחת אצל ג'נט הפרעת אכילה.

לאורך הספר ג'נט מתמודדת עם הפרעת האכילה, גם כנערה צעירה וגם כבוגרת, ועם שלל דברים נוספים שחייה מביאים איתם, כגון: התמכרות לאלכוהול, מערכות יחסים בעייתיות ויחסיה עם אימה ואביה. התמודדותה היא מורכבת והספר מכיל בתוכו הרבה מאוד טריגרים (מזנקים) ולכן לא הייתי ממליצה לכול אחד לקרוא את הספר.

כמה דברים לסיום – האחד שכבר נגעתי בו מעט בתחילת הסקירה הוא העבודה כי לצופה מן הצד ג'נט נראית נורמלית לחלוטין. בעייני, החברה שלנו פעם אחר פעם נכשלת בלזהות הפרעות אכילה בפרט וקשיים והפרעות נפשיות ככלל אצל מתבגרים. אומנם לעיתים יש מקומות בספר שבהם אנשים מזהים את הקושי של ג'נט אך הם לא רבים. השני, בשנים האחרונות יצאו המון ממוארים, ביניהם: "משכילה", "דבר שמתחפש לאהבה" ורבים אחרים. נראה כי לאנשים רבים נמאס כבר מהז'אנר הזה. בכול זאת, הייתי ממליצה לקרוא את הממואר הזה ולו רק בגלל העובדה שג'נט לא מציגה את אימה באור רע בלבד אלא גם דואגת לכתוב על הדברים הטובים באימה. הספר מומלץ בחום.

» ביקורות נוספות של נונו
» ביקורות נוספות על אני שמחה שאמא שלי מתה